ביקורת ספרותית על מבחר סיפורי המדע הבדיוני - הזוכים בפרס הוגו מאת אייזיק אסימוב

---

ניקולא בורבקי לא היה אדם יחיד. זה הויה שם עט לקבוצה של מתמטיקאים שפעלה במאה העשרים וכתבה יחד סדרת ספרים שהיא מעין אנציקלופדיה של המתמטיקה. בדומה לכך נדמה לי לפעמים שאייזיק אסימוב אינו אדם יחיד אלא הוא שם עט לקבוצה של סופרי מדע בידיוני. שפעלה החל משנות הארבעים של המאה העשרים. אין כמו הנחתום להעיד על עיסתו: "... במשך שש עשרה השנים הבאות ערכתי רק שמונה [אנתולוגיות] בסך הכל (זה אין ואפס לעומת היקף הייצור הרגיל שלי, כשאני עושה משהו שמעניין אותי"). ויקיפדיה מספרת לי שיש למעלה מחמש מאות ספרים הנושאים את שם המחבר אסימוב, והם במגוון קטיגוריות ונושאים. זה נראה הרבה מכפי יכולת ייצור של אדם אחד במשך שבעים ומשהו שנות חיים.

הספר הזה הוא אוסף של מדע בידיוני, הכוללת סיפורים הנחשבים לטובים ביותר בתחום הזה, ועל כך זכו גם בפרס "הוגו". הכרך הנוכחי מביא שמונה יצירות, של הזוכים בשנים 1983,1984 ו- 1985. שמונה ולא תשע, משום שלמגינת ליבי קוני ויליס אהובתי זכתה בפרס ב-1983, אך הסיפור מפרי עטה, כנראה משיקולי שיווק ועריכה של ההוצאה לאור, לא מופיע באוסף הזה. אייזיק אסימוב הוסיף הקדמה לספר, ועוד הקדמה של כעמוד לפני כל אחד מהסיפורים. הוא קצת דומה לי בקטע הזה, אסימוב, כי הוא מאוד אוהב לדבר על עצמו, ועל היצירה שלו, ועוד ועוד, גם כשהוא אמור לדבר על דברים אחרים, כמו סיפורים והאנשים שכתבו אותם. אבל זה טוב מאוד מבחינתי, כי אני מאוד אוהבת את אסימוב ויצירתו, וכל הקדמה כזאת היתה עוד חלון לגישה שלו ולפילוסופיה שלו, ולשאלה החשובה מה זה מדע בידיוני בעצם, ולמה הוא טוב.

האם אני אוהבת מדע בידיוני? אני מניחה שהתשובה היא חיובית. אם כי מעולם לא הלכתי לפסטיבל "אייקון", ויש רבים מהספרים, בעיקר החדשים יותר שאני לא מצליחה לקרוא בכלל. אני מניחה שאני יכולה לומר שאני אוהבת ספרי מד"ב במידה מדודה ובתנאי שהם כתובים היטב. אם כי ההגדרה ל"היטב" היא כמובן סובייקטיבית מאוד. אז הסקירה הזאת אני כותבת מנקודת מבט סובייקטיבית מאוד, של אדם שקורא מד"ב, אבל אינו פריק אדוק של התחום, אלא סתם חובב.

המשותף למדע בדיוני ופנטזיה הוא הקושי לכתוב אותם. יש צורך לברוא עולם שלם, יש מאין, לעצב לו חוקים עקביים, לעמוד בהם, ולתאר אותם בצורה מובלעת וזורמת תוך כדי הסיפור, אבל כך שהקורא יבין. בנוסף יש צורך לבנות עלילה מלאה ולעצב דמויות מלאות. אבל, בעוד הפנטזיה מנתבת את עצמה לספרים עבי כרס, שלא לומר סאגות ארוכות טווח ועמוסות כרכים, הרי שהמדע הבידיוני, עוסק בדרך כלל בנקודה אחת וממוקדת. על כן סיפור קצר הוא בדרך כלל קצר מדי ולא ממצה, ואילו רומן הוא ארוך מדי ומלאה. כתוצאה מכך חלק ניכר מהסוגה ערוך בצורת נובלות. עם זאת, בסקירה הזאת אני לא עושה הבחנה בין דרכי הסיפר השונות, וקוראת להכל "סיפורים".

אבל מה שנוח יותר מבחינת הכתיבה, הופך למכשול בעת הפרסום, שכן סיפור קצר או נובלה לרוב אינם מפורסמים בנפרד, אלא כחלק מאסופה. דבר זה דורש מהקורא מאמץ רב, כי יש צורך להיכנס לעולמות מרובים ושונים, וגם לצאת מהם, לפני הכניסה לסיפור הבא. הפתרון הוא כמובן לא לקרוא את האסופה ברצף, אלא יצירה אחת בכל פעם, ובנפרד. אני אכתוב כאן על כל הסיפורים באסופה הזאת. הקישור אינו על פי סדר הפרסום, אלא על פי קישורים אישיים שלי. זו יכולה להיות המלצה לסדר קריאה, אבל ממש לא בהכרח.

