אני אכתוב פה את הביקורת לספר הראשון, פשוט זה לא עולה לי שם :(

*******************************************************************************************
דעתי שכבר כתבתי על הספר הזה ביקורת , אז הלכתי לי לראות מה כתבתי בהשראת גיל 12 ה...מהולל.


"נחמד"


מילה אחת , שתי הברות , שלוש שניות של בהייה במסך.

כמה טוב לגדול ^^


*


עם כל ספרי הפנטזיה והמד"ב שקראתי (וגם כמה סרטים שראיתי) , תמיד חייתי בתוך עולם קצת... דמיוני. בגיל 7 לבובה שלי הייתה יכולת לדבר , בגיל 10 פיטר פן לימד אותי לעוף , ובגיל 12 הייתי פיראטית שראתה ויולטה בזמנה הפנוי (הזעזוע >.< ) ( ויולטה מזעזעת , לא הפיראטים. פיראטים זה מאגניב ^^)

אבל מתישהו זה הפסיק. עכשיו אני בעיקר עושה...כלום. הדמיון שלי לא מפותח כמו בעבר , וכשאני קוראת ספר אני לא מתחילה לדמיין מה היה קורה אם אני הייתי שם. אני פשוט קוראת את הספר, מתרגשת קצת , ועוברת לספר אחר . אני מודה שאיפשהו בלב , זה היה לי קצת חבל לאבד את רגעי השטות האלה שבהם הייתי הופכת לדמות אחרת. אבל גם כשהייתי מפנטזת ככה, תמיד היה לזה סוף והייתי מתנתקת מהעולם ההזוי הזה שהתרחש לי בשכל .


הרץ במבוך היה סוג שונה לגמרי של פנטזיה. אני אפילו לא יודעת אם זה פנטזיה או מגב או משהו אחר (?). מצד אחד זה הגיוני מצד שני זה בכלל לא. תחליטו -_______-


אז יש מקום שקוראים לו ה"קרחת" , שבו יש נערים שקוראים לעצמם אפונים שמתחדשים פעם החודש, אין שם בנות , יש שם מטורללים ( אני כבר לא זוכרת איך קוראים להם... תסלחו לזכרון הקצר שלי) שהם רובוטים ענקים שאוכלים את כולם (וגורמים להם לחלות במחלה מטרללת), מבוך ענקקק שזז כל לילה בצורה שונה וחבורת "רצים" ש...רצים, מן הסתם. כדי שלא יאכלו את כולם. לגמרי הסגנון שלי ^^


יום שימשי ורותח אחד, תומס ללאשםמשפחה מגיע במעלית לקרחת ללאשםמוסבר והפך לאפון. (כמובן שהוא אפון מיוחד, דה.) יום אחריו עוד מישהו מגיע במעלית ובאםם זאת בת הפעם. אני אתן לכם פשוט לקרוא את ההמשך( מי שכבר קרא - ניתנת לכם הבחירה אם לקרוא שוב או לא. אני מסכימה לכם.) , ואני אסיים בכך שמבחינתי , הספר הזה הוא 5 כוכבים ללא ספק.

אני עייפה , אז אני הולכת לראות ליידיבאג.

סיונרה :)

וזהו^^

חשבתי שהחופש שלי יהיה רגיל, עוד אחד מהחופשים המשעממים האלה שבו אני קמה ב11 , עושה ריצת בוקר, אוכלת וגומרת את היום מול המחשב כשפעם ב אני יוצאת מהבית. והאמת, שזה לא הפריע לי כל כך. אבל היה דבר אחד שהייתי בטוחה לגביו - אני הולכת לנוער קורא השנה. אמא שלי אפילו הסכימה להסיע אותי עד לתל אביב הרחוקה ובחזרה, אם אהיה מדריכה בקייטנה של אחיות שלי (יאי). אבל בכל זאת הסכמתי. אחר כך, באו הטענות שלנו לאבא שלי - בחופש חייבים ללכת איפשהו לחופשה ולא להישאר בבית כל הזמן , והוא כמובן לא יכל לשאת את התלונות שלנו ולקח חופשה בצפון (יאי ^^). אבללללל החופשה יוצאת על ה31 ביולי ככה שאני לא יכולה ללכת לנוער קורא, ועוד יותר גרוע - אני אתקע בקייטנה הזאת לסתם! באסה :(


וכל החפירות האלה כדי להגיד לכם שלבסוף, הקייטנה הזאת זה לא רעיון כל כך גרוע...



