(מעמוד ההקדשה)
"כל סיפוריו של טוביה החולב,
עסקיו ומסחריו, נסיונותיו,
מאורעותיו ודברי ימי בנותיו,
ויתר תקפו וגבורתו,
רוב חכמתו וחידושי תורתו".

[הרשיתי לעצמי לפזר ספוילרים לרוב, משום שהסיפור מוכר כל כך. למי שזה בכל אופן מפריע, מוזמן לדלג אל מעבר לנקודות מטה]

זהו סיפורו של טוביה שהיה מסיע קורות עץ לבית הנתיבות. יום אחד הוא פוגש ביער שתי עלמות אבודות והן מתחננות בפניו שיסיע אותן לבויבריק- מעון הקיץ של היהודים העשירים. הוא מתרצה ובשכר זה ניתנת לו פרה אדומה משובחה. מחלב פרה זו תפיק גולדה אשתו חמאה וגבינות לרווחת תושבי יהופיץ וטוביה יקרא "טוביה החולב".

זהו ראשון הסיפורים באגודה זו, והאופטימי מכולם. מכאן ואילך, אף-על-פי הרוח המבודחת ששורה על טוביה, העניינים מתחילים רק להתדרדר. בתחילה הוא מסתבך עם מנחם-מנדל ומפסיד את כל חסכונותיו, ולאחר מכן הוא מתייסר בצער גידול בנות ("גדול צער גידול בנים, וצער גידול בנות על אחת כמה וכמה!..."), שכן לטוביה החולב שבע בנות, פקחות וחכמות ומרגע שהתאהבו, שוב לא יפנו לאחור ("ימח שמן של בנותי וארור טבען כי עז! בנות טוביה כי דבקו באיש- ודבקו בו בכל לבבן ובכל נפשן, בגופן ובנשמתן גם יחד").

בתחילה זוהי צייטיל המתחתנת עם חייט-תפרן, מלווה בהודיל היפה שנוסעת אל מעבר להרי החושך להיות עם בעלה בשעה שזה יושב בבית הכלא על עסקיו למען הכלל (קומוניזם? סוציאליזם?). אחר כך אנחנו מתוודעים לטרגדיה בה חווהל´ה מתנצרת וטוביה קורע עליה קריעה. המונולוג שבו טוביה מספר על הקושי שלו שלא לחשוב על אותה חווה בתו, זו שהוא כל כך אהב, שהוא ואשתו סעדו אותה בחוליה כשהיתה קטנה, הוא אחר המרגשים שקראתי בזמן האחרון. אם זה לא מספיק, אז גם שפרינצה שלו מתאבדת בעקבות אהבה נכזבת לבחור עשיר שנאסר עליהם להתחתן.

הסיפור החותם את סבב ההיכרות שלנו עם בנותיו, הוא הסיפור המטריד ביותר בו ביילקה מתחתנת עם סוחר עשיר המתבייש בחותנו ומאיץ בו ללכת "כדרך כל הזקנים" אל ארץ ישראל להקבר שם. קשה לעמוד מנגד ולראות את ההשפלה שעובר טוביה אחרי כל הכוונות הטובות של בדבר בנותיו. יש שם סצנה קשה שבה הסוחר מניח את הכסף הרב על השולחן וטוביה העני המרוד, שבכל רמ"ח איבריו הוא עני ורש, כמעט מתנפל על הכסף. אך לאחר מכן הוא בוכה בתוך ליבו על ההשפלה. הוא, שעבד כל חייו למעט הזהובים שהרוויח, מתעשר בבת אחת, כדי שלא יכירו בו כחותן הסוחר, כאבי הכלה.

בסיפור האחרון שבקובץ מתואר כיצד טוביה חוזר מארץ ישראל בעקבות הידיעה שמוטיל, בעלה של צייטיל נפטר. כאשר הוא חוזר ישנו צו גירוש ליהודים וטוביה מוכר את ביתו. כשהוא מגיע הביתה הוא מוצא את חווה, בתו שהתנצרה, באה לבקש מאביה שיסלח לה, שהיא רוצה לחזור אל חיק משפחתה, לגלות עמם. הספר נסגר בטוביה הנקרע בין חובתו של אב לסלוח לבתו ובין הכעס שעודנו טרי על הבת שסרחה ובגדה בעמה.

