ילד ושמו זה מחדד את המציאות שאנו קוראים בעתונים. המורה המכה שבנה הבכור גדל באופן רגיל ובנה הצעיר סובל מהתעללות בלתי אנושית מחרידה מזכיר את התיאור בספר.
או האם החרדית הפסיכופטית המרעיבה שלשאר ילדיה התייחסה נורמלי.
אני לא יודעת איך בעגה המקצועית קוראים לתופעה כזו אני אקרא לזה תופעת הכבשה השחורה.
הכבשה השחורה שמשמשת צינור לפורקן כל היצרים האפלים. ממש מזעזע לא ארצה לקרוא ספר זה רק מקריאת הבקורת {דרך אגב ביקורת נפלאה) קיבלתי בחילה, אכזריןת בלתי נתפסת. אין גבולות לרוע האנושי.

ילד ושמו \"זה\" – דייב פלזר

סיפור אמיתי.

זהו אינו ספר ספרותי או עלילתי. זוהי עדות מפורטת מפי ילד שאמו המופרעת התעללה בו פיסית ונפשית, בשלל דרכים חולניות, מעבר לכל דמיון, מעבר למה שיכול לתפוס מצפוננו ולהכיל לבנו המתחלחל.
סיוט. סרט אימה וגועל נפש עם הסצינות הכי חולניות ומזעזעות שניתן להעלות על הדעת:
אמא שמכה, מרעיבה ומעבידה את בנה במשך שנים, בין גיל 7 ל-11, ומתעללת בו במשחקים פרי מוחה המעוות, כשבשיאן של השיטות היא ממציאה תא גזים ביתי, שתיית אקונומיקה מכף, חתך עמוק לרוחב החזה וצלייה על כיריים דולקים, וכל זאת בשעה שהיא אם מסורה, אוהבת, מפנקת ומטפחת כלפי שלושת האחים האחרים.

מסע מעורר פלצות, לבעלי קיבת פלדה.

איך קורה שילד מורעב, מוזנח, מסריח, שהולך יום ביומו, במשך שנים עם אותן סחבות מתפוררות ומטונפות, עם סימני פציעות ושטפי דם בכל הגוף, ולא רק במקומות חבויים, ילד שנתפס גונב סנדביצ\'ים מילדים אחרים בשני בתי ספר, ילד שמבקש מהשכנות אוכל בטענה ששלו אבדה לו, ילד שצרחותיו נשמעות מביתו, איך יכול להיות שכולם עיוורים או מתעלמים ואף אחד לא נחלץ לעזרתו? מה עם אחיו שבכל הזמן הזה קיבלו יחס מלכים מהאם, מה עם אביו שראה הכל ושתק, נכנע, מה עם העובדת הסוציאלית שכבר ביקרה במקום והרגישה?

לא ברור לי איך המחבר, אותו ילד שעבר את הגהנום הזה, הצליח לשקם את חייו ולהפוך לאדם פורה, עצמאי, מעובד ומוערך, במקום לצמוח לדפוק ולהיות סגור במוסד לחולי נפש.

בשני הנושאים הנ\"ל הספר לא עוסק, אך הוא מהדהד במוחו של הקורא מההתחלה.

יש לציין שהספר הוא חלק ראשון בטרילוגיה. הספר השני \"הילד האבוד\" (חיפושו של ילד מאומץ אחר אהבת משפחה), והשלישי \"איש ושמו דייב\" (סיפור של ניצחון ומחילה).
מלבד הטרילוגיה הזו, כתב פלזר עוד 3 ספרים:


Help Yourself (finding hope, courage and happiness)
The Privilege of Youth (a teenager\'s story of longing for acceptance and friendship)
Help Yourself – For Teens (real-Life advice for real life challenges)


האתר הרשמי של דייב פלזר http://www.davepelzer.com/
אפשר לצפות שם בראיון שלו על הילדות עם לארי קינג, ויעוץ שלו לאמא מתעללת אצל אופרה וינפרי.

