הספר הזה מנסה להביא הסתכלות אחרת על היהדות.
ראשית יש להגדיר מהי יהדות בעיני הכותבת , יוכי ברנדייס.
מיתוך הקריאה עולה כי היהדות היא...מה שמייצגים החרדים.ליתר דיוק החרדים העכשויים.
כל הספר הוא כתב אפולוגטיקה עם זרם זה או אחר אצל החרדים.
למרות פתיחה על מפעלו של הרב עובדיה יוסף (לא הקמת ש"ס שהכותבת ממעיטה בנזקיו), הרי, כל שאר הספר מכוון לזרמים האשכנזיים של ענף זה שביהדות.
כל היהדות האחרת לגווניה , נעלמו באותם דיונים שבספר.
נראה לי כי בספר זה, מנסה הסופרת, שהיא יוצאת העדה החרדית האשכנזית, להתחשבן עם מקורותיה.
בפסיכולוגיה נחשב הדבר לתהליך מזכך. בתנאי .. שהוא נעשה היטב.
לצערי , אין הדבר כך, והוא משיג את ההיפך. לו הייתי אדמו"ר, הייתי מפיץ את הספר בין חסידי לעדות על נמיכות רמת המחשבה ורדידות המידע אצל החילוניים ובמיוחד אלו שחזרו ב"שאלה". וחבל.
כשקראתי פרקים ראשונים, הרגשתי כי אני קורא מאמרים ( לא מהמוצלחים ביניהם ) בעיתון.
ניתוח שטחי של הנושאים, אין הצגה מסודרת ומפורטת של דעות משני הצדדים ובעיקר אין מקום להירהור ומחשבה אצל הקורא.כאילו אני צופה בשידור נושא בטלוויז(רע)יה. בשיטת צ'יק צ'ק. ועכשיו נעבור לנושא הבא.
המשכתי לקרוא ובאמת מצאתי מאמר שהתפרסם בעיתון "ישראל היום" על קורח ובני עדתו בחתימת הכותבת.
לא היה ציון בספר כי חלק מהדברים פורסמו בצורה זאת, ובעיקר לא היתה עריכה והעמקה במעבר מעיתון לספר.
אמחיש מקרה זה לדוגמה לכתיבה:
ח"כ עדי קול התראיינה לגלי צה"ל על פרשת השבוע ושיבחה את קורח ובני עדתו. העדה החרדית לעגה לה. וגברת קול אמרה "יצאתי נעל". משפט חכם שמעיד על אומרו.
במאמר בעיתון ובספר אומרת הכותבת כי גם הנצי"ב מוולז'ין אמר דבר דומה.
יופי. וכאן נעצרה.
נותרתי סקרן כיצד הנצי"ב מסביר אם כך את שיתוף הפעולה ביו אלוהים למשה לחיסול קורח ובני עדתו כי ברור שאין הנצי"ב יכול להשאיר את השאלה הזאת ללא כל תשובה.
לא אמשיך בביקורת, כי ניתן למלא עמודים על רדידות ושטחיות הכתיבה.
