***

לא נס ליחו של טוביה וההומור שלו לאורך כל הספר. גם בזמנים הקשים הוא פותח את דבריו במין לעיצות שכזאת שקשה לנו לתאר את הטרגדיות שיבואו בעוד שורות מספר.
סוד ההומור של טוביה הוא בפסוקים, הפירושים וקטעי הגמרא שהוא מצטט. רוב הפסוקים משובשים, הפירושים לא היו ולא נבראו (או שנאמרו, אך במקום אחר לגמרי, שלא קשורים כלל לפסוק שעליהם טוביה דורש אותם), אונקלוס מצוטט בארמית שספק אם הוא ידע, וצריך לחפש טוב טוב את אותן מאמרות גמרא. למי שטיפה בקיא בכתובים, זאת חוויה מענגת. על אף כל השיבושים של טוביה, אין שיבושים "סתם". כל שיבוש הוא במקום. יהיה מעניין לראות מה באמת כותב רש"י על אתר, כדי להשוות בין האמת, לאמת של טוביה.
מוטיב שחוזר על עצמו הוא הצטוט מתוך מגילת אסתר ולא בכדי. מגילת אסתר היא מגילת הגלות, שבה היהודים נרדפים והישועה באה ממקום לא צפוי. מגילה של הסתר פני האלוהים.

הפטפטנות הזאת של טוביה באה לו כרועץ. אשתו ובנותיו מטיחים בו לא פעם שמרוב פירושים ומדרשים- אי אפשר דבר איתו. כך קורה שטוביה הוא האחרון שיודע מה קורה בביתו שלו, ובנותיו ממעטות לשתף אותו במה שעובר עליהן כי הן יודעות שבמקום שיחה הם יקבלו דרשה.

אין קלאסי מדמותו של טוביה לתאר את "היהודי הנודד". היהודי העמל, שיהדותו ומקורותיו השתבשו מרוב עבודה קשה. המאבק בין האהבה והרומנטיקה לבין הפרקטיקה האפורה, מלחמת ההשרדות והקיום.
לא בכדי טוביה הפך להיות סמל ונכנס לקאנון היהודי באופן טבעי. טוביה הוא מצד אחד אותו יהודי שהחזון הציוני ניסה לשבור: הוא עלוב, מחזר על פתחי הבתים, מתפלפל עם הגויים שעה שהם באים להכותו. מצד שני, הוא סמל לאותו יהודי ששכחנו ואליו אנו מתגעגעים.

[המחזה "כנר על הגג" מבוסס על הספר]

