נו, אז איך לעשות מכה באסיה המתעוררת?
לשאלה זו יש תשובה קצרה ותשובה ארוכה.
בנדיבותי הרבה (אולי עשיתי מכה?) אתן לכם את שתיהן.
הקצרה: תשאלו את ערן זהבי.
הארוכה: מאיפה לי לדעת? זה לא שהספר באמת נותן את הנוסחה.


טוב, אז כמובן שלא קראתי את הספר כדי שילמד אותי איך לעשות מכה באסיה המתעוררת.
מה לי ולאסיה בכלל? כשהיא מתעוררת אני עדיין ישנה. ארץ השמש העולה וזה.

קראתי אותו כי השם משך אותי. שם חצוף ושובבי שלשם שינוי גם נאמן למקור ואף עולה עליו.
How to get filthy rich in rising Asia
(בעיקר לעומת ספר אסייתי אחר Slum Dog Millionaire שאיבד את כל העוקץ שלו כשתורגם ל'נער החידות ממומבאי'.)


ולמרות שלא שמעתי עליו לא היה לי ספק שהוא לא ספר עזרה עצמית, לא ספר הדרכה ולא כתבי הגות של שרלטן בשקל שמחלק עצות חינם תמורת 94 שקל הספר.
הוא ספר ספר.
אז הפינה הזאת סגורה. זהו רומן.
חוץ מזה, העלילה שלו נפרשת על תקופת חיים שלמה, ולכן גם אם הוא היה רוצה להיות ספר עזרה עצמית הוא לא יכול היה להיות, כי למי יש סבלנות לחכות 50 שנה למכה. הרי עזרה עצמית זה אינסטנט. כאן ועכשיו ותיכף ומייד.

הספר הוא כמו מצלמה הפותחת צמצם בכל כמה שנים ולוכדת רגע בחיים.
החיים של מי?
שלך, שלך, שלכם. כי הספר כתוב בגוף שני.
את זה פחות אהבתי. כדי שספר יהיה כתוב בגוף שני הקורא צריך למצוא אליו חיבור ונקודות השקה, וזה לא קל. כי כשאתה במערב המדושן והשבע, מה לך ולחיים בכפר בלי חשמל ובלי מים ובלי תחבורה ובלי השכלה שבו אתה גר בחדר אחד וישן על מזרן ליד הוריך שבדיוק מייצרים בשבילך אח או אחות חדשים. אפילו מקום ההתרחשות שלו הוא ערטילאי. הוא באסיה, נכון. אבל איפה באסיה? באיזו מדינה? באיזו עיר?
מאחר והייתי זקוקה לנקודת ייחוס כלשהי החלטתי שהסיפור מתרחש בפקיסטן מפני שבה נולד הסופר מוחסין חאמיד.
והוא סוּפֶּר-דוּפֶּר של סופר, לא סתם. (הוא באמת לא סופר סת"ם.)
אבל עדיין הייתי מעדיפה שהוא יכתוב בגוף ראשון. אולי שלישי. אבל לא שני.

הרבה ציניות וארס וחוכמה ודיוק יש בכתיבה הנהדרת של מוחסין חאמיד. הכותרת של כל פרק היא עצה מסוג עשה ואל תעשה - לפעמים בהפוך על הפוך - בדרך למכה. זהו סיפור עלייתו לפסגה של בן הכפר הנחשל מהפיסקה הקודמת. ועל זה אמר פעם מישהו אחד למישהו אחר: כדאי שתזכור את כל האנשים שאתה נתקל בהם בדרך לפסגה כי אתה תיתקל בהם שוב כשתטפס לפסגה שוב. מה שאומר שבבואך לעשות מכה באסיה המתעוררת תשתדל לא לחטוף זאפטה בעצמך.


אסיה שמצטיירת בספר היא בראש ובראשונה ולפני הכל מושחתת.
כמה מושחתת?
מושחתת כל כך שאם המורה אומר בכיתה ששתים-עשרה כפול שתים-עשרה זה מאה שלושים וארבע, ואתה אומר מאה ארבעים וארבע, והמורה שלך שואל אותך אם אתה חושב שהוא מטומטם (ואתה לא רק חושב - אתה יודע שהוא מטומטם), ואז אתה מתקפל ואומר שלא שמעת טוב ושברור שהוא אמר מאה ארבעים וארבע - אתה בכל זאת חוטף ממנו מכות.
העניין הוא שהמורה באמת לא יודע שהתשובה היא מאה ארבעים וארבע כי את משרתו כמורה הוא השיג בעזרת גיליון ציונים מזויף, דמי שוחד בשיעור של 60% ממשכורתו השנתית ונפוטיזם בדרגה נמוכה. ובגלל שהוא חושש שהתרמית שלו תתגלה, הוא משלם שוחד גדול אף יותר מה-60% שהוא כבר שילם וזאת כדי לשמור על משרה שהוא מלכתחילה לא רצה. הוא בכלל רצה לקרוא מוני חשמל כי שם הוא היה נמצא מהצד השני של השחיתות – מהצד שיכניס לו כסף לכיס ולא ירוקן לו אותו. והעניין הזה ממחיש למורה המתוסכל שהעולם אינו הוגן ולפיכך כשם שהוא במעמד של נשלט בעולם שמחוץ לכיתה, הרי שבכיתה הוא הוא השליט ולכן יכה את נתיניו, התלמידים.


