זה ספר כל כך רע ואף על פי כן קראתי אותו הרבה יותר מפעם אחת. חוסר העניין שלי בו הסיע את המחשבות שלי לכל הכיוונים ובכל פעם מחדש מצאתי את עצמי מול משפט שאין לי מושג מאין הגיע, כך שהייתי צריכה לחזור ולקרוא שוב את מה שהחמצתי.

ההתעקשות דווקא לא אופיינית לי. העניין הוא שהחלטתי לצאת מעורי ולהצטרף לקבוצת קריאה שהתארגנה דרך הפייסבוק. זה הספר שבחרו שם והרגשתי שזה יהיה לא מנומס להגיע לפגישה אחרי שקראתי פחות מחצי ספר. אי לכך שמתי לי למטרה להגיע עד לעמוד 103. בחיי שזה לא היה פשוט. באיזשהו שלב שמתי לב שהפסקתי לקרוא, בכלל. אז כמו השוקו שאני מציעה לילדים שלי ברגעי משבר, לקחתי לי ספר של טריסטן אגולף כדי להתנחם ולצבור קצת כוח וחזרתי למלא את המשימה.

הכריכה האחורית, אגב, מצויינת. מצד אחד היא מאד מחמיאה לספר עם "תיאור רב עוצמה של עולם שנעלם, עוד לפני שנודע כי מלחמת עולם נוספת תתרגש עליו". אך מאידך נכתב שם גם ש"הרבה מהגאונות של יצירותיו המאוחרות" של הסופר מבצבצות כבר כאן. אני כבר ניסיתי לפחות יצירה "גאונית" אחת שלו, "הנרות בערו עד כלות", ולא צלחתי אותה עקב שעמום עז לנוכח החזרות הרבות על כל משפט בלא מעט וריאציות, הסגנון המאופק, חוסר האמינות של הדמויות שנובע בין היתר מהעדר היכולת להתאים את הלשון לדמות, והנוקדנות המיותרת. ידעתי מה מחכה לי.

אחרי קריאה של חצי מהספר הזה אני חייבת להחמיא לכותבי הכריכה האחורית. הוא אכן השתפר מאז שכתב את "המורדים". זה ספר של מוסר השכל, רק שאין שום סיפור שישמש לזה מצע. אוסף של תובנות שחוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב, לא מחוברות לשום דבר באופן שלא מעט פעמים עורר בי צחוק של השתאות.

הוא מספר על חבורת נערים העומדים לפני גיוס בהונגריה של מלחמת העולם הראשונה. הם הם המורדים. הפוטנציאל אדיר, שכן מדובר באמת בתקופה של משבר גדול וקריסת ערכים ובדור שצריך להמציא הכל מחדש כי אין לו אפשרות להמשיך ולהיאחז בעולם הערכים התמים של טרום המלחמה, אבל ההחמצה כאן היא לא פחות גדולה. לא ברורות המוטיבציות של הגיבורים, מערכות היחסים ביניהם, מה שקושר אותם אלה לאלה, הכל תלוש ולא מבוסס ומה שהוא קורא מרד נראה כמו מעשי שובבות די אינפנטיליים שיכולים היו לקרות בכל זמן ובכל מקום.

רק אם אין לכם ברירה.