טוב, מזמן לא כתבתי ביקורת על שום ספר, אבל אחרי שכל כך נהניתי מהספר הזה וראיתי שרוב הביקורות פה לא טובות, הרגשתי שאני חייבת לאזן קצת את הדף:)

בקיצור- בעיני הספר הזה מעולהה (תוסיפו עוד הרבה פעמים את האות ה"א). קראתי אותו בנשימה אחת.

ובאירוך:)-
קונספט מקורי (כצפוי מיואב בלום). כתיבה משובחת. אני אחת שקוראת ממש מהר, אבל ספר כזה גורם לי להתעכב קצת יותר על כל משפט כדי ליהנות מהיופי שלו. עלילה זורמת- הסופר זורק אותך בבת אחת לתוך ההתרחשות, ובמקביל יש קפיצות חזרה לעבר שגם אהבתי. הגאונות של לכתוב פעמיים את אותה סיטואציה, רק שבפעם השניה יש רובד נסתר וגאוני (לא רוצה לפרט כדי לא להרוס). תיאור מדויק ומדהים של רגשות- במיוחד בקטעים שדברו על הורים וילדים. דמויות שתיארו לך בצורה אחת בתחילת הספר וגיבשת עליהם דעה (שהם לא מי יודע מה...), ובהמשך אתה מגלה עוד רבדים שלהם ומבין שטעית לגמרי. הרבה סימבוליות יפה- הגיבור שלא יודעים את שמו, *אזהרת ספוילר**-

המסך הלבן – כשאין את העין והאוזן של הסביבה שרואה ושומעת אותך, משהו בך נשבר ומתהפך. ההשפעה הדו כיוונית של הסביבה על המחשבות שלך ולהפך.

**** עד כאן ספוילר.
בכלל יש שלב בספר שהסופר מצליח ליצור הרבה חוסר ודאות, אתה כבר לא יודע מה הדבר הבא שיקרה, מי טוב ומי רע. ועוד "גימיק" שאני ממש אוהבת, שמשתמשים באותיות עצמן שבספר, בצורת הטקסט, כדי להעביר רעיונות ותחושות. מעולה מעולה מעולה.

זה נכון שיש בספר קצת הרבה תהיות פילוסופיות, שלעיתים קצת נוטות ונופלות לקלישאות. והרבה מידי דמויות מכדי שכולם יתפתחו כמו שצריך. אבל מבחינתי אלה היו פגמים קטנים יחסית לכל הטוב הזה.

ספר חמוד ממש.
במושגים שלי - קיטשי טיפ טיפה יותר מהרצוי. היה שלב שהסוף אליו מתקדם הסיפור כבר היה ממש ברור, ונשאר רק לחכות שהגיבורה המטופשת תבין את זה בעצמה;) והיו גם כמה מהמורות שהסופרת פשוט בחרה לדלג עליהם באלגנטיות (נגיד מה המשפחה של נינה אומרת על המעבר, אם היא בקשר איתם בכלל.. היו על זה שתי מילים, ואז זהו, ביי ביי משפחה), והיו דמויות שהיו קצת שטוחות מידי בעיני. אז קצת קיטשי מידי אבל לא נורא.
בעיקר אהבתי את הכתיבה היפה, את האווירה שהיא מצליחה ליצור. ואת זה שתכלס זה ספר על ספרים ועל אהבה לקריאה. זה רעיון מעניין לכתוב ספר כזה, פנייה בטוחה לחובבי הז'אנר. כמו לכתוב שיר על מוזיקה, או לצייר/לפסל משו על אומנות. אז נחמד לפגוש מקרוב תולעת ספרים, מצד שני חלק מהריפרורים לספרים היו מיותרים בעיני ולא תרמו לרמה, ובלי להעליב- גם לאהבת הספרים יש גבול (לחפש ספר שישנה את חיי הלקוחות, ספרים הם כמו יצורים חיים וכל זה..).
בסך הכל אבל ספר כיפי וזורם, למרות כל החסרונות.

חברים, תפסיקו לתרגם ספרים של ג'וג'ו מויס. לגמרי ברור שנגמרו כל הספרים הטובים שלה, ונשארו רק השאריות. חכו שהיא תוציא עוד ספר טוב, ואז. בתודה מראש.

ספר פשוט טוב. רק כשעוברים שלב מסוים בספר מבינים כמה הוא גאוני. זאת היתה בחירה טובה של גילי בר הלל לתרגם אותו לעברית כי באמת יש בו משהו מקורי ומיוחד. פשוט תקראו.