* הרעבה במשך כמה ימים
* ניקיון הכלים, חדר האמבטיה ובכלל
* שינה במוסך הביתי על מעיל צבאי ישן
* אגרופים וסטירות על דברים של מה בכך
* איסור להביט באחים
* אי המצאות בבית סתם כך
* אי משחק עם ילד כלשהו ועם האחים

אלה ועוד נאלץ דיוויד לסבול מאימו בין הגילאים 4 עד 12. עד אז הוא היה הילד השלישי במשפחה חמה ואוהבת. האם היתה דוגמה של אם חמה, אחת היודעת לבשל מעדנים, לאהוב את ילדיה ולקיים חיים משפחתיים למופת. אבל פתאום הפך דיוויד לילד שנוא, ילד חסר שם המכונה "זה". בתחילה הוא שק החבטות של האם המרושעת, שלא חסכה כל עלבון ואגרוף מבנה. לאחר מכן הוא הפך לעבד של הבית. גם על האב השתלטה האם, כשהיא מבהירה שהיא זו שדואגת לחינוך הילד ורק היא מחליטה איך ומתי להענישו. האב ניסה להגניב מזון לילד המורעב, אבל האם תפסה אותו ומנעה ממנו. בסופו של דבר ולאחר שנים של סיוט, האב עוזב את הבית למגינת לבו של הבן החבול, המורעב, הכמה לאהבה.

ומה בנוגע לבית הספר? בבית הספר נחשב דיוויד לילד דחוי, מסריח, לבוש בבגדים בלויים וגנב מזון ידוע. איך ישרוד אם לא יגנוב מזון? אפילו שאחות בית הספר רואה הכל וגם מחנכת הכיתה ומנהל בית הספר, ידם משום מה קצרה מלהושיע.

הסיפור הוא סיפור אמיתי. דיוויד יוצא מזה, מתגייס לחיל האוויר, זוכה לעיטורים ומצליח בכל מעשיו. הוא אב, הוא מרצה, הוא לא עושה מה שאמו עשתה. הוא הפך עצמו למושיעם של ילדים במצב דומה, שלפי הסטטיסטיקה כל ילד חמישי בארה"ב חווה מצב של התעללות רגשית, פיזית או מינית.

קשה להאמין שדיוויד עובר את כל זאת עד גיל 12 ואיכשהו הוא לא נושע, לא בורח ולא נלחם. במובן זה קצת קשה לקבל את כל הכתוב כמובן מאליו וכסיפור עובדתי.

מובן שמבחינה ספרותית אין לספר ערך רב. כנובלה הוא מספק כמה שעות של קריאה שלעיתים היא על גבול הלא-ייאמן.

בכל זאת מומלץ כדי להיווכח עד כמה עולמנו יכול להיות אכזר, כאילו לא ידענו.

מדובר בסיפור קורע לב, מפחיד ומצמרר.
העובדה שהוא סיפור אמיתי גורמת לי לקחת את זה הרבה יותר קשה מכל ספר אימה.
במהלך הקריאה היתי חייבת לעצור כמה פעמים כי לא האמנתי למראה עיני, ובנוסף מציף רגשית עד כדי דמעות.
ספר מצוין ומומלץ מאוד !

זהו הספר הראשון מתוך טרילוגיה שכתב "דייב פלזר" ,שתורגם לעברית.הוא לא היה דייב,לא היה בן של,בעצם לא היה כלום מלבד ילד ושמו "זה",שנולד לאם אלכוהוליסטית חולת נפש בטירוף,אחרת איך אפשר לתאר את האכזריות שמתוארת כאחד ממקרי ההתעללות בילדים שידעה ארצות הברית.

זוהי הפעם הראשונה בה נחשפתי מעודי לרוע במלא עוצמתו ו"הדרו".מסוג הספרים ששאבו אותי,טלטלו וזעזעו אותי עד עמקי נשמתי,וזכורים לי עד היום .

בכל יום כשאני קוראת,שומעת,רואה מקרה התעללות בכלל ובילדים בפרט, דייב פלזר מופיע לנגד עיניי. קראתי אותו בלי נשימה,כשאני בוכה מתוך כאב ,כועסת בלשון המעטה על האם, ובעיקר מתקוממת נגד כל הסביבה הקרובה{שכנים,חברים}, ממסד{מורים,מחנכים ,מנהלים, יועצים,תלמידים},שגם אם לא ידעו את האמת, ודאי ראו מספיק בכדי שתידלק נורת אזעקה - "ה-צ-י-ל-ו" ואלוהים יודע מדוע העדיפו להתעלם כאילו לקו בעיוורון קולקטיבי.

מזועזעת,נתתי מייד לבנותיי שהיו אז נערות צעירות,שכמוני קראו בנשימה עצורה, הזדעזעו מספיק שהסיפור יחרט להן בזיכרון עד היום.
אי אפשר שלא להתפעל מתעצומות הנפש להם נדרש בכדי לספר את סיפורו.זהו נצחון הרוח על הגוף,ואולי גם הנקמה הקטנה/גדולה שלו באמו,שהחיים חזקים מכל כאב,וההוכחה החיה לכך - בדרך בה בחר לחיות אותם,על ידי מטרה שהציב לעצמו והיא,הגברת המודעות לתופעת ההתעללות בילדים חסרי ישע ומניעתה.

