הספר הוא יומן שנכתב תחת הכיבוש הסובייטי של ברלין במשך חודשים אחדים בתום מלחמת העולם השנייה. כתבה אותו אלמונית, גרמנייה שחיה בברלין באותם חודשים. אומנם הוא מראה את סבלן של הנשים בברלין תחת הצבא הרוסי הכובש במלחה"ע השנייה, אבל זה אינו עוד אחד מהספרים שנועדו לגרום לנו לראות גם באוכלוסייה הגרמנית קורבן. האישה הצעירה פשוט פורשת בזמן אמת את קורותיה, התמודדותה, התמודדותם הפיזית והנפשית של אנשים סביבה – מי חזקים יותר ומי פחות – ורצונם לשרוד.
כן עולה מן היומן עד כמה מלחמה וכיבוש הם נוראיים בכל הנסיבות והזמנים. נראה שבכל מקום שיש בו צבא כובש – התייחסות אדנותית, לעיתים קרובות גסה ואלימה אל האוכלוסייה האזרחית היא מעשה שבשגרה. זהו תיעוד אותנטי של השגרה של כותבת היומן והנשים סביבה; כך למשל, כשהיא מתעניינת "כמה?" אצל נשים צעירות אחרות שהיא פוגשת – אין מקום לטעויות באשר לכוונת שאלתה.
נורא רציתי לדעת על יחסה שלה ושל האוכלוסייה הגרמנית האזרחית באותה עת לזוועות שעשה המשטר הנאצי בכלל וביהודים בפרט – האם גם כותבת היומן הייתה חלק מהמפלצתיות? האם תמכה בה? האם ניסתה להתקומם, לעזור ליהודים? כל זמן הקריאה מצאתי ביומן תשובות חלקיות, קלושות, אבל לא עד הסוף הצלחתי לתפוס ולהבין את משמעותן, ואז באה אילנה המרמן עם ה"סוף דבר" המעולה שלה ותפסה את השור בקרניו.
הינה דוגמה לאחד העניינים הכי קשים שהיא מכוונת אליו זרקור [אזהרה! בהמשך המשפט תיאור קשה לקריאה]: כשחייל סובייטי מספר לכותבת היומן הגרמנייה ולשכנותיה על הזוועות שבמו עיניו ראה שחיילים גרמנים עשו בילד בכפרו ברוסיה, "[...] תפסו ילדים ברגליים כדי לנפץ את גולגולותיהם אל הקיר", השכנה – גרמנייה שחיה בברלין הנאצית ושבעלה חייל בצבא הנאצי – מזדעזעת גם היא ואומרת את המשפט הלא ייאמן בעינינו: "'החיילים שלנו? בעלי? בשום אופן לא!' "...
ואילנה המרמן כותבת: "[...] בכל הארצות מעטים מאוד הם האנשים, בייחוד אזרחים של מדינות מפותחות, 'תרבותיות', המוכנים להאמין בזמן מלחמה ש'החיילים שלנו, הבעלים, הילדים...' עשו דברים שאין להשלים עמם [...]".
אני מצאתי שיש כאן חומר למחשבה, בוודאי על שם ואז, אבל גם על כאן ועכשיו.

איזה יופי! מתחשק לי שימחיזו את הספר הזה או יעשו ממנו ריקוד בלט. הדמויות ב"מחול אחרון..." ממש מחוללות לנגד עינינו: נפגשות זו עם זו בצירופים משתנים, נקלעות למצבים דרמטיים וחוות מנעד רגשות. אולי בעצם זו הייתה יכולה להיות קומדיית מצבים שנונה מאוד, אבל כמובן – שהרי זה קונדרה – שיש כאן גם הרבה יותר מזה: עומק, היכרות עם טבע האדם ואהבה, הצגה גרוטסקית של דכאנות ודיקטטורה והמון הומור.
הייתי בטוחה שמילן קונדרה הוא חתן פרס נובל; מתברר שלא (נראה לי הגיע לו!).

באתי עם דעה קדומה: קצת חששתי מספר מיושן, שתורגם מיידיש ושמתרחש בעיירה יהודית במזרח אירופה. הכול נכון, אבל אז מה?! הספר כתוב ביד אומן. לאט ובעדינות משך אותי פנימה. וחוץ מזה, אנשים הם הרי אנשים באשר הם ובכל עת, והתיאורים של אוליצקי, בתרגומם של שני מתרגמים, משקפים זאת. אין בספר דרמות גדולות או אנשים גדולים; או בעצם, כן יש דרמות, אבל הן קורות למשפחות ולאנשים פשוטים, יהודים שהם קצת פיונים במלחמות ובמשחקים הפוליטיים באירופה במאה שעברה (לא אחת אי אפשר להימנע מלחשוב על כל מיני דברים שקורים אצלנו כאן ועכשיו), וגם הדרמות המשפחתיות ושל חיי הקהילה אותנטיות ומתוארות נפלא.

