בעוד אלפיים שנה האדם הממוצע מעביר את כל היום בבית, ללא נפש חיה שתארח לו חברה, מלבד הכלב שלו, שאותו הוא לוקח לסיבובים קצרים כי יש סכנה שנמצאת בחוץ אם יתרחק מדי מהבית. הקשר היחיד עם בני אדם אחרים נעשה דרך מחשב. אין מה לדבר על מגע. נשמע לכם מוכר עד כאב? את הסקירה הזאת התחלתי לכתוב מזמן, עוד הרבה לפני ימי הקורונה, כי את הספר הזה לקח לי הרבה זמן לעכל. יצא שהשקעתי בסקירה הזאת יותר ממה שהשקעתי אי פעם בסקירה (אני לא מנסה לסחוט פה מחמאות וזה ממש לא אומר שהיא טובה. היא בעיקר ארוכה וחופרת, ראו הוזהרתם) ויצא גם שהמציאות הנוכחית שלנו נעשתה דומה יותר ויותר למציאות שחוזה וולבק בספר למין האנושי. רק שאת המציאות הזאת הוא חזה לעוד 2000 שנה והמין האנושי הוא כבר לא בדיוק מין אנושי אלא המין שהחליף אותו – נאו-אנשים.
הספר קופץ כל הזמן בין זכרונות של דניאל1, קומיקאי בן ימינו, לבין חייו של הדור ה 23 וה 24 שבאו אחריו, כעבור אלפיים שנה. הספר מסודר לפי רצף של פרק אחד מהיום ופרק אחד מהעתיד לסירוגין. בעוד אלפיים שנה בני האדם כמעט נכחדו, רק מעטים מבני האדם נעים בחבורות של פראים ואילו רוב האנושות התפתחה לנאו-אנושות. הנאו-אנשים עברו שינויים גנטיים שמאפשרים להם להיות אוטוטרופיים, כלומר שההזנה שלהם היא כמו של צמחים שמייצרים לעצמם אנרגיה וכל שדרוש להם הם מים, מלחים וחשיפה לאור שמש. הנאו-אנשים חיים בהפרדה זה מזה והקשרים היחידים שהם מקיימים הם דרך המחשב (מישהו אמר זום?). כל אחד מהם הוא שיבוט גנטי של אדם אחר שחי פה בתחילת המאה ה 21, בתקופה של דניאל1, שחזה בתחילת המהפכה המתחוללת לנגד עיניו. הנאו-אנשים לא ממש נולדים והם לא חווים ילדות. התודעה שלהם מתחילה בגיל בוגר ובמשך חייהם הם עוסקים בקריאת הזכרונות שכתבו אבותיהם הקדמונים, הדור הראשון וכן הדורות שבאו אחריו, ובקריאת כתבי הדת שלהם, שהנביאה שלה היא "האחות הנשגבת" (קראתי באנגלית, לא יודע איך זה תורגם). יש להם מכשירי כושר כדי שהשרירים לא יתנוונו. לכל אחד מהם יש בית מוקף גדר שמגנה עליהם מהעולם החיצון, כולל הפראים. ברגע שנאו-אדם מרגיש זקן וחלש מכדי שתהיה לו אפשרות לממש את חייו באופן מלא, הוא מתאבד – וזה קורה בגיל הרבה יותר צעיר מאשר הגיל שרובנו שואפים להגיע אליו, כאשר בסה"כ האונות מתחילה לרדת וקצת יותר מתעייפים. לאחר ההתאבדות, אובד האות של הנאו-אדם ומתחיל מיד ייצור של הדור הבא, שיתייצב בעמדה כבר למחרת או יומיים אחר כך. אין תרבות, אין מאבקים, אין תחרות, אין יצרנות, אין מדינות ואין ממשלות, אין ממש מה לראות בחוץ, כי העולם עבר התחממות והמסת קרחונים והתייבשות. הים נעלם ואיתו גם זיכרון הגלים. יש תיעוד וידאו ואודיו של הים אך זה לא מאפשר את החוויה שריתקה כל אדם. התנועה האווירית פסקה מזמן ופעילות הלווינים נתקעת לעתים קרובות. מספר הנאו-אנשים צומצם ל 700 מיליון אחרי שאוכלוסיית האנשים הייתה 14 מיליארד.