שאלת העדכון והרלוונטיות הינה שאלה חשובה. שלושים שנה שעברו מאז זכו היצירות בפרס, הם תקופה גדולה מספיק על מנת לבחון את הרלוונטיות של הסיפור מבחינה מדעית טכנולוגית ובעיקר מבחינת הרעיון העיקרי. והנה הסיפור "פילים עגומים" (ספיידר רובינסון) עוסק באמנות, זכויות יוצרים וזכויות קניין רוחני, בעידן של חיי אינסוף. הוא אמנם נכתב בעידן שלפני קאזה, אימיול וביטורנט, ויוצא מנקודת מבט אחרת, של היחס בין הסופי לאינסופי, ובכל זאת הוא מעלה נקודות יפות למחשבה. גם הסיפור "מוזיקת דם" (גרג בר). רלוונטי היום, והפעם מהזווית הטכנולוגית. הסיפור עוסק במיחשוב ביולוגי, כחמש עשרה שנים לפני שהרעיון בא לידי ביצוע ראשוני.

אסימוב מגדיר את הסיפור "נקודת שרשור" (טימותי ז'אן) בתור "מדע בידיוני קשה". כלומר סיפור שבו העלילה העיקרית בנויה על חידה מדעית, ועוסק בה בכלים מדעיים. ואכן הסיפור מלא מושגי מרחב חלל/זמן, קפיצות חלל, יקומים מקבילים וחיצי זמן. חוץ מזה יש בו עיסוק בנפש האדם, ובדרך שבה הטכנולוגיה משפיעה עליו. בכך הסיפור הזה מקבל גוון "אסימובי" עד מאוד, וזו כנראה הסיבה שהוא היצירה האהובה עליי בקובץ כולו. "לחץ החזר". (ג'ון וארלי) עוסק בתחושה כי הגולם קם על יוצרו וכי המחשבים משתלטים על חיינו. אני חושבת שקל מאוד לראות כיצד החשש הזה הוא רלוונטי גם היום.

הסיפור "קולות דיבור" (אוקטביה א' בטלר) שונה משאר הסיפורים, בעיקר בגלל שהוא דיסטופיה. עולם פוסט טכנולוגי שבו מגפה נעלמה פגעה באנשים, הפכה אותם פגומים מבחינה ורבלית ובהתאם לכך טפשים ואלימים. לא הייתי משייכת אותו למדע בידיוני. אולי דיסטופיה צריכה להיות סוגה בפני עצמה. עם זאת אהבתי אותו, בעיקר בגלל שהוא לא מאוד מדכא, ומסתיים בפתח לתקווה.

אני מקווה שאלון דה אלפרט לא יכעס עליי אם אביא את ההגדרה שלו "פנטזיה עוסקת במה שהציבור הרחב רואה כבלתי-אפשרי ואילו מדע בדיוני עוסק במה שהציבור הרחב רואה כאפשרי בנסיבות "הנכונות"". אבל שתי הסוגות מעורבבות זו בזו בהרבה מובנים, גם אצל ההוצאות לאור וספריות, כמו גם אצל קהל הקוראים. מתברר שהחיתוך של אוהבי ספרות מד"ב, ואוהבי ספרות פנטזיה, הוא גדול למדי, בעוד ההפרש הסימטרי של שתי הקבוצות (כלומר אלה האוהבים רק אחת מן הסוגות) קטן למדי. בהתאם לכך הסיפור הראשון בקובץ, "נשמות" (ג'ואנה רס) הוא סיפור פנטזיה. אני לא מאוד אהבתי אותו, לא התחברתי לעולם שהוא יוצר. "ילד דמים" (אוקטביה א' בטלר). הוא סיפור מוזרררר. לא ברור אם דיסטופיה, או פנטזיה, או גם וגם. התקשיתי מאוד לעכל אותו, מה גם שהוא באמת מגעיל ומהפך קרביים, ואני לא בטוחה שהבנתי אותו עד הסוף. ואם בדברים שלא אהבתי עסקינן, אז גם "ספירות הבדולח" (דייוויד ברין) הוא מסוג המדע הבידיוני שאני לא מחבבת. יותר מדי מילים מוזרות ומושגים מעורפלים, עם שורה תחתונה די בנאלית שהיתה אולי טובה לזמנו של אסימוב, אבל לא ל-1985.


ולסיום, פתחתי בעורך ואסיים במתרגם. גם עמנואל לוטם הוא כנראה לא אדם יחיד אלא שם עט לקבוצה של מתרגמים שעוסקים ביצירתיות במגוון גדול מאוד של תרגומים בתחומים רבים ושונים, ובעיקר כאלה שנדרש בהם הרבה מאוד ידע מדעי. לא ברור לי איך יש לו זמן להיות כל כך חכם. אבל זה כנראה מפני שהוא באמת עובד, ולא מבזבז את זמנו באינטרנט, ברשתות חברתיות ובשאר הבלים.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מבחר סיפורי המדע הבדיוני - הזוכים בפרס הוגו