על שני דברים לא עפתי במיוחד בספר הזה: על הכתיבה ועל העלילה. שהם, בואו נודה, המרכיבים העיקריים בספר.
שני דברים גרמו לי להמשיך להכריח את עצמי לקרוא אותו בכל זאת: העובדה שמי שנתנה לי את הספר היא חברה טובה מאוד שאני סומכת על טעמה בספרים (לא שופטת אותה. היא קראה אותו לפני הרבה שנים וגם רגילה לסגנון הזה יותר ממני) ושורה אחת בביקורת של אחד מחברי סימניה שלצערי איני זוכרת את שמו/ה : "שווה לשרוד את ההתחלה המשעממת בשביל ההמשך". אז שרדתי וקראתי והמתנתי בסבלנות לחלק שבו ההתחלה המשעממת תגמר וההמשך יתחיל ובמובן מסויים הוא הגיע אבל לא משהו שהחיים שלי היו מפסידים אילולי קראתי.
אוקיי, חסל סדר התבכינויות, אני אפצה את עצמי איכשהו על הזמן האבוד, ועכשיו-לטובת זמנם העתידי של מי שעוד לא קרא את "הרומן הראשון והמבריק והמרושע והמשעשע" או משהו כזה כמו שאלן ברדליי משבח את עצמו שם-אתמצת לכם כדי שלא תחשבו שפספסתם משהו.
אז ככה. מדובר בילדונת בת אחת עשרה שכמו גיבורת סיפור אידיאלית היא משוגעת לדבר אחד ומבינה בו יותר מאנשים המבוגרים ממנה בהרבה, ובמקרה זה-הכימיה.
הילדונת חיה באחוזה בריטית נושנה עם אבא ושתי אחיות שמשום מה, ללא אף הצדקה עלילתית שונאות אותה מאוד וההתעללות שלהן בה מתוארת בקטעים די איומים שהקריאה שלהם גורמת לי להבין שלא באמת רציתי לקרוא אותם עכשיו, לנסות להבין למה האבא כל כך מתסכל כדמות אבהית ולשמוח שמערכת היחסים שלי עם אחיותיי שלי לא גרועה כפי שחשבתי.
פלביה נוקמת באחיות שלה באמצעות השתלת כל מיני רעלים שהיא רוקחת לחפצים או מאכלים שלהן (כמו שפתון) וחקירת ההשפעות של הנקמות שלה ביומן הסודי שלה (אחת הנקודות היחידות שאהבתי בספר הזה. מה זה אומר עלי???).
יום אחד במהלך חייה המשעממים (היא לא הולכת לבית ספר או משהו?) מישהו מת לה בפרצוף (וזה הרבה פחות מסקרן מפי שזה נשמע) והיא מתחילה חקירה. במהלך החקירה הזאת כל רעיון או השערה פרועה שלה מתבררים כנכונים ולא נותר לה אלא לקפוץ מנקודה לנקודה בעקבות הגאונות של עצמה עד הסוף הטוב (טוב בגלל שהוא סוף סוף שחרר אותי להתקדם לעשות דברים מוצלחים יותר).
במהלך החקירה היא עולה על איזשהו סיפור על בולים נדירים מחתרתיים בשם "הנוקם מאלסטר" שהסיפור שלהם גרם לי לחשוב אוקיי, אולי ההתחלה המשעממת נגמרה (באיחור של כמה עשרות עמודים יותר מדי), אבל זאת הייתה מעידה חד פעמית בתמה של הספר. אגב, בדיקה קצרה הבהירה לי שהסיפור ההיסטורי הזה לא היה ולא נברא שזה די מאכזב.
ואם כבר היסטוריה-מה שסקרן אותי להתחיל את הספר מלכתחילה היה הרצון לקרוא קצת על אנגליה של השנים שמייד אחרי המלחמה אך לא, מלבד כמה אזכורים בודדים ממש לא היה משהו מיוחד.
לגבי הכתיבה- עשרים אחוז מכל עמוד היו רפרנסים והשוואות לדמויות מספרים או מחזות ששלושת רבעי מתוכם אין לי מושג מי הם או מה הם (מלבד שייקספיר) וספק אם הם תורגמו בכלל אי פעם, והשאר היה הומור בריטי שאני מניחה שבאנגלית הוא היה נשמע יותר טוב. מסקנה: לא כל ספר ראוי לתרגום, או שלפחות תצורף אליו רשימת ספרי קריאה מקדימה. (ואולי זאת גם הסיבה שהחברה שלי כן חיבבה אותו, היא יותר חיה בעולם הזה)
בקיצור, זוהי סקירתי הקטנה והמאוכזבת, מצטרפת לסקירות מאוכזבות נוספות על הספר הזה ממש כאן באתר (למה ראיתי אותן רק עכשיו🙇), ואם יש מישהו או מישהי במצב כל כך משועמם עד כדישמעוניינים בכל זאת לקרוא את הספר הזה עם כל כך הרבה המלצות נלהבות שידברו איתי, נשארו לי מלא עבודות לתואר ולא אתנגד לעזרה.

