אי פעם קרה לכם ששמעתם בדיחה, צחקתם עליה עם כולם, אבל רק מאוחר יותר הבנתם אותה העד הסוף, צחקתם באמת, וכולם הסתכלו עליכם כאילו שאתם מוזרים?

תנו לי לגשת לעניין מכיוון אחר.

בזמן האחרון אני בוכה הרבה. כלומר, אני לא בוכה על כל שטות מטופשת שקורה בחיים שלי. אין לי סיבה לבכות על החיים שלי. עדיין, אני בוכה יותר מפעם. אני בוכה כי השלג נמס, אני בוכה על דמויות מתות, דמויות שלא בכיתי עליהן בקריאה הראשונה. אי בוכה מסופים.
בזמן האחרון, אני בוכה כל מחיאת-שיבולת-שועל.

העברית תשרוד את חוסר קימותו של הביטוי בעברית.

אתמול סיימתי לקרוא את "שרלוק הולמס, כל הסיפורים- כרך ה'". אתמול הבנתי את הבדיחה, שלא הייתה בדיחה. שרלוק הולמס נגמר. אין עוד תעלומות סבוכות ופתרונות גאוניים. זו הייתה הפעם האחרונה ששרלוק הולמס הפתיע אותי בתהליך ההיקש שלו. מה שלא אעשה לא יוכל לשנות את העובדה ששרלוק הולמס הסתיים.
הבנתי את הבדיחה, באיחור אופנתי, ובאופן טבעי, כי זה מה שאני עושה בזמן האחרון, בכיתי.

כולם הסתכלו עלי מוזר. אולי כבר הספקתם להשלים עם זה ששרלוק הולמס הסתיים. השלמתם עם זה, ונתתם לעולם להמשיך. אולי מעולם לא היה לכם אכפת. אבל לי אכפת, מאוד.

"אבל יש את אגאתה כריסטי ואת הרקול פוארו." הייתם אומרים. כן, יש אותם. אבל זה לעולם, לעולם לא יהיה אותו הדבר. שרלוק גרם לי להתאהב בז'אנר הבלשות. שרלוק גרם לשינוי -קטן, אבל הולך וגדל- באופן המחשבה שלי. שרלוק גרם לי לחפש את הפתרון הפשוט ביותר, אך בו זמנית המתוחכם ביותר. זו אולי קלישאה, אבל שרלוק הולמס שינה לי את החיים.

עכשיו אמור להגיע הקטע שאני מתקצרת את "שרלוק הולמס", ממליצה עליו ובוכה קצת.
שום תקציר שאכתוב יוכל אי פעם לתמצת את מלוא המהות, השרלוקיות של הספרים. גם ההוצאה הוציאה את הספרים בלי תקציר, והם צודקים בכל מאת האחוזים. יש דברים בלתי אפשריים, ויש דברים שלא כדאי אפילו להתחיל לנסות לעשות.

המלצה- גם פה, אתן לספרים לדבר בשם עצמם. אני אפילו לא מצליחה לנסח את הפקודה שמהדהדת לי בראש
ראו. לכו. קראו. חזרו. הבחינו.


לספר לכם על הדבר שאזכור תמיד, העובדה הראשונה שאני פולטת על שרלוק הולמס?
האסלה שלו עשויה מחרסינה לבנה עם פרחים כחולים.
יש בזה משהו מעודד, בלדעת שגם לאדם הכי פחות אנושי לא רק יש צרכי קיום בסיסיים, אלא שהם מקושטים בפרחים כחולים, אתם לא חושבים?


איפהשהו על מדף, עומדים חמישה ספרים. ירוק, אדום, תכול, כחול, שחור.
בספה, מתחת למדף, יושבת ילדה ובוכה על בדיחה, באיחור של מאה שלמה.

כרך נחמד. מכיל את שני הסיפורים היותר ארוכים שלו - כלבם של בני בסקרוויל ועמק הפחד.
לי אישית שני הסיפור הנ"ל היו יותר קליליים ומעניינים מאשר הסיפורים הקודמים שלו.

על כלבם של בני בסקרוויל כבר דיברתי בביקורת נפרדת. הביקורת הזאת היא על הסיפור הפחות מוכר, עמק הפחד.

מעולם לא שמעתי על הסיפור הזה, "עמק הפחד", ואני ממש מצטער שלא יצא לי לקרוא אותו מוקדם יותר. זהו סיפור מצמרר, מותח, מהנה ומפתיע, לא פחות מסיפור בסקרוויל. קראתי את הסיפור כולו תוך שבת אחת, מה שבדרך כלל לא קורה לי. בדרך כלל אני גם לא אוהב שזה קורה לי. אני אוהב לקחת את הזמן בקריאת ספר בדרך כלל, להתענג עליו במשך איזה שבועיים. אבל עם הספר הזה זה פשוט בלתי אפשרי.

העלילה מתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון מספר את סיפורה של חקירת רצח בעלת אופי מסתורי ביותר, ששרלוק ועמיתיו לעבודה חוקרים. בסוף החלק הראשון אנחנו מגיעים לפתרון המפתיע, אבל יש בעיה. אנחנו יודעים איך הרצח קרה, הבנו מיהו הרוצח (לכאורה) ומיהו הנרצח) לכאורה, אבל עדיין אופף את כל העניין מיסתורין, משום שאין לנו ולו שמץ של מושג למה קרה הרצח מלכתחילה.