*************************************************************************



היום היה "יום שכולו חסד". אנשים עם מגבלויות באו והעבירו לנו תחנות . למדנו לומר כמה מילים בשפת הסימנים, לקרוא כתב ברייל, ולהתמודד עם נכות. זה היה הכי קשה. לנכה שהיה איתנו קראו סלאבה. הגוף שלו היה מעוות ולכן הוא ישב בכסא הגלגלים הגדול ביותר שראיתי מימיי. אני מודה שבהתחלה נרתעתי, אבל לא רציתי שהחניכות ייברחו כשיראו אותי ככה, אז ניסיתי לשמור על הבעה נורמלית ולא מופתעת. אחרי כמה דקות כבר לא הייתי צריכה להעמיד פנים - סלאבה התגלה כאדם נחמד מאוד, שכיף לדבר איתו והוא לא ניסה להסתיר את היותו נכה. הוא סיפר על עצמו, איך נהייה נכה, ואילו מגבליות פגש בחייו. להפתעתי, לא ריחמתי עליו כמו שחשבתי שארחם עליו, אלא דווקא חשתי כלפיו כבוד. זו הייתה תחנה מדהימה ומקסימה שלמדה אותי שאנשים נכים הם בדיוק כמונו מלבד הצד הפיזי שלהם , ואני חושבת שכל אחד צריך סלאבה בחיים שלו, שיזכיר לו את זה.
פלא גם ילד כזה. הוא ילד רגיש, חכם, והדבר היחיד ששונה בו זה המראה שלו - מה שמשחק לרעתו. לאט לאט הוא מתחבר עם חבריו לכיתה , ולומד לקבל עליו את השונות שלו. גם לאחותו ויה השפיע המראה שלו, אבל היא מתגברת על זה ובעיניי היא הדמות החזקה ביותר בספר.
בקיצור, אני ממליצה לכם מאוד לקרוא את הספר פלא
וזהו^^

"השואה הייתה שורת מעשי רצח עם ורדיפות אתניות, שבוצעו לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה על ידי גרמניה הנאצית בהנהגתו של אדולף היטלר, עוזריה ובעלי בריתה, כשתכליתם היו בהתחלה פגיעה במעמד היהודים, ובהמשך, בעיצומה של המלחמה, השמדתם השיטתית של כל בני העם היהודי (הפתרון הסופי). מספר הנרצחים היהודים בשואה וכתוצאה ישירה ממנה נאמד סביב שישה מיליון . בדברי הימים של העת החדשה מוכרת השואה כגדול הפשעים נגד האנושות." ~ויקיפדיה~


***

אני חושבת שכבר אמרתי את זה מתישהו, אבל החברות בילדות שלי לא הייתה זוהרת. עליתי לארץ מצרפת אמנם בגיל צעיר, אבל עבר זמן עד שלמדתי את השפה, עד שאימצתי לעצמי מבטא סביר ( עד היום המבטא הזה לא עוזב אותי.אררררג.), ועד שהבנתי את סגנון החיים החדש שאליו הלכתי לגדול כל חיי. בתור ילדה בת 7-8,חסרת ביטחון עצמי, לא חשבתי שהקלף הזה יישחק לרעתי. אני התגאתי בזה שאני שונה, או יותר נכון בזמנו- מיוחדת. לא חשבתי שילעגו לי על הלבוש או על צורת המחשבה השונה כביכול. כצפוי, התברר לי שטעיתי.
הייתי חוזרת הביתה ומספרת לאמי על כך והיא הייתה אומרת לי שהן מקנאות. שהכל רק קנאה. ואני? אני דבקתי במילותיה כאילו היו חמצן. באותה תקופה, הבנתי שאני לא רוצה להיות שונה, אלא להיות כמו כולם. חברותיי לכיתה היו מטיחות בי מילים פוגעניות, והייתי סופגת אותן בשקט עד שהבנתי שאלה הפכו לחלק מדיבור היומיום שלהן, שאני לא צריכה להיפגע מכך יותר, ושאני צריכה ללמוד לקטול אותן. הייתי משננת לעצמי משפטים ש"יצילו" אותי , ומשפרת אותם בראשי שוב ושוב כדי לא להירמס שוב פעם. אז זה אולי לקח זמן מה, אבל לבסוף הצלחתי. כשעברתי לחטיבה פגשתי בנות ממסגרות שונות, שהפכו לחברות טובות שלי ושלא היה אכפת להם אם אני צרפתייה או לא. בהחלט אפשר לומר שאני מהיסודי ואני מהחטיבה שונות לגמרי. ל ג מ ר י .
כשאני מהרהרת בכך שוב, אני לא יודעת אם מעשיהן נבעו מקנאה או מרוע. אך למה שהרוע הזה יהיה מופנה אליי דווקא? כי אני שונה? ואיך הקנאה הזו יכולה להפוך מצבים ככה? לשנות אישיות?