דניאל1 הוא סטנדאפיסט מצליח שעשה קריירה ממה שעושים רוב הקומיקאים – אבחנות חדות המוגשות עם פאנצ'ים שנונים לגבי תתי אוכלוסיות שונות, לרוב בעמדת נחיתות מעמדת הקומיקאי הפריבילג. דניאל גם כותב תסריטים ומגיע לרמת הצלחה גבוהה בחייו המקצועיים, אך כמו הסיפור הידוע על הליצן העצוב, בחייו האישיים הוא לא ממש מאושר. הבחירה הזאת בסטנדאפיסט היא לא מקרית – בכך מהווה דניאל1 משל לרבים מאיתנו, שמסוגלים להבחין בעוולות סביבנו ובמה שפגום באופן שבו אנו חיים את חיינו, עושים לימונדה מהלימון אך מבינים שגם הלימונדה בסוף היא חמוצה. בתחילה הוא בזוגיות עם איזבל, המהווה עזר כנגדו מבחינה אינטלקטואלית אבל לא ממש מספקת אותו מבחינה מינית, ובהמשך הוא בזוגיות עם אסתר, הצעירה ממנו בשנים רבות ולכן מעוררת את הליבידו שלו, אך לא מהווה מקור לסיפוק אינטלקטואלי גדול עבורו.
הספר נוגע שוב ושוב באותם נושאים, שחוזרים לאורכו ולרוחבו, והם אושר, סבל, משמעות, אהבה ומין. ע"י התנועה לסירוגין בין המציאות של ימינו והמציאות של 2000 שנה מעכשיו, וולבק יכול להצביע על תופעות שונות ולנבא שהן הניצנים של דברים רחבים הרבה יותר שיגיעו בהמשך, עם תאוצה שרק תלך ותגבר ללא עצירה. במקום לתאר מציאות דיסטופית נתונה שבה הקורא נאלץ לקבל את העובדה שהדברים השתנו ולא יכול לדעת האם השתנו בבת אחת או בהדרגה, וולבק לא חוסך ומתאר תהליכי שינוי שחלו באדם עם הדורות עד ההגעה למצב המסופר בעוד 2000 שנה מימינו, הן מנקודת המבט הנוכחית, הן מנקודת המבט של בן ימינו שרואה אל העתיד, מנקודת המבט של נאו-אדם שחי 2000 שנה מעכשיו ומתאר תופעות שקרו אלף שנה לפניו, ולבסוף מנקודת המבט של נאו-אדם שחי 2000 שנה מעכשיו.
קשה לדעת איפה עובר הגבול בין דניאל ובין וולבק עצמו, מתי הכתוב משקף את עמדותיו ומתי הוא משקף ביקורת או תחזית. זו בעיה נפוצה שאני בטוח שמתייחסים אליה בחוגים לספרות אבל לי כקורא חובבן נותר רק לערער על כל מיני הכרזות שנעשות על וולבק. קראתי בביקורת ב goodreads שמי שקורא ספר של וולבק ולא נפגע אפילו פעם אחת, לא הקדיש מספיק תשומת לב, אבל אולי הרבה מתוך הדעות המשולבות בספרים הן בכלל פרובוקציות מכוונות. אני מתקשה לקבוע בנחרצות שאין דברים שנאמרים באופן אירוני ומודע לעצמו לחלוטין כך שהבדיחה על חשבוננו. למשל זה נכון שעולה מספריו שהוא מיזוגן ומיזנתרופ, ולדעתי המיזוגניה מוכלת בתוך המיזנתרופיה שהיא הרבה יותר חזקה אצלו, עד כדי כך שאני לא בטוח שצריך להפריד את המיזוגניה מהמיזנתרופיה. מנגד אפשר לראות זיק של הערכה לאנושות ולדברים היפים שבה.
לא חסרות סתירות בספר וכנראה הפתרון הוא באמצע. למשל הסגידה לנעורים וליופי, שמפגין דניאל1. אפשר להבין שאין דבר ששווה יותר לחיות עבורו מאשר חגיגת גוף מתפקד, שיכול לנוע בחופשיות, לרקוד, לקיים יחסי מין. מנגד, וולבק מצביע בביקורת על הבוז שהחברה המערבית המודרנית רוחשת כלפי זקניה, וכיצד היא זונחת אותם לאנחות ולא מאפשרת להם לחיות בכבוד ולסיים את חייהם בכבוד. העולם שייך לצעירים, שחיים את חייהם במלואם ומתמסרים לתענוגות עם מעט מאוד מחויבויות. הצעירים בסוף נכנסים למעגל העבודה, האחריות וקשיי הקיום וברגע שמגיעה התמסדות וילדים, הפוקוס עובר אליהם. השעבוד מתחיל וההנאה נפסקת. " זו הייתה שואה פשוטה וטהורה של כל דור לטובת הדור שהחליף אותו. שואה אכזרית וממושכת ללא נחמה, ללא נוחות וללא כל פיצוי רגשי". המסקנה שלי היא שוולבק, שהספר יצא כשהיה בן 49, הרגיש שהשיא כבר מאחוריו והוא חושש לגבי עתידו. הוא חש קנאה אדירה כלפי הצעירים שהזמן עוד לא התחיל לנגוס בהם והוא מקווה שגורלו יהיה שונה מכל שאר האנושות שהזדקנה לפניו, אבל הוא יודע שזה לא אפשרי. בכך מונח היסוד לנאו-אנשים, שחיים רק בשיאם ומתאבדים מיד כשהשיא חולף. סתירה אחרת בספר היא יחסו של דניאל1 לאהבה מול מין. הוא מתייחס לעונג מיני כנעלה על כל שאר התענוגות וכעונג היחיד שאין