"קוראים לי כריסטופר ג'ון פרנסיס בון.
אני מכיר את כל המדינות בעולם ואת ערי הבירה שלהן ואת כל המספרים הראשוניים עד 7,507"

כריסטופר בון הוא ילד בן 15, לומד בתיכון, גר, קורא ואוכל.
אבל תבינו, כריסטופר שלנו הוא לא רגיל.
הוא לא חזק במיוחד
או מצחיק במיוחד
והוא לא מבין מטאפורות או בדיחות, ויש לו חיה לא סימפטית במיוחד, הוא לא אוהב אנשים והוא סוציומט ענק.
אין לו חברים והוא כמו בת יענה, תוקע את הראש שלו בספר המתמטיקה כל היום.

אבל תבינו, כריסטופר שלנו הוא לא רק לא רגיל, אלא הוא אוטיסט.

אי פעם חשבתם על אוטיזם?
או אוטיסטים?
או על תפיסת העולם שלהם?
על חייהם ועל הסיבה שלהם?

הספר הזה מכניס אותנו למוחו המבריק של אוטיסט. הוא מראה לנו את פחדיו, סבלו, התנהגותו ואמיצותו. ויותר מכל הכתיבה שלו היא קשה. אבל לא רמת הכתיבה כי זה לכיתה ה', אלא למשמעות המילים על הרעיונות, על הקלישאות והסטראוטיפים שנופצו ונבנו מחדש באכזריות בין כותלי הספר העמוק הזה.

הספר הזה הוא ככל הספרים, קוראים אותו.
אבל הוא לא רק לקריאה, אלא הוא עושה את מה שספר אמור לעשות, וזה לחשוב.

ללמד אותנו לחשוב על דברים שלא קשורים אלינו, לחשוב על דברים שקשורים לעולם ולהבין שהעולם לא סובב סביבי, אלא הוא סובב סביב עצמו וגם סביב משהו גדול יותר, שאותו עוד לא גילינו.

עוד לא גילינו את המשמעות של עצמנו, ולכן אני יכול להגיד שבני האדם הם טיפשים ומטופשים. ומי יודע מה יקרה עוד 90 שנה, או 2000 שנה או לפני עשור.

כריסטופר הוא לא כמו כל הגיבורים העכשוויים, הוא לא מהול בחמימות ובאנושיות שוברת לב שמלווה באמפתיה עצומה שתבשר עליו כמנהיג העולם החופשי. הוא דמות אוטנטית ואם אעז לומר: הגיבור משכנע ביותר שאולי קראתי בזמן האחרון.

הספר הזה לימד שיש אנשים לא רק טיפשים אלא משהו יותר גרוע.
אנשים רדיקליים. אנשים שעצם הקיום שלהם מוטלת בספק והישארותם הגשמית בעולם תלויה רק בשוני הלא כל כך גדול שהם עושים על חיינו. כשאני קראתי היו דברים שגרמו לי להגיד:

"חבר'ה, זה לא קצת מטופש מה שקרה כאן עכשיו?"

בכל זאת, המקרה המוזר של הכלב.... הוא הספר המוזר ביותר שקראתי בזמן האחרון וכשאני מסתכל על עצמי, לפני כמה ימים,
כשהכריחו אותנו לקרוא את הספר בספרות אני חשבתי שהספר יהיה זוועתי ומלא בציורים אבסטרקטיים מוזרים, עד היום אני מבין כמה טיפש הייתי, שלא הייתי מוכן, אפילו לרגע לעזוב את תחום הפנטזיה המהולל(שעדיים האהוב עליי) ולהרחיב את אופקיי.

המקרה המוזר של הכלב הוא ליותר ממקרה מוזר של נער מוזר ושאולי כולנו מוזרים, ואנחנו מסתירים את זה.


בדיחה משעשעת מהספר:

"שלושה אנשים נוסעים ברכבת. אחד הוא כלכלן והשני מומחה לתורת ההיגיון
והשלישי מתמטיקאי. וכרגע הם חצו את הגבול ונכנסו לסקוטלנד ומהחלון ברכבת הם רואים פרה חומה שעומדת בשדה.
והכלכלן אומר: "תראו, הפרות בסקוטלנד חומות"
והמומחה לתורת ההיגיון אומר: "לא. בסקוטלנד יש פרות, ולפחות אחת מהם בצבע חום."
והמתמטיקאי אומר:" לא. בסקוטלנד יש לפחות פרה אחת, שאחד מצדדיה נראה חום."

אני מבין שהרבה כאן אוהבים את מפוצלים, אבל בבקשה תנסו להסתכל מנקודה אובייקטיבית על הסיפור, ואם אתם לא מסכימים איתי, אל תבקרו את הביקורת בבקשה.

הכת הולכת וגדלת. כיום יותר ויותר אנשים נדבקים במחלה של סופרים לכתוב בשביל כסף, ואני חושש לומר שגם ורוניקה רות נדבקה במחלה הזאת, לצערי אין תרופה, ותסמיני הלוואי הם ספרים גרועים שנועד ליצור כסף.