אני חושבת שרובכם הבינו איך כל זה קשור לספר של אנה פרנק. השואה התחילה מקנאה ורוע.ושנאה. היהודים לא ביקשו יחס כזה, הם רק רצו לחיות כאזרחים רגילים במדינה רגילה, עם בית רגיל והרגלים רגילים. אבל לא תמיד מקבלים את מה שרוצים, נכון?
אדולף היטלר- בחיי שאני לא מבינה מה היה לך נגד היהודים. זה שהם הצליחו במדינה שלך, אולי? הם הצליחו בשביל המדינה שלך. שהם היו שונים ממך? זו לא סיבה לרצוח מיליוני אנשים. לא הייתה לך שום סיבה לרצוח מיליוני אנשים.

רק מהכתיבה שלה, אפשר להבין שלאנה פרנק הייתה אישיות מדהימה. היו לה לא מעט מגרעות, וזה מה שהופך אותה לגיבורה מושלמת. הספר מונח כאן לידי, ויש פה פסקה שמראה על האישיות שלה-

"כמה טוב לנו כאן,כמה טוב ושקט. היינו יכולים להתעלם מכל הסבל הזה, לולא חרדנו כל כך לגורל כל היקרים לנו שלא יכלנו לסייע להם. אני מרגישה שאני רעה, משום שאני שוכבת במיטה חמה, בעוד החברות הכי טובות שלי מושלכות אי-שם בחוץ. פחד אוחז בי כשאני חושבת על כל אלה שתמיד חשתי אליהם קשר עמוק, ושעכשיו נפלו טרף בידי הבריונים האכזריים ביותר עלי אדמות. וכל זה כיוון שהם יהודים."
ברור שההמתנה הנצחית ב"בית" החדש של אנה היתה קשה לה מאוד. ואני בטוחה שהמיטה לא הייתה חמה כל כך כמו שהיא מציינת. היא מתלוננת על כך ביומנה, וזה מובן מאליו. אבל היא עדיין דואגת לשלום אחרים שהיא לא יודעת מה עלה בגורלם, ספק אם הם עדיין בחיים. הקשרים שלה עם משפחתה ועם המשפחה הנוספת שהתגוררו איתם לא היו ממש טובים, מה שהיה יכול להקשות על המצב אם לא ידעה לסלוח ולהבין את מצבם של האחרים.

הו וואו. יצאה לי ביקורת ארוכה יותר ממה שחשבתי שהיא תהייה...
לסיום, אני רוצה להביא משפט שהיא כתבה ביומן שלה-
"צא החוצה,לשדות,לטבע ולשמש. צא החוצה ונסה למצוא שוב את האושר שבתוכך. חשוב על כל היפה שצומח בתוכך ומסביבך והיה מאושר"


וזהו^^

*ספויילרים*
שמעתי הרבה על הסופרת גוגו מויס,לרוב דברים טובים.
למרות זה, אף פעם לא יצא לי לקרוא ספר שלה, עד לאותו היום שבו ראיתי בסטימצקי ספרים ב 29 ש"ח לבעלי מועדון. אז קודם כל- ברור שעשיתי כרטיס מועדון, ובנוסף היה לי מבחר של ספרים ברבע מחיר XD . לצערי הספרים שהיו במבצע הזה לא היו משהו. משהו עם דלתות או מראות( או חלונות?), כל מני ספרים מוזרים אחרים. אני מודה שלרגע דיי התחרטתי על המועדון הכביכול "מגניב" הזה. אם כבר מבצע שימו ספרים נורמלים לא חמישים גוונים של אפור >.<
עד שראיתי את הכריכה החדשה של ללכת בדרכך. אני לא אומרת שזה היה כמו קרן אור בחור שחור, אבל חפרו על הספר הזה בקבוצות ויצא הסרט אז מלא מדברים על זה ,אז נתתי לו צ'אנס.
אה, ואנ י חושבת שהכריכה בהמקורית יותר יפה מהכריכה של הסרט. הרבה יותר.בעיקר לאמא שלי היה מה לומר על הכריכה..

