מזמן לא נהניתי כל כך מקריאת ספר. הספר אינו פשוט לקריאה - יש בו דמויות רבות המקושרות ביניהן, יש בו רבדים לשוניים ולדמויות אחדות יש קול ייחודי בסיפור - עברית ברבדים שונים, ספרדית ולאדינו מעורבות בשיחה, פתגמים עסיסיים וציטוטי מקורות חז"ל.
הדמות המרכזית בסיפור היא אוריאנה, אישה בת שישים ומשהו, החווה את התרפטות הגוף ואת אובדנן של מערכות היחסים העיקריות בחייה. אימה שהייתה מנוכרת לה כל חייה קבורה בבית הקברות, אחת מצבא המתים המנהלים ביניהם שיחות על עולם החיים ועדיין חשים געגועים לדברים שאבדו להם וממשיכים להתחשבן עם החיים שהותירו מאחוריהם. אביה עזב לדרום אמריקה עם מאהבת צעירה והקשרים ביניהם נותקו. לאחר שמת בארץ רחוקה נשרפה גופתו. בעלה מתרוצץ ברחבי העולם בחיפוש אחר מקורות חדשים למחצבים ולאבני חן יקרות למחצה שאותם הוא מוכר לחנויות העידן החדש. בנה מרוחק ממנה וגם נכדתה היחידה עזבה את הארץ. היחיד המארח לך לחברה הוא חתול שנראה שמיטיב להבין אותה מכל השאר.
בזמן אוריאנה מתלהטת במעין ניסיון אחרון ליצירת קשר או מושא אהבה צעיר מסתבכת מאוד העלילה המשפחתית. אוריאנה יוצאת למסע הרה גורל לארץ רחוקה ומסוכנת ומגלה בו שדברים רבים אינם כפי שנראו לה.
הסופרת בוחנת מצדדים רבים מערכות יחסים שונות - בין איש ואישה, בין הורים לילדים, בין אחים ואחיות במשפחה, בין אדם לעצמו, ואפילו - והרבה - בין המתים ובין החיים, ובין המתים הקבורים בבית הקברות. יש בספר הרבה הומור, דמויות מכמירות לב והרבה חתולים - החל בשונרא החתול של אוריאנה, המשך בחתולה שחורה תושבת בית הקברות וכלה בחתול גדול הרבה יותר - יגואר אמתי בשמורת טבע.

מי יאהב את הספר? נשים שיכולות להזדהות עם אוריאנה המרגישה שקופה יותר ככל שהיא מזדקנת, ובמיוחד אוהבי חתולים, שכמה מהם חברים גם בסימניה...

בעקבות ספר זה ותחושותי מקריאת ספרים אחרים, אני מתכבד להציג כללי יסוד לבחינת ספר כבר בדיפדוף ראשון בו.
- לקחת את הספר.
-לבחור עמוד אקראי בו.
- לבחון את אורך המישפטים.
במידה ואורך משפט עולה על חצי עמוד לחזור על דגימה זאת בכמה עמודים אחרים.
אם התופעה חוזרת , נא לחשוב על העומס שמטיל הכותב/ת על הקורא.
בחינה נוספת היא ספירה כמעט טכנית של הדמויות המופיעות בדף כפול, אם בדף כפול מופיעות יותר מארבע דמויות מרכזיות , יש לחזור על הבדיקה בעוד מספר חלקים בספר.
משמעות הדבר הכפלת העומס על הקורא.
הבעיה שנשארת היא שאלת עלות/תועלת בקריאה.
לשם כך, אין ברירה אלא לקרוא פרק ראשון.
על הקורא לבחון את תחושתו. בילבול, סתמיות או הרגשה של חוסר תובנה יכולים להצביע על המשכו.
אם התופעה נמשכת גם בפרק השני והשלישי, צריך להיות אופטימיסט מושבע או חסיד מיוחד של הכותב/ת.
נושא הסיפור מיפגש והגיגים של הרבה דמויות. מהם חיות וכאלו הקבורות בבית עלמין תחת מצבות אבן.
אין התקשרות ממשית בין שוכני דומה ושוכני הארץ, אבל בהחלט יש התיחסות, של חשבונאות, טרוניות , קטנוניות וניתוח נוקדני של התנהגות היושבים על פני האדמה וחלק גם מאלו שירדו מטה.
שום ניסיון להבין או להתפייס.
כל הסלט הזה מוצג במונולוגים רבי שורות ולפעמים עמודים.
משמסתיים מונולוג אחד מופיעה דמות אחרת, המלווה גם היא בדמויות אחרות או משותפות וגם היא שופכת מררתה באותו נוסח.
כשמגיעים לסוף מתברר כי הבעיה שהגיבורה של הספר מנסה לפתור או להציג היא אזוטרית ואין בה רבותא משמעותית.
עדיין יש בספר כמה תובנות על החיים, הבדידות והזיקנה.
לסיכום שכר הקריאה שלי יצא בהפסדי.
ואולי לשאלה למה חתול? אני חושב כי חתול הוא בעל שבע נשמות, כך שהוא בכל נשמה יכול להטריד נשמה קודמת,או אולי אגואיסט שרואה רק את עצמו.

ספר על אישה שאוהבת חתולים, ובעיקר חתול אחד מסויים? אם לא הייתי קוראת, החתול הפרטי שלי לא היה סולח לי.
ועוד חתול מוכי כזה, מתלקק, מפונק, משיר שיער בכל מקום, מתחכך - נו, בדיוק כמו החתול שלי וכמו כל חתולי הבית כמעט.

