ביקורת ספרותית על המידלשטיינים מאת ג'יימי אטנברג
ספר בסדר

---

תמיד היו לי בעיות עם אוכל.יש עוד קלטות,שלי ושל אח שלי,יושבים על הכיסא אוכל הגבוה,אמא מאכילה רסק פירות ואבא כרגיל מצלם.אמא קוראת "כל הכבוד!מי ילדים גדולים שלי שמסיימים את הכול?" .ביס אחרון,אחי מסיים ומצחקק,ואילו אני פולט את הכול חזרה לצלחת.וככה התחיל הרומן העקום שלי עם אוכל.עם השנים התחילה אצלי הפרעת אכילה שזכתה לשם "אכילה בררנית".כן,אני מאלה שלא אוהבים שהשניצל ייגע באורז.לא אוהב רטבים ומעדיף אוכל יבש.עם השנים התפתחה אצלי סלידה ממאכלים מסוימים-ביצה קשה,פטריות,והשנואה ביותר עליי-העגבנייה.כמובן שיש עוד הרבה מאכלים שאני נמנע מהם,כמו דגים,רוב הפירות והירקות,כל בשר כלשהו מלבד חזה עוף או המבורגר וכו'.אז אתם יכולים להבין שעקב אכילה בררנית שכזו,עבדכם הנאמן שוקל כבר איזה 5 שנים אותם 50 קילו ארורים (אני חושד בקנוניה בין מדי המשקל שהחליטו לעשות לי רע על הנשמה).ושכחתי לציין-יש לי רגישות לחלב.וכן,זה נשמע ממש דבילי.תמיד שנאתי להגיד את זה,"רגישות לחלב".כאילו החלב מעליב אותי ואני נעלב ממנו בצורה קשה,הולך לחדר שלי וממרר בבכי "הוא העליב אותי!איך הוא עשה לי את זה?!".בגלל זה תמיד העדפתי להגיד "אי סבילות לחלב".נשמע יותר מפואר.ובגלל אי הסבילות המייאשת הזאתי,אני צריך להימנע ממוצרי חלב.וברור שאני לא עושה את זה.

אז כמו שהבנתם,היחסים ביני ובין אוכל אף פעם לא היו מלבבים.יש משפט שאומר-"יש את אלו שאוכלים כדי לחיות,ויש את אלו שחיים כדי לאכול".אז אני מהסוג שאוכלים כדי לחיות.אף פעם לא שאבתי הנאה מאוכל.תמיד ראיתי את זה כצורך בסיסי ותו לא.אם היה אפשר לקבל מזון בצורה של קפסולות,בלי להטריח את עצמי בלעיסה,הייתי בוחר בזה.גם יחסוך לי זמן.

אידי,גיבורת הספר,שונה ממני.היא מאלה שחיים כדי לאכול.רק אוכלת ואוכלת,אלוהים יודע לאיפה זה נכנס.ולמקרה שתהיתם,הכריכה היא אצבעות,ואידי זאת האצבע השמנה.כזאת היא,רק אוכלת.פסיכולוגיה בגרוש תטען שזה כדי למלא חסך רגשי,היא מנסה למלא חור רגשי שיש לה על ידי אכילה.אוכל הוא תחליף לאהבה אצלה,כנראה לא אהבו אותה בילדות,לעגו לה,הייתה בודדה.אבל לא.אידי אהבה לאכול עוד מאז שהייתה קטנה.לא בגלל שהיא מנסה למלא חסך רגשי,סתם כי היא אוהבת לאכול.היא פשוט אוהבת את זה,ואל תשאלו אותי למה.

אבל אידי,כמו שכבר ניחשתם,מגזימה עם האכילה.אוכלת ואוכלת ואוכלת,ופשוט לא מפסיקה.ריצ'רד בעלה בשלב מסוים מתייאש,ומחליט לעזוב אותה.הילדים שלהם,רובין ובני,שופטים את המעשה של ריצ'רד בביקורתיות.ועל כולם מנצחת רשל,אשתו של בני,שמחליטה שהיא זו שתציל את אידי מהאכילה המופרזת שלה וההשמנה החולנית שלה.

הספר נראה לכאורה רומן מאוד פופ ארטי כזה.אבל כמאמר הפתגם-Don't judge a book by its cover.הסופרת מעלה נקודה חשובה ומהותית-האם לאדם ניתנת הבחירה להחליט על חייו,אפילו אם הוא פועל להרוס אותם?
אידי הורסת את עצמה,מכלה את עצמה עם כל ביס שהיא אוכלת.המשפחה שלה מנסה להציל אותה,מנסה לשכנע אותה לאכול בריא ולעשות ספורט,אבל אידי לא רוצה.האם נשמרת לאידי הזכות להרוס את עצמה,בידיעה שהיא פוגעת בכל האהובים עליה? או שיש לאהובים עליה זכות לנטוש אותה,כי הם לא יכולים לראות אותה מכלה את עצמה?
שאלות מהותיות,מספר חביב במיוחד.

» ביקורות נוספות של omers
» ביקורות נוספות על המידלשטיינים