פעם הייתי קורא בעיקר מותחנים, הם הפעימו את ליבי הצעיר והזרימו אדרנלין בעורקי, ריגשו והיו קלים לקריאה. את המותחן הזה קראתי אחרי שמזה כמה שנים לא קראתי מותחנים אחרים. אם הייתי צריך לדרג את הספר הזה בהשוואה לספרים אחרים בז'אנר אולי היה מקבל יותר. הספר זכה בפרס הDagger לספר ביכורים הטוב ביותר.
הסיפור מתרחש באנגליה הכפרית של שנת 1950. פלביה דה לוס היא בת 11 והיא החוקרת הראשית בסיפור. היא כימאית חובבת ובעיקר אוהבת להתעסק ברעלים.
בוקר אחד נמצאת גופת אדם בחצר ביתה, זהותו לא ידועה, אך לילה קודם היא שמעה בחדרו של אביה צעקות וריב בין אביה לאדם המת. האב נעצר והוא החשוד העיקרי. האם הוא ביצע את הרצח? מה מניעיו? הסיפור מתחיל להיפתח ולהחשף אט אט, רמזים ותגליות מפה ומשם והא לכם סיפור מתח.
האמת שנהנתי מהקריאה, סיפורים שמתרחשים באנגליה הכפרית של פעם תמיד מעניינים אותי, הכתיבה סבירה וזורמת, יש תפניות מעניינות בעלילה, מה עוד צריך בספר מתח?
אכן יש הכל, אך זה מרגיש שלקחו אותי כבר לסיבוב הזה כבר הרבה פעמים בעבר.
המחשבה שילדה בת 11 (כיתה ה') תעבור את מה שעובר עליה בספר ממש לא מציאותית. את החקירה שהיא מבצעת, החשיבה ואומץ הלב לא ניתן לשייך לילדה בת 11 ואפילו לא לרוב הבוגרים, ובציניות אשאל האם ילדה בת 11 בשנות ה-50 של המאה הקודמת הייתה מסוגלת לכל כך הרבה בהשוואה לילדות בגיל הזה היום? הן כל כך שונות היום ואז. קשה לי לחשוב שהיום ילדה בת 11 (או ילד) יתעניינו בפתירת תעלומת רצח.
עדיין קריאה מהנה למי שמעוניין במותחן טוב.

הספר הנוכחי, המתיקות שבתחתית הפאי, הוא ספר חופשה חביב, זאת להבדיל מספר טיסה – ספר שמטיסים מהיד בשאט נפש.
פלביה, ילדה בת אחת-עשרה מבית דה לוס, המתגוררת באחוזה בריטית בשנות החמישים, אחוזה בה יש מבשלת וגנן, אביה הקולונל אינו עובד ושקוע כולו בתחביביו, בולאות בעיקר. פלביה היא הקטנה ולה שתי אחיות גדולות ממנה וריקניות ממנה. לפלביה מעבדת כימיה מפוארת עם ידע מתאים.
יום אחד נעורה פלביה בארבע לפנות בוקר, ממש עם הנץ החמה. היא יורדת לגינה ומוצאת מישהו השוכב שם, פולט מילה ומת. עד מהרה מתחילה מהומת המשטרה, פלביה הופכת לבלשית/חוקרת חובבת. מגלה פרטים מההיסטוריה המקומית, הפנימיה בה אביה למד ועל חבריו, וכיצד בולים מעורבים במות האיש בגינה.
ספר חביב עם גינונים בריטיים, פאי פודינג לא אכיל, נימוסים ועיסוקים אופייניים לתקופה. המתח לא ידהיר את הלב, אבל מסקרן דיו.

לא פעם ולא פעמיים, קרה מקרה שבו אבי לא היה מרוצה ממש מהעבודה שביצעתי. ברגעים כאלו הוא היה מזדקף, פותח את פיו ומתחיל לשטוף אותי ברצף של עלבונות כגון: "אידיוט!", "לא יוצלח!", "כלומניק!", "לפלף!", "מישיגינה!" ('משוגע' ביידיש) , "שלימזל!" ('לא יוצלח' ביידיש) וכ'ו.

