שמעון אגרנט שופט בית המשפט העליון התפרסם כחבר בוועדת חקירה הידועה על שמו כוועדת אגרנט שעסקה במלחמת יום הכפורים.
ספר זה עוסק בפועלו של השופט במהלך שלושים השנים הראשונות מקום המדינה. בשנים בהם התגבשה מערכת המשפט בישראל.
אני מתיחס כאן לפרשה שהובאה אל שולחנו הפרשה העוסקת בקסטנר שנאשם בכך שבהיותו כביכול נציג היהודים בהונגריה לא הביא לידיעתם את הכוונה להוליכם לאושוויץ. והציל כאלף ושלוש מאות יהודים ממקורביו.
הוא נשפט יצא חייב ונאמר עליו שכרת ברית עם השטן. המשפט התקיים כאן המערכת הייתה של אנשים שהיו בעת השואה בארץ. וראו את השואה בעיניים ישראליות. ציפו מניצולים שינהגו כפי שנהגו לוחמי המחתרות בארץ.
זוהי תמצית הדברים.
קסטנר נרצח ולאחר הרצחו נערך משפט נגד המסית לרצח.
אגרנט שהיה בבית המשפט העליון זיכה למעשה את קסטנר ובכך עורר חמת זעם רבה.
הנימוק לזיכוי היה שכדי להבין את אשר עשה או לא עשה קסטנר היה צריך להכנס לנעליו. להבין את התקופה ואת האילוצים שהיה נתון בהם.
החלק המואר בעיני בשיפוטו היה היכולת שלו לנסות להכנס לעומקם של הדברים ולא להתלהם ולא להסחף.
את הספר קראתי מספר פעמים בעבר.
החלטתי לחזור אליו בימים אלו ובעיקר לאותה פרשה אומללה. כי בעצם העולם שאנו חיים בו אינו עולם אובייקטיבי.
אנו פועלים על על פי תפיסתנו ורואים בכך חזות המציאות ובוודאי מרבים לטעות. יש לכך אין ספור דוגמאות. בעיני גם הגישה לנושא עזה וההתלהמות שצריך... וצריך... ולא צריך... היא פרי ראות עיננו .לא תמיד אנו עושים ניסיון אמיתי להבין שהדברים מורכבים ועמוקים מאד.
בעיקר קשה לבחון באופן מעמיק ונכון ארועים שאנחנו עדיין מצויים בתוכם.
רק פרספקטיבה של זמן והבנת העובדות מאפשרת לנו ליצור תמונה נכונה של המציאות שאנו חיים בעת הזו.
אני מקווה שמקבלי החלטות יהיו מודעים לכך וימנעו מטעויות שעלולות להיות מסוכנות וטרגיות.

קריא. ספור ארוטי הרבה "מציצנות" לקורא.
אם היה נכתב על ידי כותב בחוג לכתיבה יוצרת. היה מתקבל באהדה.
יצירה ספרותית גדולה ממש לא.

קראתי את הספר הזה זמן קצר אחרי שיצא. עמירה הס הייתה שם ותארה היטב את המתרחש . ממש בלב המקום הארור הזה.
מאז שכתבה מים רבים נשפכו. אבל עקרונית הבעתיות של המקום הנפיץ הזה זועקת מכל שורה בספר.
איני מזדהה עם הכותבת באשר לעמדותיה למרות זאת חייבים להבין מה שקורה שם ולו רק כדי שנוכל לצאת טוב יותר מהבוץ הזה.

היה טוב-קריא להעברת הזמן בין אזעקה לאזעקה, לא הרבה מעבר לכך.
בלשית בבוצואנה, מעט הווי מקומי, חקירות שיגרתיות.
מעורר חיבה לאנשים שחיים שם.
הבלשית והעוזרת שלה חביבות. אפשר לקרוא בלי ציפיות גדולות.

מומלץ לימים אלו. ספר קריא ומרגיע ומה אנו צריכים כעת?
ברוח המזרח הרחוק-בכלל הספרים הראשונים שתורגמו של אושו טובים לימים שכאלו

כשהחלה מלחמת העולם הראשונה מתאר סטיפן צוויג את ציוץ הצפורים.
בשהחלה המלחמה ההיא התלהבות המונית המטופשת של פטריוטים משני הצדדים.
אינטלקטואלים משני צידי המתרס מנתקים קשר. ידידים הופכים לשונאים. "קונים" את השטויות ש"מוכרים" להם מנהיגים הזויים.
סטיפן צוויג מתאר את השעות הללו בפירוט רב.
הבוקר יצאתי לקניות שגרתיות לשבת. האזנתי ושמעתי את ציוץ הציפורים.נזכרתי בספרו.
התאבד לקראת סוף מלחמת העולם השנייה עם רעייתו בפטרופוליס (עיר המזכירה מאד ערים בארופה) ברזיל משום שלא האמין שישנו סיכוי שהעולם יחזור לנורמליות. לא היה יכול להשלים עם כך.
בזאת טעה.
בספר מסרים רבים - המרכזי שבהם היכולת שלו כסופר וכאדם היודע הסטוריה להתבונן על העולם במבט הומני
לא מתלהם. להתבונן כביכול "מלמעלה" על הארועים שהתרחשו סביבו.
אני חושב שזהו מסר חשוב.
לזכור שיש מחר שהעולם משתנה, ראו מה קרה בעולם הערבי, בפרט אצל שכנתנו מדרום בשנים האחרונות.
איני מתיימר ליעץ,איני יודע מה באמת מתרחש בחדריהם של מקבלי החלטות. חשוב שיזכרו את העקרונות האלו.
בשעה שמקבלים את ההחלטות שלהם.
שלא יסחפו על ידי דעת קהל, להזכיר עד אמש כיפת ברזל נס שבניסים, מאתמול משהו משתנה.
נכנסים לפרופורציות לגבי היכולות הטכנולוגיות שלה. זו דוגמא ממש מימים אלו.
לא סיסמאות, לא הכרזות שאין להם כיסוי . אנחנו נתונים במצב נפיץ - החלטות של מנהיגות במצב לא פשוט תקבע את תוצאות ההתמודדות הזו. בכל מקרה ממליץ מאד על הספר-ממש ספר חובה למתענינים בהסטוריה-בכלל לאנשים חושבים. באמצע הכתיבה תפסה אזעקה נאלצתי להפסיק.
בתפילה שהדבר הזה יסתיים בקרוב.

מדריך ללוחם, ראשיתו כמדריך לסמוראים, נכתב על ידי סמוראי באמצע המאה ה-17 הוא אחד הספרים החשובים להבנת אסטרטגיות פעולה על פי רוח תורות המזרח.
העקרונות שמלמד לא השתנו .
העובדה ששרד מאות שנים והתפרסם וממשיך להתפרסם בעולם כולו כספר פילוסופי מעשי מוכיחה את איכותו.
בהחלט שווה הצצה, וקריאה מעמיקה למתענינים בתורות המזרח.

ספר טוב ומומלץ. הכוכב החסר הוא היותו צפוי, קריאת הדף האחורי על כריכת הספר,(מהדורה חדשה) היא תמצית הספור כולו, גם הומור לא מצאתי בו.