רואים שגוגו רצתה לכתוב ספר מרגש כזה, שייסחט דמעות מהקוראים. אני חושבת שאם לא הייתי קוראת את אשמת הכוכבים, הייתי נותנת לספר הזה חמש כוכבים בלי היסוס. אבל אני כן קראתי אשמת הכוכבים, ולכל אורך הקריאה של ללכת בדרכך מצאתי את עצמי משווה ביניהם. שניהם רומנים קיטשים, בשניהם הגבר חולה במחלה שמאיימת על החיים שלו,בשניהם יש מישהי שאוהבת את אותו הגבר ועושה הכל כדי שהוא ייחיה, ובשניהם אותם הגברים מתים. העלילה הזו מוכרת לי יותר מדי.
בקיצור, שלוש כוכבים.
וזהו ^^
( שמתי לב שאני כל הזמן מסיימת את הביקורות שלי ככה ...)

~אלוף / מרי לו / חמש כוכבים ~ ( מכיל ספוילרים)


אני אכתוב ביקורת על כל שלושת הספרים שמסתכמים בספר הזה.
אני יושבת וחושבת איך לנסח את המילים המתערבלות לי בראש עכשיו, אבל הראש שלי טרוד בכל כך הרבה מחשבות שאני מוצאת את עצמי בוהה במסך.
יופי, הרמיוני. תמשיכי ככה. את עוד תגיעי רחוק.

ובחזרה לענייננו.

מרי לו היא קוסמת. ולא מהקוסמות האלה עם הכובע המחודד ,הגלימה השחורה , והשרביט המתאים לה. ( למרות שגם אותן אנחנו מאוד אוהבים^^), אלא מהקוסמות האלה שהן אפילו לא יודעות שהן קוסמות. אין להן צבע שיער משונה, או כוחות מיוחדים, או מיליונתאלאפים מכתבים שיוצאים מהאח, לא. יש להן את הדבר החזק ביותר- הדמיון.
מרי לו הצליחה לשבות אותי בקסמיה כמו שלא חשבתי שאפשר לעשות לאחר שסיימתי לקרוא את הסדרה הארי פוטר. ( שימו לב לרפרנסים ^^)
העלילה מצוינת, הדמויות נפלאות ( למעט יוני- הרחבה אחר כך) , והכריכות מהממות. בעיקר אהבתי את הצבעים.
קצת הרחבה על הדמויות:( לא כולן כי אני עדיין רוצה לחיות מחר)

דיי(דניאל)- הוא מגניב. כל העניין של הפעולה והסאלטות והרובים- אני ממש נדלקתי על זה. הוא קשור מאוד למשפחה שלו, ולמרות שהוא לא הראה הרבה אבל על מות אמו ואחיו, שהוצא להורג במקומו, אני אוהבת את הקשר המשפחתי בינהם. הוא פגש את טס, עוד דמות מדהימה בעיניי, והגינוני טקס האלה ( עם הסוודר וזה ) כל כך חמודים. למרות דעות של רבים כאן, הייתי מתעצבנת אם היה רומן בין טס לדיי במקום בין יוני לדיי. אפילו שהוא נפצע קשה, הוא ממשיך לעשות כל מה שהוא יכול כדי להביס את הרפובליקה. כלומר, עד סוף הספר השני ( בערך). בספר השלישי הוא כבר תופס מקום ברפובליקה, והוא מתפרסם לטובה ולאו לרעה.

