יש בעיה בלכתוב ספר על גילוי עריות. זה לא מספיק.
תיאור מזעזע של מקרה עדיין לא הופך ספר כזה לטוב. העניין הוא שאנחנו נכנסים כאן לעין מערבולת רגשית, בעיקר מצד הקוראים. אם נכתוב ביקורת (או רק נחשוב אחת) לא אוהדת על הספר, אנחנו נואשם בחוסר רגישות. האמת היא שקשה מאוד לקרוא ספר על נושא כל כך קשה, כל כך טעון, כל כך רגשי ולסכם אותו ב"שטחי". אבל אני באמת נאלצת לעשות את זה עכשיו.

כאמור, זה לא מספיק לפתוח את הספר ולקרוא על ילדה שנאנסה שוב ושוב ע"י אבא שלה. זה מזעזע, אבל זה עדיין לא מצדיק ספר. לספר צריך להיות ערך מוסף ובספר הזה זה לא קרה. היה נסיון. היה נסיון להראות את ההתקדמות של הילדה, שסבלה מפיגור סביבתי, ע"י ´המורה-המופלאה-שכונת-המצוקה´. אני כותבת את זה במרכאות כי הנוסחא הזאת כבר מצתה את עצמה. אם זאת היתה שרון סטון ב"סיכון מחושב" או ספרים וסרטים כגון אלה.

הספר הוא שטחי. היתרון היחידי בו שהוא מעלה המון נקודות. החסרון הבולט בו שהוא לא מפתח אותם כלל. הדברים הקטנים שיכולים לגרום לילדה כזאת לאיבוד הדעת (הילד שלי: זה אח שלי? בן שלי? הבת המפגרת שלי: זה עונש? בגללי או בגללו?) רק נזכרים במשפט או שנים. היחס שלה אל הילדה הראשונה שלה כמעט ולא מתבטא, גם אחרי שהיא מצליחה להפוך לאמא טובה לבן השני שלה. לא מספרים לנו בכלל מאיפה הילדה הזאת לקחה את הכח להחליט לשנות את חייה, לצאת מהמעגל שרדף אותה עד כה. יש שם כמה רפרנסים לספרים ("הצבע ארגמן") אבל אין הסבר כלל עליהם (ולקורא שלא יודע במה מדובר, להתראות). המחלה שלה מקבלת מקום מאוד קטן ונושא העיקרי של הספר: בית הספר האלטרנטיבי על מורתו ותלמידותיו הוא רעיו יפה אך נדוש ומבוצע בשטחיות רבה מידי.
בסוף הספר אנחנו קוראים את "סיפור חייהן" של שאר התלמידות באותו הספר. לא ברור לי למה החלק הזה היה צריך להכתב. היה טוב יותר אם הפרטים הללו היו מופיעים כחלק מהעלילה. זה מעין נסיון לומר: "לכל אחת יש וואחד סיפור", אבל האמת היא שאי אפשר ללמוד הסיפורים האלו כלום. אנחנו לא לומדים על דרכי ההתמודדות של הבנות עם הסיפורים האלו, ובעצם אנחנו רק יודעים עליהן שהן איכשהוא החליטו להגיע לאותו בית ספר. וזהו.

השוני בין מודעה בעיתון על גילוי עריות לבין ספר הנכתב עליו, הוא הפתח שאפשר לפתוח לקהל הרחב על דרכי ההתמודדות עם הטראומה. הספר הזה לא סיפק את המטרה הבסיסית הזו.



והערת תרגום: המתרגמת עשתה ככל שביכולתה כדי לשמור על רוח הספר מבחינת הסלנג שבו (אנגלית הארלמית שכזאת) ורואים את המאמצים. עם זאת, אין ספק שעברית זאת לא השפה המתאימה לקרוא את הספר הזה (אם אתם עדיין מתעקשים). אמנם לא קראתי את המקור האמריקאי, אבל אני יש לי הרגשה שאם לא הייתי נהנית מהספר, הייתי נהנית לפחות מהסלנג.