יש סוגים שונים של איפיונים בהם אנחנו משתמשים לגבי ספרים. האיפיונים האלה חשובים, כי באמצעותם אנחנו יודעים למה לצפות, ולפיהם אנחנו קובעים את דעתנו על הספר: טוב, בינוני, לא משהו. הספר הזה נראה כמו ספר מתח. כתב אותו סופר מצויין של ספרי מתח. יכולתי לצפות - ואכן ציפיתי - לקרוא סיפור מתח. אבל הספר למעשה הוא ספר סוציולוגיה בתחפושת.
פיטר הוא שחקן כושל שבעשור האחרון עשה כל מה שהוא יכול לעבוד במקצוע אותו בחר: אין ספור אודישנים, בליעת המון עלבונות, קיום שמחייב בחירה בין אוכל לשכר דירה, המון חלומות שלעולם לא יתגשמו. יום אחד הוא מקבל באיזה באר הצעה שהוא לא יכול לסרב לה - 50 דולאר - סכום עתק בעיניו - תמורת זיון. ופיטר חושב שאין לו מה להפסיד: הוא יקבל סכום שיאפשר לו "לסגור את החודש" תמורת שעה מזמנו, בלי התחייבויות רגשיות. הוא מזהה אפשרויות לכסף קל ומימוש החלום האמריקאי. עסק גדול מוקם ופיטר עובר את כל הדרך: מההסבר - לעצמו ולאחרים - שזה לא באמת לא מוסרי למכור את גופך כי אף אחד לא נפגע, דרך לספר לעצמו ולאחרים שהוא מספק שירות חיוני, ולמעשה הוא משרת הציבור. דרך זה שהוא מאבד את אהובתו, מוותר פה ושם על קשרי חברות, מתכופף פה ושם ובולע עלבונות חדשים...
המסקנה של הסופר הציני הזה היא שאין ארוחות חינם. שעבור הפיתוי לעשות משהו "לא מוסרי" תמורת תמורה הולמת, בא מחיר שהוא לפעמים גבוה מיכולת התשלום, ועל רווח קל משלמים לעתים ביוקר.
זנות נתפסת בדרך כלל כעיסוק נשי, והעוסקות בו כמנוצלות ונחותות. בספר הזה הזונה הוא גבר - שלכאורה בחר מרצונו. בגלל חמדנותו ושאפתנותו. והסיפור מאפשר לסופר להראות שיחד עם מכירת הגוף והפיכתו לסחורה, משהו קורה גם לנפש. כי כנראה אי אפשר לבודד ולמכור רק את הגוף. גם הנשמה הופכת סחורה, וגם היא מוזלת והולכת ככל שחולף הזמן, עד לנקודת האפס.


