יוני ( יוניון איפריס)- היא כל כך חסרת טאקט אלוהים. היא הגיבה לא נכון כשדיי נתן לה את הטבעת מהדקים. הקטע שהיא שמה לב לכל פרט ומתעדת אותו, זה היה נחמד בהתחלה אבל זה שיגע אותי בסוף. בגלל המעמד הכספי שלה היא מפורסמת וחיה טוב עם 5000 נקודות משהו, ודיי, עם אותה כמות נקודות משהו, צריך לחיות בפשע בגלל המעמד הכספי שלו? איזה עולם מגעיל. לוצמזה, אני חושבת שהדמות שלה מאוד מאוד חיונית בספר.

הקטע בו דיי איבד את הזיכרון, והיא החליטה לא לספר לו מי היא ולא לעזור לו, היה כל כך מעצבן. אבל גם כל כך טוב. ( למרות שצעקתי/צרחתי על הדפים האחרונים ^.^)
הסיום הוא סיום פתוח, אך עם זאת הוא מצוין. אני לא חושבת שאפשר להמשיך את העלילה, לא משנה כמה אני רוצה שדיי יוני ועדן יחזרו לחיים שלי.

טיוב, זה בהחלט לא כל הדמויות אבל אני עייפה דו...
ולסיום-
בכריכה של הספר כתוב-

הוא אגדה.
היא עילוי.
מי יהיה האלוף?

הרבה אומרים ששניהם אלופים . אני אומרת שאנייייי האלוףף אניייי שהצלחתי לקבל על עצמי שנגמרה הטרילוגיה הזווו


וזהו^^

מכיל ספויילרים( אוי, זה כל כך רשמי XD)
קודם כל, אני צריכה להודות לאור ולסנואו פוקס שהכירו לי את הספר הזה
תודה^^
------------------------------------------------------------------------------------
אחרי פתיחה סוחטת הדמעות הזו, תנו לי להגיד לכם שהתלהבתי מהכריכה ברמות. צבעים אפלים כאלה ומישו עם ברדס וסכינים בפוזה מגניבה , ואז בגדול "נפילת הממלכות".
וואו.
בקיצור, הכריכה כבר גרמה לי לרצות לקנות את הספר. טוב נו, וגם זה שהוא היה במבצע 4 במאה...

אחר כך, העלילה. היא מדהימה והדמויות אדירות,חוץ מלוסיה שאני לא אוהבת. לדעתי היא מיותרת, למרות שיש לה את הכוחות וזה .קליאו או בת אחרת יכלה להיות בעלת כוחות המיטיקה האלה או מה שמם. גם את ארון אני לא אוהבת. אני מדמיינת אותו עם שיניים צהובות ונמוך כזה מקומט אבל צעיר עם שיער בלונדיני צהוב שמש כזה מחולק עם שביל באמצע וסיגריה בפה. קיצור, מכוער.

העלילה והרעיון לעלילה ממש טובים וזה יכול להתפתח לכל כך הרבה מקומות הגיוניים ולא הגיוניים.
דבר אחד שלא אהבתי- הרומן בין קליאו ותיאון. לא שיש לי משהו נגד רומנים, פשוט זה לא היה נראה לי כל כך הגיוני שהיא מתאהבת בשומר הזה. לא יודעת אפילו למה.
אני מוכרחה להודות שכשאבא שלה מת, הזלתי דמעה או שתיים. אה, וגם כשאחותה מתה. היא כל כך התאמצה למצוא את השקדים האלה, ובסוף זה לא עזר לכלום. מי ששולט עכשיו על הארמון שלה הם האויבים המושבעים שלה, רוצחי אביה.ובנוסף, היא צריכה להינשא לנסיך הסנוב והגאוותני- מאגנוס. הפתיע אותי שלא רשום בשום מקום איזה אמירה שהוא אומר" איפה שמתי את הג'ל שלי היום" או משהו בסגנון. אני מתה עליו XD.
אבל תכלס, במקומה הייתי מתאבדת. הא לא, היא אפילו לא יכולה להתאבד כי אם היא מתה אין סיפור...
בקיצור, ספר מדהים ומגניב ועבר הרבה זמן מאז שקראתי סדרה שאני דבוקה אליה.
וזהו^^

האמת, קראתי את הספר הזה רק בגלל עבודה בספרות, ולפי ביקורות אחרות שקראתי הרוב קראו אותו גם מהסיבה הזאת. וכצפוי, הוא ספר המתאים לעבודות ולא להנאה.
הרעיון חמוד אבל מוכר. יותר מדי מוכר. הדמות הראשית ,סול, גם טו מאץ' מושלמת-

