ביקורת ספרותית על שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש מאת דאגלס אדאמס (אדמס)
ספר מעולה

---

"אל תוך חצרו המטופחת להפליא של בית אחוזה מטופח להפליא, השוכן קצת מחוץ לכפר מטופח להפליא ברמות קוטוסוולד המטופחות להפליא, נכנסה מכונית שלא היתה מטופחת כלל, קל-וחומר להפליא."

הספר "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש", או באנגלית The long dark tea-time of the soul הוא בעיני אחד הספרים המופלאים שנכתבו אי פעם. הוא מבעבע כולו רעיונות מדעיים, מטפיזיים, תיאולוגיים, טכנולוגיים, תרבותיים, ועטוף בסיפור מסגרת בלשי מופרך כל כך שסוגר מעגלים הזויים ובלתי צפויים בצורות מפתיעות. ויש בו הומור פרוע למדי. זה ספר עמוס כל כך שקשה לכתוב עליו סקירה מלאה, ואכן לא עשיתי זאת. לרגל שני מאורעות מכוננים אני עושה כאן משהו שונה. המאורע הראשון הוא הסקירה השלושמאות במספר באתר. אני לא יודעת למה מספרים זה דבר חשוב, ומה מייחד מספרים עגולים על פני כל השאר, אבל ככה זה. נכון שגם 299 או 301 הם מספרים יפים, בעיקר כשמסתכלים עליהם בבסיס שאינו עשרוני, נגיד 7, אבל שיהיה. המאורע השני הוא הפרידה מאלברטו הוותיק, שנולד באלף הקודם וליווה אותי על ארבעת גלגליו במשך שלוש וחצי השנים האחרונות. אז הנה. זה לא כל הספר. זה לא עיקר התמצית של מה שיש בספר. אלה הן מספר התייחסויות של אדאמס, במקומות שונים בספר, למכוניות ענתיקות.

נתחיל בתיאור מלא של המכונית שאינה מטופחת, בוודאי לא להפליא:

==
היתה זו סיטרואן דה שבו צהובה ומרופטת, שאחד מבעליה הקודמים היה זהיר מאוד, אבל שאר השלושה ניחנו בנטיות התאבדות פרועות. היא עשתה את דרכה במשעול המוליך אל הבית בארשת מסויגת, כאילו כל מבוקשה בחיים הוא להתהפך למנוחת עולמים באחת התעלות הגובלות באפרים הסמוכים, ושם להישאר זנוחה ושאננה - ובמקום זאת הריהי מתבקשת לגרור את עצמה במעלה משעול החצץ הארוך הזה, ובלי ספק היא עתידה להידרש שוב לגרור את עצמה כל הדרך בחזרה, ובשום פנים לא עמדה לה בינתה לתפוס מה הטעם בכל אלה. היא נעצרה לפני כניסת האבן ההדורה של הבניין המרכזי, ומשם החלה להדרדר אט אט לאחור, עד שמשכה הבולמת בה בבלם היד, מה שהניע את המכונית לפלוט מין "איק" משתנק.
==


הנוהגת במכונית המלבבת היא קייט שכטר, גיבורת הסיפור:

==
היא עמלה בחירוק שיניים להחזיק את מכוניתה על הכביש, כיוון שזו התמודדה עם העיקולים בקושי רב, ועם הקטעים הישרים - בקושי שנפל מה רק במקצת. המכונית הזאת כבר הביאה אותה פעם לבית המשפט, לאחר שאחד מגלגליה הקדמיים יצא למסע עצמאי משלו וכמעט גרם לתאונה. השוטר שהעיד במשפט התייחס לדה-שבו האהובה שלה בתור "המכונית לכאורה", והשם הזה דבק בה מאז ואילך. היא הגתה חיבה מיוחדת למכונית-לכאורה, מטעמים רבים. למשל אילו נפלה מעליה אחת הדלתות, היא היתה יכולה להרכיב אותה בחזרה במו ידיה, ואת את אי אפשר לומר על ב-מ-ו. היא שאלה את עצמה האם היא נראית חיוורת וירודה כפי שהרגישה, אבל הראי שלה התרוצץ לכאן ולכאן תחת המושב הקדמי, ולכן נחסך ממנה המידע הזה.
==
[גם לי היתה "מכונית לכאורה" שכזו. אולי לכן הזדהיתי כל כך עם התיאור.]