וכמו שאבי היה נוהג להתעצבן עליי כשהיה מאוכזב ממני- כך גם אני הייתי נוהג להתעצבן על הספר 'המתיקות שבתחתית הפאי' של אלן ברדלי כשהייתי מאוכזב ממנו.
את הספר קראתי ממזמן, לפני שנה בערך- אבל אני עוד יכול להזכר בבירור מה קרה בעקבות קריאת הספר הזה. הייתי ממטיר עליו עלבונות כגון: "עלוב!", "מאכזב!", "פתטי!", "מעפן!", "משעמם!", "מוזר!", "סבל של ספר!", "דרייק!" ('זבל' ביידיש) והרשימה עוד ארוכה...
ולדעתי זה היה לגיטימי לגמרי: כמו שאבי ציפה שהעשבים הרעים יעקרו מן הגינה ולאחר מכן גילה שהעשבים הטובים הם אלו שנעקרו- כך גם אני ציפיתי לספר מתח משובח עם הומור משובח ותענוג אין סופי ובמקום זה קיבלתי סיפור על ילדה מוזרה (ומשועממת) שכל הזמן נמצאת במעבדה המוזרה שלה עם שלל התרכיזים והכימיקלים עם השמות החיזריים שכאילו הובאו מעולם אחר, ושום דבר שאמור להיות מותח.

לסיכום, הייתי נותן לו בכיף כוכב אחד של 'בזבוז של זמן' מבלי לחשוב פעמיים- אבל אינני יכול שלא להזכר תוך כדי באותם רגעים קשים שבהם אבי היה מתאכזב ממני ושאני עמדתי מולו בוש ונכלם וסופג את עלבונותיו רק בקושי וחש עצב ומועקה גדולה. ולכן, בביקורת זאת אני בוחר לעשות מעשה הומניטרי, אנושי ומתחשב, ולהמנע מלדרג את הספר בכל דירוג שהוא.
(אפילו שזה כל כך מגיע לו)

"אם בתחתית הפאי אין מתיקות-למי אכפת מהקישוט??.."
הספר כבש אותי, פלביה כבשה אותי ואנגליה כבשה אותי כבר לפני שנים...

הגיבורה יוצאת הדופן, הסדיסטית-מזוכיסטית-נרקיסיסטית לעיתים, חוכמתה והשגותיה לגבי העולם ושוכניו כבשו אותי לחלוטין.

איפה אני הייתי בגיל 11?-בטח שלא במעבדת כימיה באיזו אחוזה עתיקה פותרת תעלומות.

היא הזכירה לי את ננסי דרו רק חסרת עכבות ערמומית, בעלת חיבה מדאיגה לרעלים וכן, אנגלייה יותר.

הזמן הוא 1950, שיחזור הלך הרוח, סגנון הלבוש והדיבור מתאימים בדיוק, הדמויות קומיות להפליא, אופליה שכל היום מביטה במראה, דפני תולעת הספרים ופלביה המבריקה, עם נגיעות של הומר שחור.
יש בו, בספר משהו מרגש אבל בהסוואה של הרבה קשיחות ואטימות.
הגיבורה מתוארת כשהיא מודעת לשוני בינה לבין שאר המשפחה, לרוב מזכירה לעצמה שהיא החכמה וההגיונית מכולם ובכל זאת משתוקקת למעט הרעפת חיבה.
העלילה סובבת סביב תעלומה, אותה מגלים אט אט, מעורבים בזה כולם, אפילו בית המלוכה.

מה שמצא חן בעיניי יותר מכל היה נגיעות הספרות והמוזיקה שנמצאים כמעט בכל דף, החל משייקספיר (שקיבל במה רחבה כולל שיחזור של רומיאו ויוליה), צ'ארלס דיקנס,נשים קטנות, האחיות ברונטה, אגאתה כריסטי, אופרטות ויצירות מוזיקליות שונות,
אהבתי את שילוב הכימיה בעלילה, את ההסתכלות של הדמות וההבנה העמוקה דרך היסודות הכימיים, חיבתה לרעלים וההתרגשות שהיא חווה רק מהחשיבה על כך גרמו לי לאהוב כימיה יותר.
קינאתי בדמותה של הילדה בת ה-11 שעולמה עשיר כ"כ במושגים והצטערתי קצת שאת גיל 11 העברתי במשחקי בובות...

המתיקות שבתחתית הפאי הוא ממש לא המותחן המרושע כפי שהוא שמתואר בגב הספר, דבר בו איננו מרושע, אפילו ה"רעים" נוהגים כג'נטלמנים אנגליים טיפוסיים, אבל הוא ספר מתוק במיוחד, עם דמויות שקל לאהוב, ועלילה זורמת...