שיער דבש עד אורך הכתפיים, עיניים חומות ( שאגב, הפיצו שמועות שהן סגולות. איך מחום הגעתם לסגול לעזאזל?)שחקנית מוכשרת וכישרון כתיבה נדיר שהפאנגירל הגדולה שבשמיים יודעת מאיפה היא הביאה אותו.לרגע קטן, הסופרת חשבה שאולי צריך לעשות אותה קצת פחות מושלמת, אז היא גורמת לה לקנא בחברה הכי טובה שלה בגלל שהיא דמות ראשית בהצגה, מה שעושה לה ייסורי מצפון רציניים. נו, בחיאת. אם את רוצה להפוך מישהו מושלם לאנושי, תמצאי מגרעות טובות יותר. זה טבעי לגמרי לקנא (אהמאניאהמ).

אבל טוב נו.

בואו נדבר על בועז. את בועז סול פוגשת בפארק משחקים כשהוא "מציל" אותה מהחברות שלה שירדו עליה. האביר הלבן כאילו. (אני אתאפק ולא אומר כלום). אחרי זה יש פיצוץ איפשהו, ואחיו נפצע. בגלל שבועז צריך לשמור על אחיו הקטן שאותו בתכלס גידל, סול עושה הסכם עם חברים שלו מהביתספר שבקצה השני של הגלובוס כדי שהיא תוכל להביא לו ש"ב. בואו רגע נזכיר שהיא פגשה אותו ל5-10 דקות פלוס מינוס, כן? בועז מתאהב בסול אחרי שהיא מביאה לו את הש"ב, מה שממש לא מובן. אם לי היה חבר כלשהו בכללי שיכול היה לי שיעורי בית, הוא לא היה קיים יותר. אבל בגלל שאין לי חבר כזה, אז זה לא משנה ^^ מנודה.

בקיצור, בועז עוזר לסול להיפטר מהייסורי מצפון שלה, ובנתיים עושים עליה חרם. בהתחלה היא מתעלמת, אבל אז זה משפיע. על זה אני לא יכולה לומר כלום, כי אני יודעת שחרם זה נוראי. מנסיון.

הבטטה שאירגנה תחרם גנבה לה סיפור שהיא כתבה על איזה אורלי אחת בת 11 ( משם לא עקבתי...) שהציתה בית של חברה כי היא עצבנה אותה. יש לה אומץ, לילדה. אני בגיל שלה לא רציתי להרביץ לאלה שהעליבו אותי כדי לא להעליב אותם >.< ( זה בהחלט השתנה..למחוץלמחוץ). הבטטה מנצחת עם הסיפור של סול, ואז מגלים את הבטטה, ומצדיקים את הקטנה ששרפה בית,שלומי ( האח של בועז שנפגע) מבריא בזכות כוחות הקסם הנסתרים של סול, וזהו^^
בקיצור, כוכב אחד
אני אחזור לי לשחק בבמבה הממלכה הקסומה _ במבה אסם זה החיים_

קיבלתי אותו שבוע שעבר, בחנוכה.( בנוסף לזה קיבלתי גם את כל סדרת ארגון -שכבר קראתי- אבל זה לא משנה...)

תאמת, בהתחלה חשבתי שזה יהיה ספר ילדותי-יותר-מדי. התקציר,( שמספיילר הכל)גורם לסיפור להיראות כמו אגדת ילדים,והכריכה נתנה לי תחושה שכל הספר יהי מלא בנסיכות ונסיכים וחדי קרן ורודים עם נצנצים שמפליצים קשתות בענן. ( למרות שבשביל כריכה היא אחלה.)
בכל מקרה, שמעתי - יותר נכון ,חפרו לי - על הספר הזה , אז התעלמתי מהכריכה והתחלתי לקרוא.
ואני משבחת את עצמי על כך.
כי אני מכורה לסדרה.
ה-ת-מ-כ-ר-ת-י.
לא מעניין אותי. תקראו לספר הזה ספר ילדותי לבני חמש עד מתי שתרצו, אני פשוט אוהבת אותו.
תגידו שאני פתטית, זה גם לא אכפת לי.
נקודה.

*נ.ב: סוף סוף תקנו לי תמחשבב!!!