מאחר ולא קראתי את שני ספרי ההמשך{לא תורגמו עדיין לעברית},בעיניי סיפור חייו של דייב פלזר הוא כתב אישום חריף ואמיץ כלפי הממסד החינוכי וכל גורמי הרווחה שנכשלו בתפקידם להגן על החלש בכלל,וטובת הילד בפרט.תמונת/ציור גבו של הילד והשם שבחר על כריכת הספר אומרים הכל.דייב פלזר מהווה היום השראה,ומשמש קול זועק בשמם של הילדים הסובלים והשותקים.מומלץ לכל ילד וילדה שנמצאים בסביבה אלימה,לקרוא את הספר,לשאוב כוח ,תקווה ולהאמין שחרף סבלו ובזכות תרומתו ,יש מי שיגאל אותם מסבלם וידאג להם לחיים טובים יותר,חיים שכמעט נגזלו מ"דייב פלזר".

ולכל הילדים שבורכו בחיים יפים,שיודו יום יום לאל ויעריכו את הוריהם ואת משפחתם על מזלם הטוב שנולדו למשפחה כזו,וישנו את השקפת עולמם ויבינו שהצרה הכי קטנה הכי קטנה שלהם היא השמחה והאושר של הילדים המוכים,הרעבים האומללים הללו.

בימנו אנו: חובה בכל בית.

קשה לדרג את הספר הזה מאחר שלא מדובר בסיפור בדיוני אלא בעדות אמיתית ומצמררת של ילד שעבר התעללות נוראית וחולנית ונגד כל הסיכויים שרד כדי לספר עליה וכדי להפוך לאדם מוצלח מאוד לאחר מכן.
במהלך קריאת הספר הרגשתי רחמים אינסופיים על הילד המסכן ויותר מכך כעס גדול על המורים, האבא, האחים, כל מי שהיה מסביב וידע, סבר או ניחש ועדיין לא עשה כלום.
ספר חובה לכל מי שעובד עם ילדים ובכלל.

"אני מאחר. אני חייב לסיים לשטוף את הכלים מהר, אחרת לא אקבל ארוחות בוקר. וכיון שלא אכלתי ארוחת ערב, אני חייב לוודא שאוכל משהו... אני יכול לשמוע אותה צועדת במסדרון לעבר המטבח... סלאש! אמא מחטיפה לי סטירה על הלחי ואני צונח לרצפה."
כבר בשורות הראשונות הסיפור היה כה מזעזע וקשה לעיכול, רציתי שהוא כבר יסתיים, הסיוט של הילד, שהתחיל מגיל ארבע ונגמר בגיל 12.
זוהי עדות מצמררת של דייב פלזר הכותב בגוף ראשון איך אימו נהגה להתעלל בו, להכות אותו, להרעיב אותו, להשקות אותו אקונומיקה ו"לשחק" איתו משחקים מפחידים ובלתי צפויים. הכל אמיתי ולא ייאמן.
מצמרר, מזעזע.
כששאלתי אותו מהספריה היה ערב וכל כך חיכיתי שהתינוק שלי ירדם ואוכל לקרוא בשקט. ובמהלך הקריאה רק רציתי להעיר אותו ולחבק עד אין קץ.
היה כל כך עצוב שרציתי לסיים אותו ולהתחיל ספר חדש.
בשביל לשכוח.

סיפור מזעזע ואמיתי של הסופר על ההתעללות של אמו האלכוהוליסטית בו מאז שהיה בן 4.
הייתי ממש שמחה לקרוא אם בסוף היה רוצח אותה. הוא כל כך פחד ממנה שלא היה יכול להילחם בה.
אבל שמחתי שהוא הצליח להילחם ברצון שלו לחיות ושהצליח לבסוף לפרסם את סיפורו.
תיאורים מזעזעים של דברים לא אנושיים (מזכיר את השואה לפעמים), כך שלא מומלץ לבעלי עצבים חלשים.

הייתי רוצה לקרוא את הספר אולם פוחדת לעמוד בקריאה בתוך מוחה של אם חולת נפש, שמחלתה והרוע שבלבה מביאים אותה לידי התעללות בלתי אנושית וסבירה בבנה.