בו נזק משני ליצור החי ושאפילו תורם לתחזוקת הגוף בכך שעל מנת להישאר מושכים, אנחנו שואבים מוטיבציה לשמור על כושר ולטפח את עצמנו. התחושה הנוצרת אצל הקורא היא שמין הוא חזק מאהבה, וגם כשדניאל1 מתייחס לרגשותיו לאסתר כאהבה, בקורא מתעורר בעיקר צקצוק שאומר שזו לא אהבה, זו תשוקה בלבד. לעומת זאת בהמשך נראה שדניאל1 מחפש את קרבתה של אסתר, שלא בדיוק מחזירה לו אהבה מלבד אהבה גופנית שגם היא בת חלוף – ובנקודה זו הוא מתבונן בעצמו מוקף בבני דורה, כשריד אחרון לדור שעדיין היה מסוגל לחוש אהבה וחש צורך בכך. הוא מקנא בהם, על שהצליחו להתנער מהרגש הקדום ועכשיו הם חופשיים. גם בכך יש בסיס לנאו-אדם הממוצע.
הדבר היחיד שיוצר סדר בין הנאו-אנשים בעוד 2000 שנה הוא הדת שלהם, Elohimitism, אלוהימיות. הדת הוקמה ע"י נביא שאותו פוגש דניאל1, שחבר למדען שיצר את פריצת הדרך שהפכה את האנשים לנאו-אנשים. הנביא לא באמת האמין במשהו מלבד זה שהאנושות עתידה להתקדם לעבר חיי נצח, ובינו לבין קרוביו ידוע שהוא בדה את כל המעטפת הסיפורית בעזרת חומרים מעודדי הזיות. אבל כדור השלג כבר התחיל להתגלגל וכעבור 2000 שנה כל אדם נשען על כתבי האחות הנשגבת, שמסבירים כיצד לחיות ומצווים לחכות לביאת "העתידיים" (The future ones) שיהוו את גאולת האנושות. אלוהימיות הצליחה להפוך לדת השלטת בעולם מכיוון ש"התאימה בשלמות לתרבות הפנאי לתוכה נולדה. היא לא הציבה מגבלות מוסריות וצמצמה את הקיום האנושי לקטגוריות של עניין ועונג. היא הבטיחה מה שבליבת כל הדתות – ניצחון על המוות...האדם מעולם לא זנח את רעיון האלמוות ואנשים היו מוכנים, בתמורה לכל הסבר, גם אם לא משכנע, לתת לעצמם ללכת אחרי אמונה חדשה". כל מי שהצטרף לדת חתם על הסכמה להעביר את הדנ"א שלו הלאה לדור המשובט הבא. "באמצעות מחיקת כל מימד רוחני או מבלבל, האלוהימיות צמצמה את היקף הניצחון ואת אופי ההבטחה הנלווית אליו, להארכת החיים החומריים ללא גבול, כלומר ללא גבול לסיפוק המאווים הגופניים". אך גם זה לא מחזיק מעמד לזמן רב, משום שהאחות הנשגבת היא שמטיפה נגד מימוש חשק מכל סוג, וכן נגד סבל, נגד התאגדויות חברתיות, נגד פוליטיקה. כבר בדור הראשון של הנאו-אנשים נעשה בעצביהם שינוי גנטי שמוריד את הסבל הנובע מהיעדר ליטוף (והנה עוד סתירה, דניאל25 אומר שהוא לא יכול לתאר לעצמו יום שבו לא ילטף את כלבו). כבר אחרי 3 דורות נעלם הצחוק, אחרי 9 דורות נעלמו הדמעות, היחסים הבינאישיים נעלמו גם הם בהדרגה ובעידוד הדת (ועוד סתירה – אם הקשרים ביניהם בעלי חשיבות ירודה, למה דניאל25 חש עצבות וריקנות כאשר אחת משותפותיו הקבועות להתכתבות יצאה לחפש את עצמה ועזבה את העמדה שלה?). לפי וולבק, כבר בימינו התחלנו להגביר חשק עד לרמה בלתי נסבלת, ובו בזמן לעשות את המימוש פחות ופחות אפשרי. זה העיקרון היחיד עליו מושתתת החברה המערבית. ובכן הנאו-אנושות פתרה את זה לגמרי. הנאו-אנשים הם שילוב מדכא של עציץ ורובוט. "תודעה של דטרמיניזם מוחלט היא ללא ספק מה שהבדיל אותנו באופן הברור ביותר מאבותינו בני האדם. כמוהם, היינו רק מכונות עם מודעות, אבל שלא כמוהם, אנחנו היינו מודעים לכך שאנחנו רק מכונות". הדבר היחיד שנשאר להם הוא האינטליגנציה שלהם, שמאפשרת להם לקרוא בכתבי אבותיהם וכתבי הפרשנות של הדורות הקודמים, ולתקשר זה עם זה. מכך הם שואבים רמות מאוד נמוכות של עונג, אבל כאמור הם לא ממש מחפשים עונג. יש להם נוסטלגיה לתחושות עונג ואין להם מושג מעבר לכך. "החיים שלי, אני חושב לעתים קרובות, הם מאוד רחוקים מהחיים שהוא היה רוצה לחיות", אומר דניאל25. וולבק אפילו קלקל לי את ההנאה ממדיטציה בכך שציין שכל נאו-אדם תרגל מיינדפולנס והיה מודע בכל רגע לעצמו. מיינדפולנס, הכלי שאני משתמש בו לעתים רחוקות מדי והייתי שמח להשתמש בו יותר, כדי להפיג לחץ ולחבר אותי טוב יותר לתחושות הנאה, הוא דווקא דבר שמיושם היטב ביצור המדכדך הזה שנקרא נאו-אדם.