אני חושבת שהנקודה החשובה ביותר בספר, נאמרת ע"י פרימו לוי שכתב את אחרית הדבר. הספר כולו מתאר, כאמור, צעיר שעובד בשירות ה"SS היהודי". מחד, מציגים לנו את הגישה של "מר קוהן"- המלך הבלתי מעורער של המחנה- שדוגל בשליחת יהודים לאושוויץ ("אני עוד אף פעם לא ראיתי את עקבותיו של מישהו שחזר מאושוויץ.באמסטרדם קבלו מכתבים משם. שטויות." /עמ' 38) כדי שהוא יוכל להציל, בבוא הזמן, את בנו שלו ("מה בדיוק אתה רוצה? אני אשאר בחיים, ובאמת לא למעני, מפני שאחרי עשר ומשהו שנים במחנה אני כבר אבוד. אני עושה את זה רק למען הילד- [...] את הילד הזה, גם מאש הגיהנום אני אחלץ, אם יידרש. אני אמשיך לשחק במשחק הארור והנורא הזה, אני אהיה הבוס..." (עמ' 43-44). מאידך, נפרשת לנו הדילמה המוסרית של אותו צעיר, ובעקבות דברי הרֶבֶּה שמעיז לקבול על הדברים של קוהן, גם הוא מעיז לחשוב שונה. לא פעם ולא פעמיים,כשמדברים איתנו את היודנראט, הקאפו, ושאר "משתפי פעולה" יהודיים- סוגרים את הדיון ב"אל תדון אדם, עד שתגיע למקומו". כלומר, אין לנו רשות לשפוט אדם אחר על מעשיו ברגע שחייו שלו עומדים מנגד. יתרה מכך, בגמרא יש משפט מרכזי שאומר: "חייך וחיי חברך- חייך קודמים". זהו כביכול העמדה המוסרית של היהדות. לדיון הזה מתפרץ פרימו לוי ואומר: "אתה חייב לסרב [=להצטרף אל המשתפ"ים]. [...] זה שאינו מסרב (ועליו לעשות זאת מיד, לא לתת קודם את ידו למנגנון הנפשע) נכנע בסופו של דבר לפיתוי לעבור למחנה האחר, שבו יימצאו לו, במקרה הטוב, הטבות מדומות והצלה שהיא בעצם אובדנו". דווקא פרימו לוי, שהיה בתוך התופת, יכול ורשאי לומר זאת: אנחנו חייבים להתנגד. אין מקום לתהות לגבי המוסר בתנאי הלחץ. המוסר, בעתות שלום ובעתות מלחמה הוא אותו המוסר. להפך, אם המוסר שלנו משתנה דווקא ברגעים הקשים, אין לו ערך מלכתחילה. אם אנחנו יכולים לדבר על המוסר רק בזמנים שטוב לנו, ולא יכולים ליישם אותו בזמנים שבו אנחנו זקוקים לו- מה לנו ולמוסר? איך אנחנו יכולים ללמד ולחנך להיות מוסרי, אם ידוע שבזמנים שבו אנחנו צריכים אותו הכי הרבה- הוא ישתווה לקליפת השום? לכן השורה התחתונה וחמרכזית בספר הזה היא: יש מוסר, ועלינו לדבוק בו. גם ברגעים הקשים. כי אם אין מוסר בתופת של וסטרבורק ואושויץ, אז אין מוסר בעולם כלל.

הדפסה מחודשת הכוללת שני פרקים גנוזים, הערות ואחרית דבר מאת גדעון טיקוצקי.


רות כותבת מכתבים לעמנואל. היא כותבת לו מהנסיעה שלה שמתחילה בברלין ונגמרת בפריס.היא כותבת לו מהמכתבה שבביתה.
לא, אין זה מסע רגיל, זוהי נסיעה מדומה. היא יושבת בבית וכותבת את כל אותם המכתבים שהיתה כותבת לעמנואל אלמלא נסעה.
אסקפיזם.

היחסים של רות ועמנואל הם מסובכים. מסובכים עד כדי כאב, עד כדי בכי. כל כך הרבה אהבה שלא מוצאת לה מקום להתבטא עד שהיא מצמחת רגשות שליליים והם קוברים את האהבה בעודה חיה.

היא כותבת גם מכתב אחד בשם עמנואל. מכתב שהיא יודע שהוא מעולם לא היה כותב לה. אבל מה זה אכפת לה? זאת הנסיעה המדומה שלה.

רות רוצה להתגעגע. יש משהו במרחק הגיאוגרפי שמלבין את הכתמים. חוסר ההתמודדות עם המציאות גורם לה, למציאות, להראות יפה יותר. הידיעה שלא ניתן לשנות את ההווה מהמרחק מותירה בנו אשליה של יופי. הגעגוע מתעתע.
רות רוצה את התעתועים הללו. נמאס לה לראות את המציאות נכוחה. היא קשה מידי.

לאה מדברת מתוך רות, ולי יש ההרגשה שרות מדברת ממני.


***


לא קראתי את אחרית הדבר. עוד לא. אולי יום אחד אקרא, אולי לא. כרגע רציתי להנות מהספר בלי לימודים מושכלים עליו. מההערות הפזורות לאורך הספר, יש לי הרגשה שגם האחרית תהיה איכותית לא פחות.

יש עוד הרבה מה לומר על הספר: הרפרנסים האינסופיים של גולדברג לעולם הספרות, הכתיבה, היחסים המורכבים בין מהגרת לעולם שהשאירה. אבל זה כבר, כך נדמה לי, פחות חשוב.




פנינה.

