ביקורת ספרותית על העמדה מאת סטיבן קינג
ספר טוב

---

בשתי מילים: אחלה ספר.

ביותר משתיים:
ציפיתי ליותר. מעריץ של קינג אמר לי, "כל אדם חייב לקרוא פעם בחייו את 'העמדה'". לא לקחתי אותו ברצינות כי בכל זאת זה רק הסופר הלאומי של מדינת הוליווד והאיש שכתב את 22/11/63, אבל עדיין אמרתי, "בואנ'ה, אולי יש פה משהו". והשם, כמובן. "העמדה". והמאבק בין הטוב לרע. מאז הארי פוטר לא הבטיחו לי מחזה אפי שכזה על אותו מאבק נצחי.

אלא ש... סטיבן קינג.

וזה לא דבר רע, סטיבן קינג.
כבר מהרגע הראשון הוא מספר את הסיפור היטב באותה לשון מיומנת ומוכשרת מאוד של מספר סיפורים מחונן. הסיפור הוא שבבסיס צבאי, ארצות-הבריתי כמובן, פיתחו דגם של שפעת על בכדי להילחם בה בלוחמה ביולוגית אלא שבמכון הפיתוח קרתה תקלה והנגיף פורץ החוצה. כולם מתים שם די מהר חוץ מאידיוט אחד מנוזל שחושב שהמעשה הנכון יהיה לברוח החוצה לפני שמישהו יעלה על זה. אלה, בכל אופן, שני העמודים הראשונים. מה שקורה אחר כך זה תיאור מוצלח מאוד של התפשטות הנגיף ושל ההתמודדות של השלטון עם המשבר (ספוילר: השלטון לא עושה את העבודה, הצבא תופס פיקוד ובכל זאת כולם מתים). בעמוד ארבע מאות רוב האנושות כבר מתה חוץ מכמה דמויות מרכזיות שמנסות להתמודד עם ערי הרפאים השקטות וזרועות הגופות והמוות.

כאן, אחרי האפוקליפסה, סטיבן עושה משהו מקורי ועושה אותו היטב: כל הניצולים מתחילים לחלום שני חלומות. האחד הוא על בית עץ בנברסקה המוקף בשדה תירס ובמרפסת שלו יושבת אמא אביגיל, שהיא אישה שחורה בת יותר ממאה. היא קוראת לחולם לבוא אליה. החלום השני לעומת זאת הוא תערובת של סיוט ושל עוצמה ובו ראנדל פלאג, האיש האפל, מבטיח הבטחות וקורא לחלום לבוא אליו. ואז החולמים בוחרים את העמדה שלהם והולכים כל אחד אל הבחירה מתוך ידיעה שלא רחוק היום ששני הגושים ילחמו האחד בשני.

שוב, זה אחלה ספר.
הוא כתוב היטב כמעט לכל אורכו. כמעט ואין בכל אלף עמודיו רגע דל או משעמם. לעיתים סטיבן מצליח אפילו לשכנע בעומקן של דמויות מסוימות ולכל הפחות חלקן נורא חביבות. כל החלקים עם אמא אביגיל הם לא פחות מאדירים ועבורי היו שירת פופ צרופה. כשמתים אנשים לפעמים זה מצליח לבאס למרות שתשע ותשע אחוז מהאנושות מתה עוד לפניהם בשלב די מוקדם. כשלא מתים אנשים שכמעט מתו אתה אומר, "אה, מגניב".

ועם זאת... סטיבן קינג.
המאבק הסופי בין הטוב לרע, על אף הדיכוטומיות המוחלטת שהספר מתהדר בה ובכך מתחייב לאיזושהי תיאטרליות מדהימה של מחזה מוסר גדול מהחיים – לא מגיע לידי מיצוי. אולי סטיבן קינג צריך פשוט לוותר על הסופים שלו, הם אף פעם לא תואמים את שאר הספר וכבר פעם שנייה שאני מתאכזב. ולפעמים נדמה שסטיבן עוסק באיזה פולחן הוליוודי קדמוני ומקריב את דמויותיו ורעיונותיו הטובים ביותר על מזבח הפופ. חבל לו, חבל לי, ובכל זאת: אחלה ספר.

והנה ציטוט שמבהיר את המיטב שבספר ואת הפספוס הלא כל כך נורא שבו:

"פראני", אמר, ופנה אליה כך שיוכל להביט בעיניה.
"מה, סטיוארט?"
"ת'חושבת... את חושבת שאנשים בכלל לומדים משו?"
היא פתחה את פיה לדבר, היססה והשתתקה. מנורת הנפט היבהבה. עיניה היו כחולות מאוד.
"אני לא יודעת," אמרה לבסוף. נראה כי התשובה לא מספקת אותה. היא התאמצה לומר עוד משהו, להאיר את התשובה הראשונית שלה. והיא יכלה רק לומר זאת שוב:
"אני לא יודעת".

והרגע הזה כל כך מוצלח כי גם אני קצת וויתרתי על גורל האנושות. וסטיבן, בחוכמתו הקיימת בהחלט, גם קצת וויתר. הוא נתן להם עולם חדש, כל המשאבים כבר קיימים והכל רק מחכה שאולי הפעם הם יקימו ציביליזציה בריאה ונכונה. על אף הסוף הטוב (וזה ממש לא נחשב ספוילר, בחייכם) ולמרות שרוב הדמויות או רעות מאוד או טובות מאוד - אהבתי שלפחות את האמירה הזו הוא ידע להכניס. אולי בתוך מלך ספרות הפופ מסתתר חתרן קטן.

והערה על התרגום: גרוע בסגנון הניינטיז, אבל לא בלתי נסבל.
והערה לסיום: אחלה ספר.

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על העמדה