בסיומו של הספר קיבלתי שיעור קצר אך מעניין על איך לעשות מכה באסיה המתעוררת (שיעור שאין בכוונתי ליישם), אבל למדתי עוד משהו. למדתי שאם בישראל הדרך היחידה לעשות כמה גרושים מבקבוקי פלסטיק היא לאסוף אותם כדי לקבל את דמי הפיקדון (אבל שלא תטעו - למשפחות הפשע יש טריטוריות בקבוקים רק מפני שהן נלחמות על הזכות לשמור על הסביבה. זה לא בגלל ה-30 אגורות, כן?), הרי שבאסיה עושים מהם כסף בדרך אחרת לגמרי. ולכן באסיה המתעוררת לא כדאי לשתות מים מבקבוקי פלסטיק אפילו אם מודבקת עליהם תווית. גם כשאסיה המתעוררת ישנה.

למדתי גם שמוחסין חאמיד הוא סופר שבהחלט ארצה לקרוא ממנו עוד.
הנה צַטֶטֶת. אם תאהבו אותה אני מאמינה שתיהנו מהספר.


צַטֶטֶת

אתה נמנה עם הגברים שמגלים את האהבה דרך איבר המין. אתה מאמין שהאישה הראשונה שעשית איתה אהבה צריכה להיות גם האחרונה. למזלך, ולמזלו של עתידך הפיננסי, היא מאמינה שהגבר השני שלה צריך להיות זה שבין הראשון והשלישי. (עמ' 50)

האוניברסיטה שלך אמנם מקבלת תקציבים מהמדינה, אבל הכסף בכל זאת עונה בה את הכל. תשלום קטן, והמשגיחים בבחינה ישמחו להעלים עין כשתעתיק. קצת יותר מזה, ואפשר יהיה להושיב במקומך מישהו שיפתור בשבילך את הבחינה. קצת יותר מזה, ולא תצטרך לכתוב כלל ועיקר, ומחברות בחינה ריקות יניבו, כבמטה קסם, ציון מעולה. (עמ' 57)

הרב-אמן שעל ידיו אתה יוצק מים מטאפוריים הוא גבר בגיל העמידה, שאצבעותיו ארוכות כשל צייר או פסל ושמאוזניו מזדקרות ציצות שיער לבנות, כאלה המגינות על קופים מפני טפילים קטלניים. (עמ' 72)

וככל שהדברים נוגעים לעשיית כסף, הדרך הטובה ביותר לצמצם את פרק הזמן שבין "החרא שלי נשאר על הקרקע עד שיורד גשם" ובין "באיזה מחדרי השירותים שלי אבחר היום" היא לעבוד כשוליה בשירותו של מישהו שכבר הבין את רזי המנגנון. (עמ' 72)

הבחורה היפה היא כעת אישיות בעלת משקל בתעשייה שלה, גם אם מוזר לומר זאת בכל הנוגע למקצוע שהעוסקות בו נוטות להאמין שמן הבחינה הגופנית, פחות זה יותר. (עמ' 76)

סביב האזור סוללים כעת כביש טבעת מהיר, וכך נוצרת חגורה, שממנה מתחילה כרסה של העיר להישפך ושממנה נוסקים כבישים עיליים ומתעקלים אנה ואנה. האוטובוס שלך טס בצילם של העורקים החדשים והמאובקים הללו, המזינים את העיר, שעל אף גודלה הבלתי נתפס היא רק איבר אחד מני רבים כמותה הפועמים בבית החזה של אסיה המתעוררת. (עמ' 75)

