ביקורת ספרותית על על שם - היסטוריה ופוליטיקה של שמות רחובות בישראל מאת מעוז עזריהו
ספר טוב

---

לכל רחוב
יש שם פרטי
אשר מעיד על טיב יושביו
בכל רחוב
תלויים שלטים
על צדיקים ללא רבב

זה קרה שביקרתי בארה"ב בפעם הראשונה – לפני תקופת הגי.פי.אס בכל טלפון, ושחברות ההשכרה עוד טרחו לשים מפה ברכב השכור.
הייתי צריך להגיע למלון וחיפשתי את כתובתו על המפה, להפתעתי תוך מספר שניות מצאתי את הכתובת והבנתי את החוקיות שבהתמצאות ברחובות כי הכול כולל הכול היה ממוספר – רחובות, רמזורים, כיכרות ובתים... מספרים עולים ויורדים, זוגיים ואי זוגיים שמסמנים את הכיוון צפון-דרום או מזרח-מערב ולאן מתקדמים.
שמחתי והיה לי קל כול כך לנווט במשך כל שהייתי שם, כמעט בלי צורך במפה.

אבל אז תפסתי שחסר לי משהו, גיליתי את "ההפרעה שלי"!!!

אני אוהב (מאוד) שמות, שמות של רחובות ומקומות. עוד שהייתי ילד הייתי קורא את שמות הרחובות ומנסה להבין מי האדם, האירוע, הצמח או העצם עליו נקרא הרחוב הזה – ההתמצאות שהוא החלק המשמעותי במתן שמות לרחובות היתה שולית בשבילי – יותר חשוב היה לי הסיפור מאחורי השם.
הייתי מאושר שהייתי מגלה צברים של רחובות, עם נושא מקשר: פרחים, מדינות, רבנים, מנהיגי מפלגה או תנועה, אירועים גדולים ועוד ועוד – והייתי משחק עם עצמי את המשחק למצוא את המשותף (אמרתי הפרעה אז אל תקניטו!).
כשלא הכרתי מישהו או משהו הייתי משנן את השם, ומנסה למצוא אח"כ בבית או בספרייה (לא היה אז אינטרנט), מי האיש שברחוב, שקרוי על שמו, הלכתי.

עם השנים והלימודים פתאום גם נהגתי למצוא, דברים מיוחדים בשמות הרחובות, והשתלבותם – כמו הצטלבותם של ז'בוטינסקי ובן גוריון ברמת גן, ומה הם היו חושבים על כך...על הסמטאות סמטה פלונית ואלמונית שיוצאות מרחוב המלך ג'ורג בת"א, והאם זאת בדיחה... על איזה שלטים כתוב בערבית ועל איזה לא... על מקומות שאף אחד לא קורא להם בשמם הרשמי כמו כיכר נמיר שנקראה בפי כולם כיכר אתרים או פארק אידית וולפסון שהייתה פשוט גבעת בטיח... איך רחוב הופך את שמו בצורה וירטואוזית מרמזת ולפעמים מעצבנת כמו דרך הניצחון לרחוב משה דיין, ואיך טועים בהגיית השם כמו "אלמבי" או "לה-גארדיה".

לפעמים גם תהיתי איך זה שמשהו כזה מפורסם מקבל רחוב כזה קטן ואילו כאלה שלא ידעתי מיהם שקיבלו רחוב ראשי שכזה – (לה גווארדיה? – כן היום זה פשוט לדעת מי זה, אבל עדיין הוא קיבל וואחד רחוב בתור ראש העירייה היהודי של ניו יורק בשנות השלושים).

תמיד לא הבנתי את אלה שגרים ברחוב שהם לא יודעים על שם מיהו, כל כך הרבה שנים, וזה לא מפריע להם. וחגגתי ממש שהתחילו לתת משפט קצר על כל שם שמסביר אותו.

אני מאחרוני הדינוזאורים כנראה, שמסרב להתמסר לוויז, אמנם אני מדליק אותו לדעת איפה יש פקק, אבל לפני שאני נוסע למקום שאינני מכיר אני פותח מפה ומשנן את הרחובות, וממשיך ללמוד על עוד "צדיקים ללא רבב".
איזה הפסד לכל אלה שהיום רק מכניסים את השם למכשיר ומפספסים את כל היופי הזה.

תארו לכם עכשיו שאחרי כל מה שסיפרתי יוצא ספר כזה "על שם" שמספר את מאחורי הקלעים של תהליך מתן השמות של רחובות, בת"א, ירושלים, חיפה, ב"ש, אופקים, אום אל פחם, כפר קאסם וכפר מנדא.
אמנם ספר שרוב האנשים יתייאשו ממנו לאחר מספר עמודים, שכן הוא כתוב עם אין סוף פרטים, ועדות, ואנשים שעוסקים במלאכה, ופחות בצורה סיפורית כובשת.
רק מופרעים כמוני כנראה ייהנו ממנו ממש, אבל היי, לפחות יש אנשים שעושים מחקרים מהפרעות.

עוד למדתי על הכוחות המניעים את מתן השמות, ואיך השמות במקום מסוים מספרים על הנרטיב אותו מנסה המקום והזמן להטביע בתושביו ומבקריו, ואיך אפשר ללמוד ממי שלא מופיע ברחובות המקום – המשוגעים לדבר ימצאו אותו מרתק.

לכל השאר שכנראה ישתעממו מהספר אני מציע רק זאת – תרימו את הראש פעם ביום, קראו את השם על השלט, ותשאלו את עצמכם מי זה שמונצח שם – ככה ההיסטוריה שלנו תמשיך לחיות בחיי היום יום, ואפילו נלמד עוד משהו על עוד מישהו.

ברחוב הנשמות הטהורות
שלחו שלשה למאסר
מפני שלא ידעו מוסר
ועל השלט שהוסר
שינו את שם הרחוב הצר
שינו לדרך כל בשר

» ביקורות נוספות של ניר
» ביקורות נוספות על על שם - היסטוריה ופוליטיקה של שמות רחובות בישראל