הומניזם מול ברבריות כדו קרב אינטלקטואלי, האומנם ?
סטפן צוויג כתב את העולם של אתמול, הספד לעולם שהיה, כתגובה לטראומה האישית שהתרחשה בחייו, עקירתו הרוחנית והפיסית מעולמו התרבותי, שכול כך היה מוכר לו ולפתע אבד לו. הוא הגיב בכתיבה ספרותית, הכלי שכול חייו הטיב להשתמש בו, כלי נוקב שמבטא שלל רגשות, כמו כעס, אוזלת יד חשבון נפש. ולמרות הכול רבים הגיבו באכזבה מדוע כאינטלקטואל הוא לא בחר להלחם להתריס כשעוד היה אפשר ?
הוגי הדעות, שהפכו לנרדפים ופלטים של גרמניה הנאצית, חוו טראומה פוליטית באופן שהגותם ומחקריהם הפכו לחלק מהביקורת שגויסה בכדי להוקיע את תופעת הפשיזם והנאציזם.התופעה מעלה שאלה, האם חוקר צריך להיות מנותק מהוויית החיים, הפוליטיים העכשוויים, או שהוא אמור להיות מעורב ולרתום את גישתו ההומאנית למניעת עוול ופשעים אנושיים, טרם הבשלתם לתהליכים הרסניים, הגות האמורה לסייע בידנו על שמירת התרבות האנושית. האם מעורבות אנשי הרוח היא ברת השפעה ? אלה השאלות שעולות בי על רקע הגות אותה תקופה.
אביהו זכאי, ודוד ויינשטיין, מעמדים שאלה צנועה יותר, באופן אקדמי יותר, ומנסים לבחון את השפעת הטראומה הפוליטית על מחקרם של אנשי הרוח היהודים גרמניים, שעזבו את גרמניה קודם לפרוץ המלחמה, ורתמו את הגותם למאבק נגד הנאצים והפשיסטים בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת.
הנס בארון, הוא דוגמה לחוקר שחווה משבר אישי כחלק ממשבר עולמי והפך את המסקנות העולות ממנו לכלי מחקר יישומי לתקופת הרנסנס האיטלקי המוקדם, תחום התמחותו. בארון התמקד במחקריו בפרשנות נקודות מפנה גורליות במחשבה האנושית, ובהיסטוריה המתקדמת על פי גישתו באמצעות שורה של משברים מכריעים, כאותם משברים שחווה בחייו.
בארון לא מסתפק במסקנות לתחום התמחותו, הוא ניסה להתנצח עם האידיאולוגיה הנאצית, בה הוא ראה נקודות מפנה ומתח בין הומניזם לברבריזם. בארון ניסה, לשלול את היסוד הפולקי, (Volk) באידיאולוגיה הנאצית, המבטא, שילוב של עם, אומה וקהילה, המאוחדת בזיקתה למונחים של דם, אדמה וגזע. האחד יושב ספון בחדרו כותב מאמרים שרק קומץ חוקרים קוראים, ואילו הברבריזם מושא מחקריו, יצאו לרחובות והשליטו אימה, מאבק פתטי, קרב של הומניזם מול ברבריזם, המעלה תמונת מצב של אזלת ידה של האליטה המנסה להשפיע דרך כלי מחקר קלאסיים הידועים למעטים.
אריך אורבך ממקום גלותו בטורקיה, נאבק בנאציזם על ידי דחיית הפילולוגיה הארית. שאלתי את עצמי מה זה בכלל פילולוגיה ארית, והתחלתי לשקוע בתחום מחקר המנתח טקסט ספרותי בהתייחסות למרכיבי שפה ספרות, היסטוריה והרקע התרבותי של הטקסט.
ב-1942, החל אורבך בכתיבת ספרו הגדול "מימזיס", שהוא מסמך אפולוגטי למסורת ההומניסטית היהודית-נוצרית המערבית שהפכה לאידיאולוגיה מגויסת בכדי להציל את התרבות ההומניסטית של אירופה מהאידיאולוגיה הנאצית המייצגת ברבריות. קרב שמזכיר את הסרט הערת שוליים, בו מתקיים דיון אקדמי על קוצו של יוד, שמובן למעטים, אלו שמחוץ להשפעה על השיח הפוליטי העכשווי.