(הרגישים לספויילרים מוזמנים לצאת מהדלת האחורית)


זה קורה בעיקר בספרי מקור חדשים. הספר נפתח בשפה עשירה ומפתה- ואת מוקסמת. אחרי עשרים- שלושים עמודים הסופר עדיין לא מאכזב ובכל זאת מקננת איזו תהיה: נו, מתי הוא ישבר? מתי נחזה בשבר השפה?
מעטים מידי הם הסופרים שמסוגלים להחזיק ספר שלהם בשפה נוטפת דבש. איפהשהוא, באמצע הספר לסופר נמאס להתפייט ומוריד אותנו אל הקרקע, אל שפת היום-יום. ויתכן כי גם אז הוא מראה כשרון כתיבה, אבל אז את כבר מרגישה מרומה. כי סוף סוף את מצפה שגם סופר בן ימינו ידע לדלג בנבכי השפה ולא רק להאחז בה כמי שמנסה להאחז בענף מעל תהום והמאמץ מעייף.

השפה בספר של שיינפלד משחקת תפקיד: היא משנה צורות על פי העלילה. כשמגיעים לחלקים הברוטאלים יותר השפה מתהפכת והופכת לשפה פשוטה יותר. זנותית (...?!) יותר.
אני מתלבטת: מצד אחד משחק במשלבי שפה זה יפה מאוד. מצד שני כל כך רציתי ספר עם שפה עשירה מראשיתו ועד תומו. אני בכל זאת לא מבינה מדוע אי אפשר לספר גם את הקטעים הקשים בשפה גבוהה. יש כאן איזו הרגשה שהשפה הגבוהה נועדה לתיאורים הסטוירם-אגדתיים או לאצולה. שהשפה לא מוצאת את מקומה בקרב קשי-היום. בקרב הזונות. שלכתוב בשפה מליצית על קורות הקורבע זה לעג לרש.
אני יכולה להבין את התפיסה, אבל לא מסכימה איתה בכלל.
גם שיינפלד שמתחיל כל כך יפה מגלה סימני לאות בהמשך הדרך. זה מתסכל עוד יותר כשאתה יודע שהסופר הזה מסוגל לכך.


ועכשיו לעלילה:
שיינפלד מביא את סיפורן של שתי משפחות הנקשרות סביב טבעת אחת. הסיפור מגולל את קורות חייהן מהעיירה שדלץ שבפולין (כן, שוב שיינפלד עם השדלץ שלו... זה מקסים בעיני איך הוא חוזר לשם שוב ושוב כאילו שזה כור- מחצבתו) ועד לבואנוס איירס.
סביב הטבעת אנו לומדים על ארגון סוחרי-נשים היהודי "צבי מגדל" שאסף נערות יהודיות ממשפחות מצוקה (אחרי הפרעות הקשים באמצע במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20) בטוענות שאלו יעבדו אצל משפחות עשירות, או במקרים אחרים התחזו סוחרי הנשים לגברים שמחפשים שידוך הגון באין כאלה בדרום אמריקה. המשפחות האמינו (והסרת הנטל הכלכלי של עוד ילד אחד היה משמעותי) והנערות הללו מצאו עצמן בארץ חדשה עם מקצוע חדש: זונה.
בגלל הקשרים הטובים של אותם סוחרי נשים עם השלטון והממשלה, הנשים היו כלואות בעולם הזה. הן אמנם יכלו לצאת החוצה (אם הן ´התנהגו טוב´) אבל בעצם לא היתה להן כל אפשרות בחירה.

הקהילה היהודית, שהיתה כמובן הלקוח המרכזי של אותן בתי זונות, התנכרה לבנות. היא קראה להן ולסוחריהם "טמאים" ולא רצו כל קשר איתם. זה הוביל למצב שחברי הארגון נאלצו לארגן לעצמם מוסדות יהודיים חלופיים: בית כנסת, מקווה, בית יתומים ועוד. הסצינה המתארת את הפירוד הזה היה קצת לוקה בחצר לטעמי. מצאתי את עצמי מעירה שהנה אני עומדת בפני רגע מכונן בעלילה ובכל זאת לא הרגשתי אותו. היה משהו קצת לקוני מידי בתיאור. אולי לקוני זאת לא המילה, כי הוא בכל זאת היה ססגוני משהו, אבל נדמה לי שהיה צריך קצת פאתוס שם.

