כיתה ד', להערכתי. השעה הראשונה בכל יום התחילה בקריאת ספר שהבאנו מהבית או לקחנו מהספרייה. אחת לכמה זמן, מי שרצה עמד וסיפר לשאר הכיתה על הספר שהוא קרא. כילדים הרווחנו מזה מעט ביטחון עצמי בעמידה מול קהל, חשיפה לספרים שחברינו לכיתה קוראים ואולי קצת דיון ופיתוח חשיבה. לפני קריאת הספר הזה, אף פעם לא היה לי רצון מיוחד לספר על הספרים שבחיי. הם רק באו והלכו. כאן כבר באמת נהניתי ורציתי שכל העולם יידע. הרמתי יד, קיבלתי רשות וקפצתי על רגליי כה מהר, שהכסא נהדף אחורה בחבטה מתכתית. הכיתה צחקה, אבל לי לא היה אכפת- הייתה בשורה חשובה בפי. הלב פעם בטירוף, המילים נאמרו במהירות רבה, בלי לשים לב שאני נוקב בשמות לא שגרתיים כמו אינצ'ו צ'ונה על הדרך (שוב, שאגת צחוק) ושמאוד קשה לעקוב אחריי, להבין על מה הספר או לחבר בין משפט אחד למשפט שאחריו. המורה הבינה את המצב לאשורו, קטעה אותי וביקשה ממני לשבת. התיישבתי מתנשף כמו אחרי ריצה קצרה, לא מבין איך כשלתי בהעברת החוויה האדירה הזאת שמטלטלת את חיי כבר כמה ימים. התאכזבתי שאף אחד לא ניגש בהפסקה בבקשה להשאיל את הספר לכשאסיים.

זה לא עניין של מה בכך, לעורר בילד קטן ולא כ"כ שובב, רצון עז להיכנס לנעלי הגיבורים: לרכוב על סוסים, ללמוד לירות בנשק, לקבל ביקורת מתנשאת אך מחשלת מאדם מנוסה ממך, לאכול דב. כן כן, אין פה טעות- הספר הזה עורר בי חשק שלא שכך עד מספר שנים לאחר מכן, לאכול דב בדיוק כפי שהם אכלו באחת ההזדמנויות. לא זכורים לי פרטים רבים מהספרים. בעיקר אני זוכר שמות של שבטים שונים, מעט שמות של דמויות, קרבות, קרקופים, מנהגים מסקרנים ותחושת הנאה עצומה מהקריאה. זה הגיע למצב שחששתי שהספר יאבד לי ולא תהיה מהדורה חדשה, אז התחלתי ליתר ביטחון להעתיק את הספר בכתב ידי וכמה עשרות עמודים כאלה בוודאי מעלים אבק בבוידעם. אני חושב שמעולם לא הוכרעה הסוגייה הפנימית שלי, את מי אני יותר אוהב- יד הנפץ הקאובוי, או חברו האינדיאני וינטו.

אבא שלי אמר לי שהוא מאוד אהב את הספר הזה כשהוא היה ילד והוא זה שקנה לי אותו. האלימות לא עמדה בקנה אחד עם המסרים שקיבלתי בבית, אבל זה לא מה שחשוב. כשמדובר בילדים העיקר הוא שייהנו מחווית הקריאה, יבינו שספרים יכולים להיות חברים לא פחות טובים מהטלוויזיה או המחשב, ועם הזמן הטעם כבר יתבגר ויתפתח לכיוונים אנינים יותר. העיקר שעומדים במשימת פיתוח הדמיון של הילד. אם כבר מדברים על דמיון, איך אפשר בלי להזכיר את העובדה שכל הסיפורים המרגשים נכתבו בגרמניה, עוד לפני שקארל מאי ביקר בארה"ב.
ההרפתקאות עשו את שלהן- היום אני קורא הרבה יותר מאבא שלי.

יואו, אני סוף סוף כותב ביקורת על הספר המדהים הזה !
האמת היא שזה היה הספר הראשון הרציני שלי, אותו הקריא לי אבי בחציו ואת השאר גמרתי לבד. אני הייתי יושב שעות על שעות במיטתי, רק אני, יד הנפץ והמנורה, צד ביזונים, מכריע ארצה דובי גריזלי, רודף מוסטאנגים, פוגש באינדיאנים אדומי העור וחווה הרפתקאות בתור הדמות המדהימה שקרל מאי יצר כאן.
זה ספר שאם לא מעניין סימן שלא מתאים, ואם כן, אז הכי טוב שיש. ולחשוב שהסופר לא ביקר מעולם בערבות אמריקה !
הספר הזה יקר לי לאין ערוך וערכו לא יסולא בפז ! בקיצור - הקדישו מעט מאמצים למצוא את הספר הזה, תקראו אותו, ואח"כ תתלוננו שלא הצלחתם לישון בלילה מרוב מתח ;) !

ספר חי בצורה מדהימה!
וכל כך קל להיכנס אליו.
אומרים שכשקארל מאי הגיע באמת לביקור באמריקה הוא התאכזב ואמר שבספר זה יותר יפה...

מעולה לילדים! קראתי אותו אינספור פעמים, נהנתי ממנו גם כמבוגר.