ליאו שטראוס, נילחם בפשיזם בדרכו הייחודית, הוא גייס את משנתם של אפלטון ואריסטו העוסקת בהגדרת הזכות הטבעית, מולם הוא היציב את התפיסה הגורסת כי כול אמת ההיסטורית היא למעשה יחסית, גישה אותה בטאו מקיאוולי והובס שתורגמה על ידו לסוג של תאונה בתרבות האנושית שגרמה לעלית הנאציזם, אותה אפשר להסביר בראיה ניהיליסטית הדוחה ערכים ומסורות קודמות, ויצרה העדפה אקראית שחוללה טירוף פשיסטי. מה התרופה או הבשורה שמבקש שטראוס להביא לעולם, שימוש בפילוסופיה ככלי יישומי ובטוח לדיון פוליטי בכדי ליצור מחשבה מדינית. תארו לכם חבורת פוליטיקאים יושבת לדיון סביב לשולחן כמו בסמינריון וקוראת טקסט של מקיאוולי, בכדי לדון בסוגיה של יוזמת שלום.
ממקום גולתו, בניוזילנד הירוקה והאקזוטית, יושב קרל פופר ומגייס את כול כוחו בכדי להוכיח דרך דלות ההיסטוריציזם את
הטעות הלוגית שבקבלת ההמון את התיאוריה הנאצית.ההיסטוריציזם היא תיאוריה המתייחסת להתפתחות תרבותית, הטענה העיקרית בתיאוריה, היא כי ההיסטורית מתפתחת בכיוון מוגדר, על בסיס דפוסים או ריתמוסים מוגדרים, או עיקרון מנחה. הגותם של הגל ומרקס מושתת על עיקרון זה, כלומר העיקרון הזה מאפשר לנבא את ההיסטוריה בעתיד. תרומתו של קרל פופר לתיאוריה היה ביקורתו כלפיה, בספרו "דלות ההיסטוריציזם " ו" החברה הפתוחה ואויביה ", הוא טען כי כול ניסיון לניבוי מגמות היסטוריות הוא משולל יסוד. לדעתו של פופר, אפלטון המציא את הגישה והפך אותו לסוס טרויאני במחשבה המערבית, גישה שבה האידיאולוגיה הנאצית עשתה שימוש בכדי לגייס מיתולוגיות עתיקות כהצדקה לעליית היטלר, "כתהליך גורלי שאין מנוס ממנו".
הספר גלות ופרשנות של זכאי ווינשטין, הוא ספר למטיבי לכת בהגות היסטורית, לכאלה שרוצים להבין הגות בכלל, ואת ההגות שנכתבה על רקע טראומת עליית הנאצים לשלטון. זה ספר מעניין לגבי האופן שבו האירועים העכשוויים משפעים על ניסוח ההגות ההיסטורית והמדינית, ולגבי הרצון הכן והתמים להפוך את ההגות לכלי מלחמה אינטלקטואלי נגד מחשבה אידיאולוגית ומדינית שמאימת על המין האנושי, כזאת שמחזירה אותו לעידן הברבריזם. מתברר שקרב אינטלקטואלי שכזה משול לקרב בין שחקני כדורת דשא, שמנסים לעלות על מגרש הרוגבי, שני סוגים של ספורטאים שכול אחד מהם הוא עם חוקים שהאחר לא מבין ולא רוצה להבין. מה צופן לנו העתיד, לדעתי תמיד יהיה מאבק בין שתי הגישות, הגישה ההומאנית תנצח אם תשכיל לבנות מוסדות יציבים הפועלים מכוחה של ההשקפה ההומאנית. על כן הספר הזה קשה ומעניין בו בעת, אך מהווה אתגר למי שרוצה להרחיב את הידע התיאורטי שלו בהגות מדינית והיסטורית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![האיצחקיה [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1026434.jpg?v=1772888315070)