קייט מוצאת את עצמה בעמקה של תעלומה. בעקבות התפוצצות מסתורית של שדה התעופה בעת שהיתה בו, קייט גילתה אדם מסתורי, שנעלם מבית החולים בעיצומו של לילה, יחד עם המקבת שלו, והגיע לבית חולים פרטי. ביקור בבית החולים הזה, הניב עוד מפגשים מוזרים, ולכן קייט יצאה מזועזעת קשות.

===
היצור ידע את שמה. מה עליה לעשות בנידון? מה שהיא עשתה בנדון הוא פניה מוטעית. מרוב היסח הדעת היא החמיצה את הפנייה שהיתה צריכה להעלות אותה שוב על הכביש ללונדון, ואז היה עליה להחליט מה עליה לעשות בנדון זה. היא יכולה פשוט להפוך את פניה ולחזור כלעומת שבאה - אבל עבר זמן רב מאז הכניסה קייט את מכוניתה להילוך אחורי, וייאמר בגילוי לב, היא לא ידעה כיצד תקבל זאת המכונית לכאורה.
====

בסופו של דבר קייט מחליטה לעצור, וכך פוגשת את הבלש עצמו. דירק. דירק הגיע לתעלומה מכיוון אחר לגמרי, והסיפור של שניהם מצטלב בנקודה הזאת. שיטות הניווט של דירק, מתואמות לשיטות הבילוש שלו באופן כללי:
==
"... האסטרטגיה המקובלת עלי היא למצוא מכונית - או משהו שדומה יותר מכל למכונית - שנראית כאילו היא יודעת לאן היא נוסעת, ולעקוב אחריה. רק לעיתים רחוקות אני מגיע להיכן שהתכוונתי להגיע, אבל לעיתים קרובות אני מגיע למקום אחר, שהצטרכתי להגיע אליו..."
===

בגלל טיבו המצער של המפגש בין דירק וקייט נזקקה המכונית שלה לתיקון:
==
דבריו נקטעו עם הופעתו הפתאומית של המכונאי מן המוסך בקרבם, ובפיו בשורות על מכוניתה של קייט. "מתוקנת," אמר. "בעצם, לא היה שום דבר לתקן חוץ מהטמבון. זאת אומרת שום דבר חדש. הרעש המשונה שדיברת עליו היה רק המנוע. אבל הוא עובד בסדר גמור. את רק צריכה להעלות סל"דים, לתת קלאץ' ולחכות קצת יותר ממה שאת רגילה לפני שאת משחררת אותו.
==
[אוי, כמה מוכר]

==
היא מצאה את מקום החניה הקרוב ביותר לפתח ביתה, מרחק כשלושים מטר ממנו. היא יצאה מהמכונית והקפידה שלא לנעול אותה. מעולם לא השאירה קייט דבר של ערך במכונית, והיא גילתה שמוטב לה להקל על המבקשים לברר זאת בעצמם, לבל יצטרכו לפרוץ. המכונית נגנבה פעמיים, אבל בשני המקרים נמצאה נטושה במרחק עשרים מטר מן המקום.
===
[אני חושבת שכאן ניצחתי. ביום שישי אחד חזרתי עמוסת שקיות וקניות אל המכונית שלי, ששכנה לבטח ברחוב מרכזי בירושלים. ולא מצאתי את המפתחות. חיפשתי בכל השקיות והתיקים, וכלום. בסוף מרוב ייאוש הסתכלתי בתוך המכונית. ושם הוא היה. תקוע בסוויץ'. איש לא העיף מבט אפילו.]

בלי קשר, הספר מומלץ. אני רק לקחתי לי תירוץ קטן.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש