ביקורת ספרותית על שתיים דובים - ספריה לעם #673 מאת מאיר שלו
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 24 ביולי, 2014
ע"י zooey glass



מאיר שלו הוא אחלה גבר. גבר שבגברים.
מאיר שלו הוא גם כותב מצוין. בעל עט, מה שנקרא. סופר הוא לא, ובהמשך ינומק מדוע לא, אבל הוא כותב נהדר. הוא מכיר את סיפורי התנ"ך יותר טוב מהרב לאו, מכיר את השפה העברית יותר טוב מבן-יהודה, מכיר את הטבע הארצישראלי יותר טוב מהחברה להגנת הטבע. את כל הידע הזה הוא משלב בספרו האחרון, 'שתיים דובים', והתוצאה היא עמודים על עמודים של חידודי לשון וסאטיריקנות תנ"כית, יחד עם תיאורי חיות וטבע שלא ייביישו את קורמאק מק'ארתי. עונג צרוף, מטלטל, עונג שנגמר בעמוד 148 ומשם והלאה קורס אל תוך עצמו, מתמוטט בסגנון מידאסי שכזה, כשידי הזהב של שלו הורגים את הדברים החשובים באמת.

רותה תבורי היא אשה בת ארבעים וכמה, מורה בבית הספר התיכון של המושבה בה היא גרה ושסבה היה ממייסדיה. ורדה משהו היא איזושהי אקדמאית לענייני מגדר והיא מקיימת סדרת ראיונות עם וותיקי המושבה בכדי לחקור איזושהי תזה מגדרית על ימי המושבה הראשונים. אז רותה מספרת לה. על סבא זאב וסבתא רות, על אחיה דובל'ה, על בעלה איתן ובנה נטע. שושלת כה גברית מבטיחה ומקיימת שושלת של טרגדיות.

ובהתחלה זה נפלא. זו תנ"כיות מצמררת, מהפנטת, רבת מעללים ויופי, רבת אכזריות קדמונית ומהודרת. אלא ש. ביחד עם האמירה הזו, הנכונה להדהים, ששלו מעלה, כלומר – שהאדם הקדמון לא יעזוב את האדם לעולם; יחד עם זאת שלו במו ידיו יוצר ציפייה לקתרזיס, לכך שעוד רגע הוא מוכיח לנו כפי שסופרים עושים, כפי שאנשי רוח עושים, כפי שנהוג מאז יוון העתיקה והקדמונית לא פחות מהגברים האלימים שלו – שחיים ומוות הם דבר קדוש ועל האדם להתעלות מעל ליצריו הפראיים והברברים.

זה מה שקורה בעמוד 132. רמז לביקורת יוצא החוצה כשהוא ממחיז את הבוקר בו יצאו אברהם ויצחק אל העקדה ומקביל את העניין ההוא אל דבר מה שקורה בספר. זהו שיא מדהים, מעורר השתאות, שמכריח אותך לעצור ולהפנים. מיד אחריו מגיע שיא עלילתי מכאיב ושובר. מפוצץ סימבוליות וכולו תזמורת של טבע, אלימות ופשטות. בסוף פרק זה נדמה שמכאן והלאה תחול התפנית, תבוא ביקורת וחמלה ואמונה בדבר ההוא, נפש האדם.

ואז מגיע עמוד 148 וזה לא מגיע ודווקא ההפך קורה: שלו מתמכר אל המצ'ואיזם ומתחיל לחזור על עצמו כשבוי בלופ שאין לו סוף. שוב ושוב הוא מזכיר לנו מה בונה גבר אמיתי: ידיעת הארץ, הרג חיות, עבודת עבודה, ידיעת הארץ, הרג חיות, עבודת אדמה, ידיעת הארץ, הרג בכלל, עבודת אדמה. כשהוא מגיע לשיאי אלימות חדשים, ברבריים יותר, הדבר אפילו לא מזעזע. כשמד התנ"כיות עולה הדבר נדמה כאילו הוא עושה סאטירה על עצמו. כשהוא עושה חידודי לשון חדשים זה כבר מעייף. נדמה שהבן אדם מאוהב בעצמו, שהוא כותב על אוטומט. זה מאכזב וקצת פוגע. במקום האמירה שהוא הבטיח (והוא הבטיח! הוא התחיל!) אנחנו מקבלים גלורפיקציה של הגבריות האחת והאמיתית – הגבריות הקמאית. מצטער, אבל אצלי הגבריות היא קארברית יותר. פיליפ-רות'ית יותר. אני גבר בסגנון גרוסמני. אני לא יודע לעשות קאמפינג, נמושה שכמוני.

אבל חטאיו של שלו לא נגמרים בזה: הוא שונא נשים. ואולי זה חריף מדי אבל הוא כמו דמויותיו הוא לא נוהג בהן בכבוד הראוי.
מה אתם צועקים? שרותה תבורי היא אישה והיא הדמות הראשית וכל הספר מועבר מפיה ושהיא חזקה וציניקנית? אז:
א. היא אישה אבל אומרת על עצמה יותר מפעם אחת שהיא יותר גבר מאישה (כאילו שלו מודה מראש שהוא לא אליס מונרו ולא איאן מקיואן והכל פה גימיק).
ב. היא לא הדמות הראשית. היא לא מניעה שום דבר, לא משפיעה על כלום. פנקס ותו לא.
ג. היא לא חזקה. היא רק יודעת לעקוץ בדיעבד.
ד. היא לא ציניקנית, שלו הוא הציניקן. היא סתם כלי, בובת פיטום.
ה. היא פאסיבית להדהים, מתמרמרת על העניין הזה אבל לרגע לא מורדת.

ויש את ורדה, המראיינת. כל הספר היא אומרת שש משפטים וכל פעם שהיא מדברת רותה מחזירה לה איזה גינוי או איזה משפט מלא בוז. היא מתוארת באופן כללי כמטומטמת ומתחסדת וסתם-אחת. וחבל. כל כך ציפיתי שהיא תפרוץ. בכל זאת דמות. בכל זאת יצרת אותה – לא תיתן בה נשמה? ויש את הקונספט הזה של הריאיון. בהתחלה זה נחמד ואז מריאיון זה הופך למונולוג שאין לו סוף שנופל במבחן האמינות. הוא לא כתוב כפי שמדברים והוא לא כתוב עם מרווח לנשימות, להתרחשות של שני אנשים. תנסו לקרוא את הפרקים המתקדמים בקול. זה מגוחך. ויש קווי עלילה אחרים – הכל מגיע אחרי עוד 148 – מגוחכים להפליא, יש טיפול שרלטני בנושאים גדולים באמת ופשוטים באמת גם יחד.

תראו, ספר שלם של עברית מתוחכמת וכל מה שבא לי לצטט זה את זה:
"יש שלב בחיים של כל חרא שהוא מבין שזה מה שהוא, ומחליט שככה הוא גם יתנהג".

ויש את העטיפה המצוינת שמתכתבת עם הספר ביותר מאופן אחד והפורמט שתמיד כיף להחזיק. ואולי תחשבו שאני תימהוני אבל העטיפה בציפוי מט וזה ממש נעים.
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
yaelhar (לפני 4 שנים ו-10 חודשים)
וואו, איזו ביקורת! לא קראתי את הספר הזה, וכנראה גם לא אקרא. את שלו אני מעדיפה בספריו העיוניים - "תנ"ך עכשיו" ו"בעיקר על אהבה", שמאפשרים לו לעשות שימוש נאות בשפה הנפלאה ובחוש ההומור שלו, הנפלא עוד יותר. את הרומנים שלו שקראתי לא אהבתי במיוחד, ופירטת חלק מהסיבות לכך.
סופרקליפרג`ליסטיק (לפני 4 שנים ו-10 חודשים)
יופי של סקירה ולא הייתי מצפה לפחות מסקירה שלך. ועדיין, אני לא מסכימה עם אף מסקנה שהסקת.
תקרא לי נמושה, אבל אין לי את האנרגיה לפצוח בויכוח סיפרותי (ובוודאי לא ויכוח אחר) ואני חושבת שמאיר שליו יכול להכיל גם בקורות כאלה מבלי שאתייצב להגן על כישוריו כסופר.
יתרה מזו, בזכות בקורות מעין אלה, ניתן להנות מהספר אפילו יותר. אז כה לחיי!
גלוי נאות: אני כל כך אוהבת את מאיר שליו כסופר, שאני משוחדת מראש, עוד לפני קריאת הספר :-)
לי יניני (לפני 4 שנים ו-10 חודשים)
סקירה נהדרת ואני חושבת בדיוק מה שאוקי חושבת!!! תודה
רץ (לפני 4 שנים ו-11 חודשים)
סקירה נפלאה תמיד התקשתי להפריד בין שלו הסופר הורטואוזי שיודע להשתמש במילים, שמבין טבע, לשלו שמחזיק סיפור אמין , לאורכו של הסיפור כולו, אבל כמו שלו בגלל המכלול אני מוכן לקבל אצלו גם את נקודות החולשה.
אוקי (אורית) (לפני 4 שנים ו-11 חודשים)
הסקירה שלך נהדרת ואני מסכימה עם שכתבת.. גילוי נאות - אני שייכת לאותם הבודדים המוזרים האלו שלא סובלים את ספרי מאיר שלו למבוגרים.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