הבעיה במחלה היא בזה שהרצון ליצור בוער בסופר(לכסף) והוא כותב ספר גרוע. הבעיה היא בזה שמדובר בחיקוי- פשוט כך.
הסופר אומר לעצמו "היי, דמדומים הפך את הסופרת לעשירה" ואז הוא לוקח עלילה שבלונית מרשימת 32 העלילות לספרי מדע בדיוני ופנטזיה (היא קיימת), דוחף את כל הקלישאות שהוא מצליח לחשוב עליהן, כל הרעיונות שדמדומים לא השתמש בהם כי הם לא התאימו לסטינג אבל לדעתו רק ישפרו ("אה וחוץ מערפדים מנצנצים ואנשי זאב בלי חולצה יש גם מלאכים ששולטים בותיקן מאחורי הקלעים וגם עיר תת ימית אבודה וגם את אלי האולימפוס וגם מסדר של קוסמים בני אנוש שגילו שהקסם קיים!!!1אחד).
לבסוף הוא נותן שמות ותיאור פיזי לבובות השבלוניות שלו, וחותך את הספר בנקודות השיא. הוא גם חוזר שוב ושוב על תיאורים זהים, כי זה יחסוך לו עבודה כשיבקשו ממנו להמיר את הספר לסרט מצליח (כמובן!), אז הוא יעשה כמה העתק-הדבק לתיאורי הדמויות והכוחות שלהם, כדי שאנשי התלבושות והאפקטים לא ינסו לקחת יוזמה.

אוי, רגע, בעצם זה צריך להיות סרט בדירוג G13 או פחות, אז כשהגיבור ידקור את החתול החמוד שהפך למפלצת, הוא לא יהרוג אותו אלא ישבור את הקסם ויחזיר אותו להיות חתול, ואת קטעי הסקס שהכנסתי אני אמחק וארשום "כיף כיף כריות כיף אני אוהבת אותך אדוארד למרות שאתה שובר כרגע כל עצם בגופי"...

ועכשיו לביקורת:

אני אוהב ספרי ספין-אוף, הם מגלים לי על דמויות אהובות, מעשירות אותן, גורמת לי לפתח אליהם רגשות, להבין את מעשיהם בעתיד ולראות אותם מנקודת מבט שונה, לראות את הפחד, התמימות, האהבה וטעויות שלהן, הוא מגלה לי עוד, גורם לי לפתח רעב לדמות ודאגה אליה
ולצערי ורוניקה רות לוקח את הרעיון של ספין-אוף והורסת אותו לחלקיקים קטנים, ורוניקה רות, שוב אכזבה מאוד(אותי), אני לא אתמקד יותר מדי בספר כי הוא מרגיז אותי נורא.

ורוניקה רות התמסחרה.

כן אני אומר את זה שוב, ה-ת-מ-ס-ח-ר-ה. ורוניקה רות משתוקקת לכסף, היא רוצה אותו מאוד. דבר מאוד פשוט כאן, שקורה להרבה סופרים. היא לקחה דמות כמו טוביאס, שמה אותו בסיפור נורא עם עלילה וכתיבה נוראית, לא מגלה לנו שום דבר חדש עליו ועוד, כדי לחסוך מאמץ אני מניח, היא כתבה את אותו צירוף המילים שוב ושוב כתגובה לכל דבר, אבל ברור שהיא תכתוב אותו, כי היא יודעת שהמעריצים יקראו אותו, וכך ממשיך להתגלגל הגלגל בקשר היחסים של המעריצים עם ורוניקה רות.
ספוילרים ייתכנו פה
ולא רק שהעלילה מחולקת לאירועים בלי שום הגיון ואתה יכול לעבור שורה ולעבור בין שנים ומקומות בלי להבין איפה אתה, מה אתה, או מי הדמיות שמדברות עכשיו, אתה גם צריך לנסות להבין את העלילה(שאין אבל נזרום), ועוד עם היו לך תקוות לרגע השיא, שבו מתחילה המתקפה על אבנגאטיון(הקרבה עצמית), לדעת מה קורה עם טוביאס, היא הורסת את זה(אפילו לא מזכירה את זה, טיפוס) ומשאירה אותך תלוי להבין איפה השיא פה.

לסיכום: אנשי כדור הארץ, מאדים ואנשי דרוטרניה,
בעיקר למעריצים, אל תקראו את הספר, אחרת, אתם פשוט תתאכזבו כמוני.

ספוילרים, גבירותיי ורבותיי
היה היה פעם(ולא אני לא מדבר על התוכנית טלוויזיה האדירה ביס דרמה) והיה קוסם אפל בשם וולדמורט(כן, אמרתי את השם)שהחליט שהוא רוצח כמה אנשים ומשתלט על בריטניה, אז יום אחד שהוא הלך לרצוח צמד הורים לתינוק חדש ורצח אותם, הוא נתקל בתינוק והשתמש בכישוף אפל עליו, כישוף של רצח, אך מה קרה, הכישוף קפץ בחזרה אל L.V והחליש אותו ברמה ניכרת. 11 שנים לאחר מכן, הילד, (הארי) הולך לבית ספר לקוסמים, וביחד עם חבריו, רון(האתנחתא הקומית)והרמיוני המבריקה, הוא מגלה שיש עוד הרבה דברים לגלות.....ושרוצים אותו.....
הארי פוטר הוא ספר נהדר וקסום שקשה לצאת ממנו, שמדבר על התבגרות, אומץ, חברים ואויבים ומראה שצריך לבחור מי לסמוך עליו בקפידה...ולא להיטפל לסנייפ, מומלץ לקרוא!(הביקורת הזו קצרה, פשוט כי אין לי מה להוסיף!)

לפני כחודשיים כשביקרתי בחנות הספרים ראיתי אותו, התרגשתי מעט וישר סחטתי אותו מהחנותאכזבה
די, די, די!
ורוניקה, הבנו כבר שאת סופרת גרועה, עם כתיבה עצלנית, אבל בנאמנים את לקחת את העלילה, הכנסת מלא קיטשיות והמון דמויות שהכנסת ואז זרקת לפח הזבל המקומי נתניה, שאפילו לא הצליחו לחפות על הסוף הזוועתי שנמצא בו. את משכת אותו וקרעת אותה עד שהוא מרגיש כמו מסטיק לעוס, כל כך התעצבנתי שסיימתי את הספר שרציתי לקחת את הספר, לבוא לבית שלך ולזרוק לך אותו בפרצוף בזמן שאני צועק: ''תראי מה הבאת לעולם הזה, מפלצת שכמותך!11!!1אחדאחדאחד''
ספוילרים אנשים!
הסוף של הסיפור היה מעצבן ונוראי, וגרם לי להפוך לאדום ולהמס את הקיר בהסתכלות, כלומר, ברצינות, האם אני אמור להאמין שטריס מתה?, ועוד מכדור מסכן?, איזה מין מוות זה אמור להיות? מוות שקרה בפיצרייה המקומית?
וזה אפילו לא החלק הכי נורא, האם אני אמור להאמין שטוביאס לא מפוצל?, ואם כן לעשות את זה, אז לעשות את זה בדרך מעניינת ומקורית ולא בהסבר מקרטע של ''המולקולות'', אני מרגיש שזה קרה ככה:
''טוביאס אתה מפוצל.....אופס, טעינו.....אתה כמו מפוצל, אבל לא''
לסיכום, נאמנים הוא ספר רע בסדרה שהידרדרה מספר לספר ואני לא ממליץ לקרוא אותה, בכלל!, כמו כן לאחרונה קראתי את הספר הבא, ספין-אוף לטוביאס(לא גילינו שום דבר חדש בספר, שוב מאכזבת: ורוניקה רות)והתאכזבתי קשות, שוב.

ספוילרים, אז אינכם מעוניינים לתלוש לעצמכם את השיער, לפרוץ לביתי, להרוג אותי עם סכין, להתעלל בגופה, ולכתוב עליה דברים גסים עם משחת שיניים, תעצרו עכשיו.
ההוביט, ההוביט, מה יש לומר...., אז כך, ההוביט הוא ספר נהדר, כתוב היטב, המדבר על הוביט קטן, לא חביב במיוחד, המסתגר בביתו בלי אף אחד, עד שיום, פוגש את....טוב, כן ניחשתם, את גאנדלף שמזמין אותו להרפתקה אקסטרווגנטית, ועד כמה שזה נשמע נחמד לצאת להרפתקה למצוא דרקון מרושע ויורק אש בלי מצפון, ההוביט שלנו(ששמו בילבו)מסרב, אז כמובן שגאנדלף חורט על דלתו בוונדליסטיות, ויום אחרי, חבורה של גמדים מלוכלכים ולא מזמינים פורצים לו לבית, בלי רשות ומסתערים על האוכל שלו, התקרית הזו.....ובילבו מצטרף לחבורה שבה מככבים הקוסם הוונדליסטי והגמדים בלי הנימוסים אל תוך ההר שבו דרקון ישן.
אחרי שהדרקון(smaug)מת, מתחילים התככים, גניבות, מזימות ושיתופי הפעולה המעולים שנכתבים בצורה מעולה, כמובן.
ההוביט הוא ספר נפלא, נהדר ומיוחד, אין לי דבר רע לספר עליו, בעיקר כי אני משוחד, אני מת על ג.ר.ר טולקין ויצירותיו.
אבל, אני ממליץ מאוד לקרוא את ההוביט, אבל באנגלית, כי התרגום שלו הוא ילדותי, ומסופר בשפה מאוד פשוטה וזו בעיה, כי הדרך שבו ההוביט כתוב היא מה שהופכת אותו לנפלא כל כך ומכשף.