הספר מגולל ארבע דורות של שתי המשפחות. זה המון. הרבה יותר מידי. לטעמי היה אפשר להסתפק בשנים וחצי (כלומר, אפילו לא להביא את סיפור הדור השלישי בצורה נרחבת כל כך). למרות שהספר מושך מאוד לקריאה (פחות משבוע לספר בן 450 עמודים, זה מהר מאוד בשבילי) הוא בהחלט יכל לעבור עריכה. סיפור הדור השלישי (והרביעי שמוזכר) פשוט כבר לא מעניין. וחבל.

ועוד שתי הערות לגבי הטבעת: בסוף הספר לא ברור מה היה סיפור-כיסוי למה: הטבעת לסיפור הארגון או הארגון לסיפור הטבעת. נראה שבהתחלה שיינפלד רצה להעביר את סיפור הארגון בצורה מעניינת, אז הוא בחר לעשות זאת דרך הטבעת. במהלך הזמן נראה שהטבעת השתלטה עליו (כמו מיטב מגיבורי הספר) והיא-היא הפכה להיות הסיפור המרכזי. זה לא רע, רק שזה מאפיל מאוד על הרעיון שלשמו התכנסו סביב ספר זה (ואולי זאת רק פרשנות שלי?).
הערה שניה, שהיא תגובה לדיון קצר שעלה בבלוג של נוריתהה*: מישהו הזכיר שם את הדמיון לטבעת משר הטבעות. גם שם לטבעת יש שני צדדים: הצד הטוב והמיטיב והצד המכושף-המשתלט. אני חושבת שזה לא בכדי. יש משהו בטבעות שמשנה אותך. אם זה הסמל של שינוי הסטטוס (חתונה) ואם זה הצד הפיזי, הלא מובן הזה, שאולי אנשים אחרים יוכלו להזדהות איתי לגביו: התנהגות היד שלי כשהיא עם טבעת וכשהיא בלי היא שונה לגמרי. הטבעת משנה ממש את התנהלות כף היד. יש בזה משהו מכשף. היד הופכת לעדינה יותר, מתפתלת יותר. אני יכולה להבין מאיפה נוצר היחס האמביוולנטי לגבי הטבעת. אכן יש בזה משהו מסתורי.

...ועוד לא דברתי על הנופך ההומוסקסואלי ששיינפלד מכניס לסיפור. אני חלוקה מאוד לגביו: מצד אחד אני יכולה להבין את הצורך של שיינפלד להראות גם את הצד ההומוסקסואלי ועל הדרך להראות כמה קשה היה באותם ימים להיות כזה. הויתורים הכואבים, הבושה, ההשפלה. אני יכולה להבין יוצר הומוסקסואל שקץ בסיפורי אהבה הטרוסקסואלים ורוצה להביא גם את הפן האישי שלו, גם את האהבה שלו אל תוך הסיפור שלו, דווקא בתור סיפור אהבה צדדי שכזה. להראות שזה מסוג הדברים הטבעיים, כמו שאנחנו מייחסים לאהבה הטרוסקסואלית וסיפור אהבה צדדי בסיפור כזה או אחר לא מכביד על הסיפור.
מצד שני אני חושבת שהוא הכניס ביצה אחת יותר מידי לסל העמוס שלו גם ככה. ביצה כזאת שעלולה לגרום לכל הסל ליפול. עומס העלילה מספיקה גם מבלי להכנס לסוגיה סבוכה של אהבה הומוסקסואלית בסוף המאה ה-19, בבחינת "תפסת מרובה- לא תפסת". אני חושבת שזה היה הימור לא כל כך מוצלח, אם כי אני מאוד מבינה מאילו שיקולים טבעיים הוא נעשה.


עם עריכה טובה ושמירה של שפה אחידה לאורך הספר הוא היה מקבל המלצה נלהבת. לאור הליקויים אני שמחה שקראתי אבל קשה לי להמליץ בפה מלא.

"בבית אבי, בנעורי, כאשר ישבנו ואכלנו ואני או אחד מאחי הפכנו כוס על המפה או הפלנו סכין, היה אבי מרעים עלינו בקולו: 'אל תהיו מגעילים!'. אם הספגנו את הלחם ברוטב, היה צועק: 'אל תלקקו את הצלחות! אל תתיזו את המרק! אל תעשו כתמים!'..."