ובזה עוסק החלק השני. בחלק הזה קונן דויל מספר לנו (או שמא עליי לומר ג'ון ווטסון מספר לנו?) על השתלשלות האירועים שהובילה לאירוע המעניין. סיפור שאירע עשרים שנה מוקדם יותר, באמריקה הרחוקה (בקוראי את סיפורי שרלוק הולמס קיבלתי את הרושם שלקונן דויל יש מעין חיבה משונה לאמריקה) סיפור מלא מתח ואפלה, שמטיל אור על הערפל שאפף את החקירה, ומבהיר את הכל בצורה הגיונית.

העניין הוא שבמשך כל החלק הזה לא מוזכרים שרלוק הולמס או דוקטור ווטסון, או אפילו אנגליה. מדובר בסיפור גדול ומותח של דרמת פשע מצמררת, ששרלוק הולמס ו-ווטסון לוקחים חלק די שולי בו. זה קצת הפריע, אבל הסיפור עצמו היה כל כך מרתק, עם טוויסט כל כך נפלא שלא ראיתי אותו מגיע (ושעכשיו במבט לאחור אני מרגיש ממש מטופש שלא הבנתי את זה), כך שחסרונם של הולמס ו-ווטסון כמעט לא מפריע.

הדמויות מעניינות וצבעוניות, אם כי קצת מפריע שכמעט כל הדמויות הנשיות שם מקבלות אישיות מאוד סטריאוטיפית וחד מימדית. היה יכול להיות נחמד לראות אישה בתפקיד משמעותי יותר ובולט יותר.

הסיפור נגמר באפילוג שמתרחש בדירה ברחוב בייקר, שבו מסתכמים כל האירועים ובאים אל סיומם, עם הצצה קטנה אל הפושע הגדול ביותר בעולמו של שרלוק, פרופסור ג'ים מוריארטי. היה לי קצת חבל שלא ראינו יותר ממנו בסיפור. קיוויתי שנוכל לפגוש אותו.

אבל שוב, מדובר בסיפור נפלא וחובה קריאה, בין אם אתם חובבי שרלוק הולמס, ובין אם לא.

החלטתי לטעום את טעמם של ספרי בלש שלדאבוני החמצתי בהיותי צעירה.
החשק לכך נולד לאחר שקראתי את ספרה המצוין של מאיה ערד -"מאחורי ההר". התחלתי ב "רצח באוריינט אקספרס" של אגתה כריסטי שהרגיש לי מעט מיושן וארכאי והמשכתי בספרו של קנון דויל אודות הבלש המהולל שרלוק הולמס - "כלבם של בני בסקרוויל ועמק הפחד"-כרך ה'.
לעומת כריסטי שסגנון כתיבתה איטי ו"כבד", דויל יודע לייצר אווירה מסתורית ועמומה ששואבת את הקורא לתוך העלילה. כתיבתו שנונה ומבדחת, מתובלת בהרבה הומור ושומרת את הקורא במתח עד לסוף המפתיע. קשה שלא להשבות בקסמם של הולמס ושותפו ווטסון, שהאינטרקציה ביניהם תורמת לא מעט להנאה מהספר.
כעת אני בדרכי לכרך ד' באותה סדרה... ממליצה בחום!

איזה סיפור, איזה סיפור.
רק עכשיו מודע לי שהספר החמישי בסדרה יצא- ומייד אצתי לרוכשו.
הסיפור הכי מוצלח והכי מרשים מפרי עטו של קונן דויל- ותתארו לכם שכמעט פיספסתי אותו! שערוריה!
כל הסיפור אפוף באווירת מסתורין עזה, אווירה מיסטיקנית ועל טבעית בעליל.
טירות רפאים חשוכות, כפרים דוממים, זעקות כאב אל תוך הלילה...
כל הדמויות מפוקפקות וחשודות, וכל אחת מהן מומעדת וודאית לתפקיד הנבל.
המתח נשמר היטב ועם תיעזרו בזכוכית מגדלת, ותנסו לנתח עקבות בוץ ספונים וטמונים- אולי תצליחו לזהות את הנבל עוד לפני הסוף..

בקיצור, רוצו לקרוא, ותיזהרו לא לקרוע את הכריכה מרוב מתח:)

ספר אחרון בסדרת שרלוק הולמס המעודכנת.
עד כה נהניתי מכל הספרים בסדרה, אולם ספר זה היה שונה מן הספרים האחרים מכיוון שהוא מורכב משתי תעלומות גדולות.
שאר הספרים מכילים מספר רב מאוד של תעלומות קצרות, לכן היה קשה להתרגל לצורת הכתיבה.
למרות זאת, התעלומות היו מעניינות וסוחפות.
חבל מאוד שאין עוד ספרים בסדרה, אני כבר מתגעגעת לדמות הכה האהובה ולד"ר ווטסון הנאמן.
אם היו שואלים אותי עם איזו דמות מפורסמת הייתי רוצה לשבת לארוחת הערב, הייתי עונה שרלוק הולמס ללא התלבטות :)