אריאדנה/אוריאנה, הגיבורה, לא השאירה אותי אדישה. לא רק בגלל אהבתה את החתול שלה אלא גם בשל אוסף חולשותיה וחסרונותיה הבלתי נגמר כמעט: מפונקת, יושבת בית, מכורה למתוקים, מתבלבלת במרחב, לא מעשית, נרגנת ומזדקנת. היא מקטרת על עצמה ומקבלת את עצמה ורוב הזמן לא מנסה להשתנות.
יש גם דמויות שמקיפות את הגיבורה, די הרבה. המון אפילו. חלק חיים וחלק מתים, חלק קרובים וחלק רחוקים, חלקם מקבלים הרבה זמן מסך ואחרים צצים ונעלמים. קשה לעקוב אחרי כל הדמויות האלה, מה גם שרובן די פלקטיות ולא מגלים עליהן שום דבר חדש בקריאה.
הכי קשה לעקוב אחרי מקהלת המתים שמלווה את הספר בשיחות מקבר אל קבר. הרעיון יפה, זה נכון. אבל יש שם הרבה מתים, ואין סיכוי לזכור מי הוא מי, השיחות שלהם קצת טרחניות לעיתים, והמחשבה על בילוי של נצח בחברת אנשים שבמקרה נקברתי לידם היא מחשבה מצמררת ממש. אולי עדיף גיהנום ישן וטוב על הגיהנום הזה?

העלילה עצמה לא עקבית: רוב הספר מסתובב במעגלי היום-יום של הדמויות הראשיות, ולקראת סופו פתאום יש קצב מהיר של התרחשויות ונוצר ממש מתח. אולי ככה החיים עובדים, אבל אני נשארתי בתחושה שלא ברור מה הסיפור הזה ניסה להגיד.

השפה של אביגור-רותם עשירה ואמינה, ולכן בסופו של דבר הקריאה מהנה וזורמת.

כל כך הוקסמתי שמיד כשסיימתי לקרוא, קראתי שוב. שמא..
סיפור כל כך חכם ורך, מעמיק וכתוב עם הלב, נונשלנטי מתוך בשלות ודעתנות להתקנא. אפשר לומר שהוא קצת כשמו, כתוב בחתולית נימוחה ומוכית, חרישית משהו ועם הרבה נוכחות ואנושיות.
התאור המלטף והאינטליגנטי של הדמויות והדיאלוגים, מורגש שנכתב ע"י הסופרת מתוך הבנה עמוקה ומהותית, תוך הדגשת ייחודן ועולמן, בין שהן חיות או שהן כבר בין המתים.
העברית כ"כ מקסימה, מיוחדת, וממוקסמת. מתובלת באימרות בספרדית, לאדינו ואידיש (לעיגון המקורות?), תוך שימוש כ"כ מיוחד ומאלף בסימני הפיסוק, מה שנותן נופך ומבנה מאוד מיוחד לספר.
הסיפור כתוב מזוית כה יחודית ומרתקת: כולו מתנהל בעולם החיים והמתים בו זמנית. הכל מתמחש (מילת הסופרת) ומשתלב כל כך מתוחכם.
אהבתי, אין לי ספק שזהו יהלום תרתי משמע. כשתגיעו לסוף הספר תבינו.

חופרת ללא הפסקה.הרגשה שמישהו מדבר אליך ולא סותם את הפה לשניה עד שבא לך להעלים אותו. זה מה שעשיתי
לא הרבה קורה לי שאני מרגיש כך לסופר\ת.

מאז שסיימתי את הספר אינני מסוגלת שלא לחייך. המוות מככב כאן אבל ההומור של אביגור הופך את החיים והמוות ליצירה משולבת המעבירה מסר אחד - קחו את החיים בקלות ובכל הזדמנות שיש לכם לצחוק, עשו זאת עם כל הלב. העולם הבא הוא העולם הזה וליהפך. הדמויות חיות כדי לזכור את המתים שלהן והמתים נוטשים את הבלי החיים, העיסוק בגוף, כדי לתת לנשמה לברא עבורם עולם חדש.
ממליצה לקרא כמה שיותר ביקורות על הספר המיוחד המשלב הומור, חידודי לשון, ואיך לא - מוטיב החתול שמייצג את תהפוכות החיים, התרפקות והתמרפקות, רוך וחמלה. חיה בלתי צפויה כל החיים עצמם.
גילוי נאות: לאחר שסיימתי את הספר השתתפתי ברב שיח בהנחיית ד"ר רונית בועז, מומחית לספרות יפה. בשיח הזה גיליתי עד כמה היצירה של אביגור מיוחדת ועד כמה החתול מלווה את חיינו. מספיק אם תתבוננו סביבכם כדי שתגלו בפרסומות חוצות דמויות של חתולים ללא כל קשר למה שהפרסומת מנסה למכור לנו.
מומלץ בחום!

מאכזב! לאחר "אדום עתיק" ממנו מאוד נהינתי, ציפיתי ליותר. הסופרת כותבת בזרם תודעה וזה יופי. היא מחדשת בדיאלוגים של מתים אבל תחת כסות זו משמיעה בדיחות שחוזרות על עצמן ולועסת את הרעיון שיח המתים שלא לצורך, עד שבא להקיא. אוריאנה היא הדמות היחידה שאיכשהו מתפתחת, כל השאר רדודות למדי. כקורא כפייתי כיון שהתחלתי את הספר, גם סיימתי אבל ממליץ למי שאין עיתותיו בידו, לא להתחיל.