מאז המצאת פצצת האטום ופצצת המימן העולם שלנו נמצא בקיפאון מדיני, מצב חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. הסיבה שבני האדם הפסיקו להילחם ולחסל אחד את השני היא לא מכיוון שאנחנו במאה ה-21 ואנחנו בניי אדם שונים מלפני 80 שנה. בני האדם נשארו אותו הדבר, אלא שהאדם המציא נשק שאפילו השטן מפחד להשתמש בו. מהפחד משימוש בנשק הלא קונבנציונלי המעצמות וצבאות המערב מפחדות אפילו להילחם בנשק הקונבנציונאלי שמא אולי יקרה מצב כלשהו שהלחימה הזאת תגרום ללחימה בפצצת אטום או פצצת מימן. כתוצאה מאותו הפחד הגענו למצב של קיפאון מדיני.

בעבר הטובים מבני העם הלכו לצבא. היום, הטובים הולכים למסחר, לניהול ולהייטק(מסחר המידע והרעיונות) - זאת מכיוון שהמלחמה נהייתה נדירה מאוד. אם זאת, למרות המציאות שהיא מבורכת ברמה כלשהי, האמת היא שיש בני אדם בעלי יכולת לחסל כמות חסרת תקדים במספר שעות ערים ומדינות הקיימות מאות ואלפיי שנים. פשוט כך, להפוך מדינה לאטלנטיס. כתוצאה מהמציאות החדשה ההסתכלות ברמת האסטרטגיה והאסטרטגיה הרבתי וכן המדיניות השתנו, המעצמות נזהרות ממגע מלחמתי בניהם שלא חלילה ימצאו עצמם בכאוס מוחלט.

הדברים הללו הפכו את העולם שלנו, מבחינת גבולות ומבחינה מדינית למציאות קפואה. הפעם האחרונה שבאמת היה שינוי רציני בגבול - היה זה לפני 30 שנה(בערך) בזמן שברית המועצות התפרקה - וגם זה, יותר מריקבון פנימי מאשר פגיעה מבחוץ(המלחמה הקרה לא הייתה פיזית כמעט כלל). המציאות שלנו גורמת פחות להכיר את סגנון המחשבה האסטרטגי. אסטרטגיה הופכת למשהו שקורה בעסקים, ולכן ספרים יוצאי דופן כמו הספר הזה לא כל כך מוכרים ואפשר להבין את זה.

בהסתכלות רחבה על ההיסטוריה של המלחמה, ראה לידל הארט שיש עניין קבוע בלחימה, אמת שקיימת וחוזרת על עצמה פעם אחר פעם. הסופר נותן סקירה היסטורית של 2500 שנה. כך, מראה שבכל לחימה שהייתה ישירה - היה אסון או אפקט שלילי רציני, ובכל פעם שהייתה גישה עקיפה - הייתה הצלחה(כמובן לפעמים הגישה העקיפה התגלתה כגישה ישירה מאחר והאויב צפה זאת). אני חושב שלידל הארט בספר הזה לקח הרבה מההגות של סון טסו - כותב הספר אמנות המלחמה במאה ה-5 לפני הספירה. אפשר לראות הרבה ציטוטים של סון טסו בתחילת הספר. נראה שהיו מעטים מהמצביאים שהבינו שדווקא הלחימה הלא ישירה היא המוצלחת, הלחימה היא המקום היחיד בו הרמאות היא דבר חיובי:

מצא את קו האספקה של היריב, את קו התחבורה, את קו הנסיגה - תפוס אותם ומנע את המשך התוכנית של האויב והשפע עליו פסיכולוגית. תקוף במקום הצפוי פחות מכל. דע שאפשר לפגוע באויב בהרבה דרכים שאינם ישירות, מה שווה צבא ללא אספקה ? אם כן, מה משנה גודל האויב ? אמנע ממנו אספקה והצבא יתפרק מעצמו. אפרק את מפעלי הנשק, אמנע את הקשר בין המטה הכללי לבין החיילים, אמנע מלתת למפקדים הבכירים קשר עם החיילים הפשוטים, אגרום לצבא להתפצל, אציק לאויב בהתקפות שהוא לא יכול להגן עליהם, אמצא את המקום החלש והצפוי פחות מכל ואתקוף אותו. כל אלה אפשרויות שונות להתקפה, אלה גורמים לאויב - חזק ככל שיהיה - לפגיעה פיזית ויותר חשוב מכך לפגיעה פסיכולוגית, ועוד יותר חשוב מכך - פגיעה פסיכולוגית על המפקד.