אתחיל מהסוף, הספר שווה קריאה כי:
- הוא קליל.
- בעל מסר,ציני ומתבונן.
- כתוב בצורה סיפורית.
- קל להזדהות איתו.
מדוע לא קיבל ציון מרבי? כי:
- הוא כתוב קליל מדי.
- מעט פשטני.
- בסוף נשארת מעט תחושה של ריקנות.
ועכשיו מעט על מהות הספר.
מוטיב הספר המתומצת בשני עמודיו הראשונים: כל ספר הוא מדריך לחיים. אתה הקורא מוציא ממנו את המתאים לך. ספר טוב מעביר מסר.
ספר זה הוא ספר עזרה עצמית. מין SELF MANUAL. הוא כתוב וערוך בפרקים שהם נושאיים כמו:
- קנה השכלה.
- אל תתאהב.
- התרחק מאידאליסטים
ועוד ועוד.
לכאורה עוד שעמומון, ולא היא. אם הקורא רוצה להתעלם מכותרת הקטע, הוא מוזמן והנאתו מובטחת. אם יחשוב על כותרת הפרק יקבל ערך מוסף לתוכנו.
הספר מדבר על "עליתו, הצלחתו ונפילתו" של ילד , בחור גבר ש.. יזם במדינה אסיאתית.
לא אוסיף בנושא. כדי לא לגרוע מההנאה שבקריאה.
הספר מלא התבוננות ותובנות.
חרף הכתיבה ה"רזה" שאינה מרחיבה ומעמיקה בתיאורים, כמו מיעוט הדיאלוגים, הוא מביא קטעי חיים.
בקריאת הספר ,הקורא מריח ומרגיש את הכפר והמשפחה שנלחמת על קיומה, הברירות שהיא עושה.
הוא רואה ומבין סולם ערכים משתנה עקב נסיבות כלכליות ומבין את מכלול "עקרונות" היזמות גם אם זה בנוסח "הולילנד".
אביא מספר דוגמאות לכתיבה והתובנות שבאות אתה.
על יחסי הכוחות הבין דוריים הוא כותב ( ע 14):
"אמך וסבתך משחקות במשחק הסבלנות.הזקנה מחכה שהצעירה תזדקן, הצעירה מחכה שהזקנה תמות. במשחק הזה עתידות שתיהן לנצח.
בינתיים מפגינה סבתך את סמכותה בכל הזדמנות, ואילו אמך מפגינה את כוחה הגופני..."
על קריירה של דוגמניות ( ע 94):
"היא מצויה בשיא קריירת הדוגמנות שלה, ואולי מוטב לאמר בפסגתה השטוחה, ואות לכך היא תדירות הפרוייקטים שלה שירדה פלאים..."
ודוגמה אחרונה כיצד נוצרת אי הבנה בחיי בני זוג (ע 115):
הבעל נוסע להלוויה של אחותו.."את אשתך השארת בעיר, והחלטתך זו פוגעת בה, אף שהסברת לה שהנסיעה תהיה מפרכת בגלל השטפונות. היא מזועזעת מכך שאינך רוצה שתהיה לצדך בארוע חשוב כזה, והיא אינה יודעת שלמעשה אתה רוצה להסתיר ממנה את העליבות של ערש הולדתך".
ולבסוף כפי ששמתם לב , הספר ואנחנו.
רק סיימנו תחרות "ריצה להיות נשיא", וכבר קיבלנו תוצאות: מיתוך שבעה מועמדים, ארבעה נגועים בתועבה כזאת או אחרת.
איני אומר כי הספר מתאר אותנו, אבל כשאנו קוראים ספר זה נאמר לעצמנו בואו לא נתיהר, נקרא את קורותיו של גיבורנו ואולי נלמד משהו.

אל הספר הזה הגעתי בזכות "פונדמנטליסט בעל כורחו", ספרו הקודם. הספר הזה כתוב אולי לא פחות טוב, אבל הוא פחות טוב.
גיבור הספר הוא נער מכפר כלשהו, המגיע עם אביו ואמו לעיר הגדולה, כנראה לאהור שבפקיסטן. חייו מסופרים לנו בגוף שני כמעין מדריך כיצד להצליח בעיר הגדולה. הספר אינו גדול מנובלה, כתוב בריצה קלה, לא מתעכב יותר מדי על רגשות ותאורי נוף. כל פרק מתאר בקריצה איך להתנהג על-מנת להצליח באסיה, שם צריך לדעת לשחד, לשחק משחק של תמרון בין אנשים פחות מוצלחים ממך, אותם כמובן תעשוק איכשהו, וכך הלאה.
דרך המעשייה שלפנינו אפשר ללמוד כיצד מתנהלים דברים באותן ארצות אסיאתיות, שלעיתים מדהים לראות איך הן ממשיכות להתקיים, איך החיים ממשיכים בעוז למרות התנאים הנוראיים. כך, למשל, אפשר היה להתרשם מאירן ב"לא בלי בתי", מהודו ב"איזון עדין" ובספריו של חוסייני על אפגניסטן. אני מספר את זה משום שלטעמי זה מה שמחזיק את הספר הזה ובלעדי זאת אין לו ממש חוט שדרה.
הכותב, חאמיד, הוא כותב מיומן ולכן הקריאה קלה. כך או כך, סיפור סביר.