כך מתחיל הספר "לקסיקון משפחתי", שכשמו כן הוא- הלקסיקון המשפחתי המיוחד לבית משפחת לוי.
באוטוביוגרפיה המקורית הזו מגוללת נטליה גינצבורג (לבית לוי) את קורות חייה, קורות משפחתה וקורות איטליה מתחילת המאה הקודמת ועד לימי פוסט מלחמת העולם השניה.
הדגש הוא לא על השתלשלות האירועים- אם כי אירועים מכוננים צוינו שם ונדונו בהרחבה כזאת או אחרת (עד כמה שניתן להרחיב בספר קצר כל כך)- אלא על המילים. כל אותם מילים, משפטים, אמרות, היגדים, שמכורח חזרתם שוב ושוב הפכו לאבני דרך שאישיותם של המבטאים אותם. נראה לי, שכל משפחה שמתקשרת בינה לבין עצמה, עד מהרה מוצאת לעצמה את כל אותם 'ניבים משפחתיים' שרק בני המשפחה יכולים להבין את הניו-אנסינים הדקים שלהם לכל אורך הדרך. אצלנו במשפחה לדוגמא יש שיר קבוע למקרה ולא מצאת מכתבים בתיבת הדואר, עוד דקלום שמתלווה כל פעם שמישהו אומר 'אני מבין...', מילים שבאמצעותם אנחנו מביעים שמות-עצם כלליים, או ביטויים בעלמא סתם כך. כשמתבוננים בדבר היטב שמים לב כי את רוב 'אבני הדרך' הללו קובעים ההורים. זה לא מפתיע בהתחשב בעבודה שרוב השנים המכוננות בחיי הילדים, רק ההורים מחזיקים באוצר המילים, האסוציאציות והעושר התרבותי הרחב ביותר.
גם בלקסיקון המשפחתי של נטליה, רוב אבני הדרך נקבעו ע"י ההורים. הביטויים חסרי הפשרות, הבוטים וה'מחנכים' מצויים בידי האב ואילו ההיגדים הקלילים, פזורי-הדעת והרכילותיים-עסיסיים בוקעים מגרונה של האם. על אף שגם הילדים-האחים תורמים במעט ל'לקסיקון', התרומה היא משמעותית פחות.
זה מזכיר לי במעט את השיר 'ניגונים' של פניה ברגשטיין: "שתלתם ניגונים בי אימי ואבי/ ניגונים מזמורים שכוחים/ גרעינים גרעינים נשאם לבבי/ עתה הם עולים וצומחים/ עתה הם שולחים פארות בדמי/ שורשיהם בעורקי שלובים/ ניגוניך אבי ושירייך אימי/ בדופקי נעורים ושבים..." אותם מילים, משפטים, ניגונים ששותלים ההורים נטמעים בילדיהם והופכים להיות לחלק מההויה שלהם.

זה יכול היה להיות ספר נחמד גם ללא סיפור הרקע, אך במקרה הזה לסיפור הרקע מגיע כבוד משל עצמו.
המשפחה היא משפחה שמלאנית-רדיקלית בעצם ימי הלאומניות האיטלקית. שמלאנות שגם אם נטתה לסוציאליזם, נראה על פניו שהיה מכוון יותר כנגד מוסליני ותנועת הפאשיזם ופחות לטובת ערכי השיתוף (כלומר, סוציאליזם שיוויוני יותר מאשר סוציאליזם שיתופי).
על אף שלאב לא היה תפקיד מוגדר בתוך המפלגה/ המחתרת, הוא היה בקשרי ידידות אמיצים עם מנהיגיה והוגיה (בספר מסופר כיצד ראש המחתרת התאכסן אצל משפחת לוי בבית, בנתיב הבריחה שלו מהשלטונות). נטליה עצמה התחתנה עם אחד מראשי המחתרת, ליאונה גינצבורג.
מתוך הלקסיקון המשפחתי וסיפור חיי המחברים-גיבורים, אנו לומדים גם על הלקסיקון האיטלקי בתקופה האפלה של מוסליני.



ספר מומלץ. בין בגלל המילים, בין בגלל ההסטוריה, בין בגלל השילוב של השניים. הוא מתחיל משעשע, נמשך טיפה קודר בהתאם לתקופה ונגמר עם טעם טוב בפה.

תהנו.