מאחר וגופות החיילים והאזרחים לא גרמו למפקדים להיכנע - עליך להתרכז בפגיעה על המפקד, הרבה יותר מאשר על החיילים. הפגיעה הישירה גורמת לצבא, לעם, ולפיקוד להתחזק אחד מהשני מתוך הסתכלות באויב משותף וגורל משותף. ופגיעה לא ישירה, גורמת לאויב להיכנע ללא קרב, להגיע לאויב בעורף בזמן שהוא מאמין שהוא מוגן מכל כיוון.

זהו ספר יפה מאוד, הרעיונות הכתובים בספר מפתחים את נקודות המבט שלך על החיים. כשמתסכלים על החיים רואים שגם ביום יום הגישה הלא ישירה יכולה לעזור מהגישה הישירה.

אני ממליץ, אם כי לפעמים קצת לא קלה הקריאה.

"נניח כי יופה כוחו של אסטרטג לבקש הכרעה צבאית הוא אחראי לכך שזו תבוקש במסיבות רבות־היתרון ביותר, כדי להפיק את התוצאה ששכרה רב ביותר מכאן שמותו האמתית אינה לבקש אחר קרב, אלא לבקש אחר מצב אסטרטגי רב־ויתרונות כל כך, שאם לא יספיק לו להוליד הכרעה מכוח עצמו, יוכל המשכו על ידי קרב להשיגה לבטח. במילים אחרות, שיבוש האויב הוא מטרת האסטרטגיה; ועשויים לנבוע ממנו או התפוררות האויב, או שבירתו באורח קל יותר בקרב התפוררות זאת עלולה לדרוש מידה חלקית של לחימה, אולם לחימה זאת אין בה מאופיו של קרב" (עמוד 334).

בספר המופת "אסטרטגיה של גישה עקיפה" (הוצאת מערכות, 1956), עמד התיאורטיקן וההוגה הצבאי בזיל הנרי לידל־הארט על חשיבות הגישה העקיפה במלחמה. "תנועה לאורך ה"קו הצפוי" מגבשת את שיווי־המשקל של היריב, ובעשותה כן היא מחשלת את כוח התנגדותו" (עמ׳ 14). במלחמה, קבע, "כמו בהאבקות, יביא הנסיון להפיל את היריב, מבלי לערער תחילה את עמדות ולהפר את שיווי־משקלו, לידי התשת־כוחות עצמית, אשר תלך ותגבר בשיעור שאינו עומד בכל יחס ללחץ התכליתי המופעל נגדו" (עמ׳ 14). לידל־הארט ציין כי "הצלחה בשיטה זו תתכן רק בתוקף עדיפות־כוחות עצומה ממין מסוים, ואפילו כך – נוטה היא לאבד מן המכריע שבה. ברוב מסעי־המלחמה המכריעים היתה הפרת שיווי־המשקל הפסיכולוגי והפיסי של היריב תנאי מוקדם וחיוני להכרעתו המוצלחת" (עמ׳ 14).

לידל־הארט, בעברו סרן בחיל הרגלים הבריטי אשר לחם במלחמת העולם הראשונה, ניתח 100 דורות של מלחמה ומגיע למסקנה, שהיסוד הפסיכולוגי הוא שהכריע בהן. כך קובע לידל־הארט "כי במלחמה הגורם הבלתי־ניתן־לחישוב העיקרי הוא הרצון האנושי" (עמ׳ 331). בניהול מלחמה, כתב, יש לנקוט באותה שיטה לה מצפה האויב פחות מכל: לגישה עקיפה יתרון ברור על הגישה הישירה. ניכר כי לידל־הארט גורס כי התמרון ולא האש הוא הדרך להכרעת האויב, וכי יש לאסור עליו מהלך מתמרן מפתיע ובכך לערער את יציבותו ומערכיו ולכפות עליו כניעה.