באמת לא משהו.
הכתיבה פשוט לא טובה.
טרחנית ונכנסת לפרטים איפה שלא צריך (מה בדיוק כללה הארוחה, כל פסיק בכל small talk), ושטחית ורדודה בדיוק איפה שהיה צריך להעמיק (כל הבעיות שנפתרות בקלות רבה כל כך, אנשים שהתנכרו זה לזה שנים ופתאום מדברים בגילוי לב..).
בהתחלה התלבטתי אם זה קשור לתרגום, אבל ככל שהספר התקדם החלטתי שהתרגום לא היה יכול לגרום לכל זה בכוחות עצמו.
אין לי בעיה עקרונית עם ספרים קיטשיים, אבל פה זה פשוט קיטש גרוע. האהבה שמחכה לך בסבלנות עד שתקלוט שהיא שם, שיחות השלמה והרגעה עם אנשים שכבר אינם... ברצינות??
גם לא קניתי את זה שכאילו בעלת הפונדק עזרה לאורחים להגיע לתיקון בחיים שלהם... היא לגמרי היתה ברקע ולא עשתה שום דבר מיוחד.
ועוד לא דיברנו על הדרמטיות.. והפסיכולוגיה בגרוש..
בקיצור, לא. ממש לא.

ספר מעולה! בהחלט עקף את המדריך לימים הקרובים (אולי כי היו פחות חורים בעלילה), ואפילו הגיע לרמה של מצרפי המקרים.
הדבר היחיד שקצת הפריע לי בהתחלה זה שהיה מיחזור של אלמנט בולט בספר השני (*ספוילר למי שלא קרא את המדריך לימים הקרובים): הקטע של להיכנס לגוף של מישהו אחר, הזכיר לי איכשהוא את הרעיון של לחלוק חוויות שמישהו אחר עבר. בספר אחד השארנו את הנפש ושינינו את הגוף, ובשני- הגוף נשאר אותו דבר אבל הנפש משתנה ועוברת חוויה. קצת כאילו לעבד את אותה סוגיה משתי נקודות מבט הפוכות... אז בהתחלה קצת התאכזבתי שהרעיון לא לגמרי מקורי וחדש (כמו שמאפיין את יואב בלום בדרך כלל), אבל ככל שהספר התקדם זה הפריע לי פחות, כי הסופר ממש פיתח את הרעיון החדש ולקח אותו לכיוונים אחרים ככה שזה היה מספיק שונה.

הנה כמה מוטיבים חוזרים שפאולינה סיימונס כל כך אוהבת ***חצי ספוילרים...***:
בהתחלה תוצג בפנינו בחורה אלטרואיסטית ומעט חסרת חיים. לפתע פתאום היא תכיר גבר קשוח עם כמה סודות "אפלים" ונטייה כלשהיא להתפרצויות זעם. הבחורה תתגלה ככל-כך פגיעה ומסכנה והגבר הנחמד רק ינסה להגן עליה מכל סובביה חסרי ההתחשבות. הקשר איתו איכשהוא ימצא בקונפליקט עם הנאמנות למשפחה, ובאיזה שהוא שלב יפרצו כמה וויכוחים סוערים. וכמובן שהכל יתובל בהרבה מלודרמטיות והגיגים מתוחכמים על החיים.
מי אמר שהספר הזה שונה מאוד מפרש הברונזה...?

יפה כל כך.
כתיבה מיוחדת ומלאת מחשבה, עלילה לא שגרתית, אנושית ונוגעת.
ההתחלה קצת איטית, ולקח לי קצת זמן להיכנס לעלילה, אבל אחרי שנכנסתי לא יכולתי לצאת.
זה סוג הספרים שאני אוהבת שסופרים דתיים כותבים. ספרים שמוכיחים שאפשר לכתוב טוב ומעניין, בלי להיכנס לפינות שהצנעה יפה להם (לדעתי), ובלי שזה יוריד בכהוא זה מהרמה הספרותית של הספר. ספר שהסופר כותב ממקום אמיתי ועמוק בתוכו, מתוך תפיסה "דתית" רחבה ומקיפת חיים.
פשוט תענוג.

רעיון יפה במקור, אבל איכשהוא הוא התמסמס לאורך הספר.
היה לפעמים משהו קצת לא אמין בתיאור של הדמויות, התגובות, המחשבות...הקפיצות בזמן לקראת הסוף גם הורידו מתחושת ה'אמיתיות' של הספר ונתנו תחושה שהסופרת העדיפה לדלג על כמה מהמורות בדרך (אם כי על אחרות היא התעכבה מאוד).
לא הצלחתי גם להתחבר ב-כ-ל-ל לאחת הדמויות הראשיות- איזבל. אני יודעת שעברו עליה כמה דברים לא פשוטים ושאני לא אמורה לשפוט אותה, אבל לאורך כל הספר היא הפגינה חוש צדק כל כך מוטה ומעוות שממש לא יכולתי לסבול את זה. מה שהיה ככביכול "נכון" בעיניה מתחילת הסיפור ונעשה כבביכול "לטובת הילדה", היה שגוי להחריד מבחינתי וברור שנעשה מסיבות אנוכיות בעיקר. ואז ככל שהעלילה הלכה והידרדרה לה מבחינה מוסרית, התחרפנתי יותר ויותר...
המשכתי לקרוא כי העלילה היתה כל כך משוגעת (לא במובן הטוב) וניסיתי להבין לאן כל זה הולך.
די מאכזב, בקיצור..