יחד עם זאת תמצית האנושיות לא אבדה לגמרי. אפשר למצוא לכך ביטוי בנאו-אנשים שבוחרים לעזוב את עמדתם ולחפש נאו-אנשים אחרים, לטייל בטבע או אפילו לנסות להצטרף לחברות בני האדם הפראים. משהו חסר להם. ברור להם שהם לא רוצים לחיות כך, ובכך אפשר להבין שאולי וולבק לא בטוח שהכל אבוד לאנושות.
יש באלוהימיות תהייה מעניינת לגבי הנסיונות שלנו להאריך את הקיום שלנו. "הקיום שלו מתארך דרכי, הרבה יותר מאשר כל אדם אי פעם חלם להאריך את הקיום שלו באמצעות צאצאיו". הרי מהי הורות אם לא הדרך הכי טובה שלנו לנסות לחיות לנצח, ע"י כך שהגנים שלנו יעברו הלאה ודרך ילדינו חלק מאיתנו ימשיך לחיות? וולבק מעלה פה שאלה פילוסופית מעניינת – אם בכל מקרה האדם מת אבל רוצה שאחרי לכתו יהיה לו המשך, האם עדיף שזה יהיה העתק של אותו אדם, שלומד את זכרונותיו וממשיך מאותה נקודה בה עצרו חייו, או השיטה המקובלת והיחידה שקיימת כיום – צאצאים? למיטב ידיעתי אין פה יישום מלא של סינגולריות, כי אין רצף תודעה. התודעה נקטעת ולא מועברת באופן חלק לדור הבא. הדור הבא רק יכול ללמוד על הדורות הקודמים מהכתובים ובכך גם אין מקבילה לחינוך כפי שצאצאים מקבלים, אלא משהו מצומצם בהרבה.
"לעולם אל תתווכח עם טיפשים - הם יורידו אותך לרמה שלהם, ואז ינצחו אותך עם הניסיון שלהם". המשפט הזה כנראה נכון לא רק לגבי טיפשות. אחרת איך אפשר להסביר כמה הרגשתי שחוסר הטעם והבוז שוולבק מפגין כלפי האנושות והחיים, הדביקו קצת גם אותי, אפילו שאני בד"כ לא כזה? הקריאה בספר לא קלה בכלל. הוא כבד, מדכא, לעתים צודק מדי. ייתכן שזו תקופה אישית קשה שעברתי שלא עזרה לי להתרומם מעבר לאוירה העגמומית. במהלך הקריאה, מצאתי את עצמי מזדהה או משתכנע לעתים די קרובות עם האנטי-גיבור דניאל1 שאמנם זכה להצלחה בקריירה אך בחייו האישיים הוא לא מאושר וסובל, ונחרדתי מהתרחישים העתידיים שיגיעו אלינו בצורה כזאת או אחרת. בראי הזמן, מה שאני לוקח מהספר הוא שאיפה שלא להידרדר לעולם למצב שבו השקפתי כלפי החיים והאנושות חופפת להשקפתו של וולבק. אין לי ספק שהמיזנתרופיה שלו נובעת מלא מעט שנאה עצמית ואני חש כלפיו בעיקר רחמים. לא נראה שהוא מוצא טעם רב בחייו אבל אני בכלל לא בטוח שיש לו נטיות אובדניות. בנוסף לכל, נראה שהוא משוכנע שלפניו בעיקר רע. להערכתי אם היה נשאל, היה בוחר שלא להיוולד.