ספר מעניין ומושך לקריאה – גם העניינים שמבוססים על קורות חייו האמיתיים של תומס מאן וגם דברים שטויבין מן הסתם תיבל בהם את הטקסט והם פרי דמיונו, אף כי גם הם מבוססים ודאי לפחות במידת מה על מה שהעלה במחקריו על מאן.
המבקרים וגם הקוראים שכתבו כאן באתר שיבחו את כתיבתו של טויבין. אני דווקא ממש לא נהניתי ממנה. משהו לא היה זורם לטעמי, לפעמים עד כדי כך שהדברים לא היו לגמרי ברורים: בין תיאורים עובדתיים ובין הנימה שהסופר מנסה להעביר. לעיתים קרובות מבנה המשפטים נראה לי צורם ולא נכון (המון מקומות שסברתי שבהם הפועל היה צריך לבוא לפני השם). קראתי את הספר בתרגום לעברית, אז אולי הבעיה אינה במקור, אך לצערי לא הצלחתי לבדוק זאת טרם כתיבת הדברים כאן.
אבל אני כנראה בגדר מיעוט, כי שמעתי מכמה כיוונים עד כמה הספר נפלא, וחלקית אני יכולה להצטרף לדעה זו.

א"ב יהושע כותב נהדר וברגישות, אבל מבחינתי זה היה ב-OVER, עד כדי כך שהפך למייגע.

אין צורך בי כדי להגיד שהספר טוב. אני רק מצטרפת לאמירה. הסיפור מתרחש בארצות הברית בתחילת המאה הקודמת, כביכול לא רלוונטי לכאן ועכשיו, אבל אנשים ורגשותיהם הם אנשים עם רגשות בכל מקום וזמן, ואם הם מתוארים ברגישות ובהבנה, כמו בספר זה, הם על-זמניים כנראה...
קצת היה לי קשה להיכנס לספר. לפעמים (אולי יותר מ'לפעמים') הוא ממש מדכא – מבחינה זו הוא לא כל כך מתאים לימים הקשים שעוברים עלינו. מצד שני – הוא כל כך רגיש, דק הבחנה ויודע לבטא את מורכבות נימי הנפש – וזו חוויה טובה וחשובה בעיניי, אולי גם (דווקא?) בתקופה קשה כל כך.
חוץ מזה הוא כתוב נהדר בעברית, למרות היותו מתורגם. אז ברור שהפרחים לברנרד מלמוד, אבל המתרגם, אברהם יבין, עשה עבודה מופלאה בעיניי!

מראש נראה לי כמו סיפור בנאלי על נערה מתבגרת במאה הקודמת במשפחה ענייה בארה"ב. הכול נכון, אבל לא הייתי קוראת לסיפור "בנאלי". הוא מעניין, נוגע ללב ויש בו כמה וכמה תובנות ותיאורים ממש יפים ורגישים לטעמי.
מה שהפריע לי היה השפה, כנראה התרגום; נראה לי שההנאה הייתה יכולה להיות גדולה פי כמה אם היה כתוב היטב!
בכל זאת ממליצה. קל לקריאה ועם זאת יפה ורגיש.

ספר עדין ויפה ואף יותר מזה.
לא היה לי קל להחליט לקרוא את הספר הזה, כי בגלל שם הספר והכריכה התרשמתי שמדובר על נזירה או צליינית ויחסיה עם רוח הקודש בארץ הקודש, וזה לא היה כל כך סקסי בעיניי... מצד שני ידעתי שאפשר לסמוך על אהרון מגד. ואכן, כבר מן ההתחלה הרגשתי משהו טוב. חלק מזה טמון אולי בפורמט הייחודי שבו הספר כתוב. בכל אופן, לאט לאט גברה סקרנותי בעניין סיפורה של האישה הצעירה שבמרכז הסיפור מראשיתה של המאה הקודמת. בין השאר פגשתי בספר [המשך המשפט טיפונת ספוילר למי שלא רוצה שיגלו לו כלום] דמויות מוכרות וכריזמטיות, הן מההיסטוריה הארץ-ישראלית, הן מתרבות העולם [נגמר משפט אולי-ספוילר.] לקראת הסוף כבר היה לי קשה להיפרד מהספר.
ספר עדין, איכותי, נוגע ללב ואפילו עוצמתי.

כתוב היטב. לכל אורך הספר שומר על עניין. שנון, אינטליגנטי, ציני וגם משעשע לעיתים. הוויה ישראלית, לפחות זווית מסוימת של הישראליות. הצצה אל חיי משפחה ואל אינטריגות המשקפות את זירת הספרות אך גם קריירות בכלל ויחסי האנוש (שלא לומר הגועל נפש) הנלווים אליהן.
לא כובש את הלב בעיניי. לא התגעגעתי אל הספר כשלא קראתי בו, אבל בגלל כל הדברים הטובים שאמרתי בהתחלה – ממליצה עליו בשלושת-רבעי לב.