בין המערכות שניתח בלט מסע המלחמה הלא צפוי שניהל חניבעל כנגד רומא. "חניבעל, לא זו בלבד שחצה נהר עז זה בנקודה גבוה ובלתי־צפויה במעלהו, כי אם הוסיף עוד עלות צפונה, ובחר בדרך העוקפנית והקשה יותר שבבקעת נהר האיזאר, תחת לנוע בדרכים הישרות, אך הקלות לחסימה, שבקרבת הריביארה" (עמ׳ 34). את קרב קני הגדיר לידל הארט כ"צורה טקטית־קיבוצית של הדז'יו־דז'יטסו, המבוסס מעצם־מהותו על הגישה העקיפה" (עמ׳ 38). ניתוח מסעות המלחמה שניהלו מפקדי צבא האיחוד גרנט ושרמן לעבר ויקסבורג וג׳ורג׳יה גם הם מאירי עיניים. השניים ביקשו, כמאמר שרמן, "להניח את האויב על קרניה של הדילמה" (עמ׳ 338).

לידל־הארט קבע מספר כללים שניתן לראות בהם את לב ליבו של הספר:
* "התאם את מטרתך לאמצעיך" (עמ׳ 344).
* "שווה את מטרתך לנגדך תמיד" (עמ׳ 344).
* "בחר את הקו (או הדרך) הצפוי פחות מכל" (עמ׳ 344).
* "נצל את קו ההתנגדות הפחותה־ביותר" (עמ׳ 344).
* "נקוט קו־פעולה הפותח לפניך יעדים לברירה (יעדים אלטרנטיביים)" (עמ׳ 344).
* "הבטח שהן תכניתך והן הערכותך תהיינה גמישות – עשויות לסגל עצמן למסיבות" (עמ׳ 345).

האמת היסודית, קבע, היא "שלשם השגת ההצלחה יש לפתור שתי בעיות עיקריות – ערעור־האויב וניצול־ההצלחה. האחת קודמת למהלומה עצמה, והשניה באה בעקבותיה; ובהשוואה לבעיות אלו הרי המהלומה עצמה היא ענין פשוט" (עמ׳ 345). לדבריו, "אין אתה יכול להכות באויב מכה בתוצאה אלא אם יצרת תחילה את ההזדמנות לכך; אין אתה יכול להפוך את התוצאה מן הנ"ל למכרעת, אלא אם מנצל אתה את ההזדמנות השניה המתגלה בטרם יוכל להתאושש" (עמ׳ 345).

צבאות, כתב, משקיעים לא פעם את מאמציהם בטכניקה הטקטית ומתעלמים מן הממד הפסיכולוגי. התמקדות זו, קבע, "מטפחת את פולחן ה"בסדר תנהג", יותר מאשר את ההפתעה" (עמ׳ 346). גישה זו, סיכם, "מגדלת מפקדים השוקדים כל־כך, "לפי־הספר", שלא לעשות כל שגיאה, עד כי הם שוכחים את הצורך לאלץ את האויב לשגות במשהו. התוצאה היא – שלתכניותיהם אין תוצאה. כי במלחמה הופכים את קערת־האויב על פיה בעיקר ע"י שכופים עליו לשגות" (עמ׳ 346).

ולבסוף, ראוי תמיד לזכור כי "המטרה במלחמה היא להשיג שלום טוב יותר – ולו רק מנקודת – ראותך אתה" (עמ׳ 362).

לידל־הארט (שידע לכתוב) כתב ספר שהוא קלסיקה של ספרות המלחמה והאסטרטגיה (וכדאי לחזור ולקרוא בו). מסקנתו העיקרית היא שיש לפעול באופן לא צפוי (במועד, במקום ובשיטה), תוך מיקוד בנקודות התורפה של האויב ולא בהשמדת חוזקותיו, כדי להכריע את האויב בצורה מהירה ויעילה.