קריאתו הסבה לי עונג, ממליצה!!!

בתקציר מאחורי הספר כתוב: "רומן מבריק ומרושע..."
לא הייתי נסחפת. אין הברקות מיוחדות וגם לא רשעות יוצאת דופן שלא היית מצפה למצוא בפרשיית רצח בכל זאת...

עוד כתוב בתקציר: "אחת הגיבורות המקסימות ביותר בספרות העכשווית" - עם זה אני נוטה יותר להסכים.
תהרגו אותי אם ככה מדברת וחושבת ילדה בת 11 (!!!) אבל שיהיה... אין לי בנות ובטח לא בנות 11 אז זרמתי עם זה.
הגיבורה מחוננת ,בלשון המעטה, בכל הקשור לכימיה ובעצם בהכל:
היא קוראת אנשים ועולה על דקויות בסיטואציות הכי יומיומיות שגם שרלוק הולמס היה מחוויר לידה.
אבל דווקא הספר לא גרם לי להגיד כל שניה: "נו באמת... זה לא יכול להיות..." ,למרות שמן הסתם זה התבקש,
כנראה בגלל שהיא בכל זאת כובשת הממזרה הקטנה הזאת.
כמעט אף אחד לא יכול עליה וכשאתה נחשף למחשבות שלה הואיל והיא דמות המספר פה אתה לא יכול שלא לרצות לחבק אותה.

מבחינת עלילה: מציאת גופה בחצר הבית וניסיון לעשות סדר בדברים תוך כדי נבירה בעבר אביה (ולחימה ב2 אחיות גדולות שמציקות לה) - לא מדובר בעלילת השנה או במתח מיוחד והעסק די שומר על רמתו עד לסוף הספר בו נפתרת העלילה (גם לא בצורה יוצאת דופן).

עדיין הספר טוב. גיבורה חמודה לגמרי, כתוב בצורה מצחיקה ושנונה ועיקר ספר זורם שמעביר יפה את הזמן.
הוא לא ארוך מידי ולא קצר מידי והסתיים בדיוק כשכבר אמרתי לעצמי: "יאללה...מספיק"
גם זה חשוב.
תקראו.

ספר מתח חביב אבל לא יותר מזה ממש לא "מבריק ומרושע" כמו שכתוב על הכריכה.פלביה בת 11 לא עברה אצלי.מה לעשות "לא קונה " אותה. אז נכון שמשעשע לשמוע איך האחיות שלה קשרו אותה ונעלו אותה בארון ואיך היא השתחררה ונכון שמשעשע לשמוע איך הרעילה את השפתון של אחותה כך שיתנפחו לה השפתיים אבל כל זה ניראה כאילו מבוגר מספר על תעלולים מתוחכמים שהוא חושב שילדים יבצעו,זו בהחלט לא ניראית נקודת המבט של ילדה בת 11 . על הכריכה כתוב גם "מלא הומור ושנון.. מצליח להונות גם את המיומן שבקוראים" לא מניה ולא מקצתה. אולי אני מיומנת יותר מהצפוי אבל משום מה ניראה לי שכל קורא ברגע שהתוודע להיסטוריה ,למקור שממנו נבע הרצח המדובר ידע גם מי הפושע.
שימו לב ספויילר!
3 ילדים שהיו מעורבים במוות של המורה שלהם אחד נרצח אחד הוא האבא של פלביה והחשוד המיידי של המשטרה והשלישי...נחשו מי הרוצח.
הקיצור אם מנמיכים ציפיות זה מותחן קליל ומהנה למדי.

ספר מתוק בניחוח עתיק לוקח זמן להכנס ולהנות אבל שווה

את הספר הזה מצאתי ביריד שבוע הספר ביום חמישי, שם פגשתי את הפסיכיות מסימניה ונלחמתי בשתיים מהן בקרב מגע מרגש, איבדתי את הצבעוני לפחות עשר פעמים ואכלתי עוגיה מגעילה.
היה כל כך כיף.
אז חזרתי לדוכן הזה שבע פעמים, התלבטתי אם לקנות את הטרילוגיה של קרול ברג או את ספר ההמשך של תיכון לילה, ובסוף הבנתי שאני חייבת לדעת מה קורה בספר על ילדה חמודה בת 11 עם תחביב לרקיחת רעלים. בכל זאת, אתם מדברים פה איתי.

כשאני יושבת ליד השולחן עם מסך המחשב כבוי, הספר נח בכתם השמש היחיד שהצלחתי למצוא בבוקר המעצבן הזה ואני סוף סוף קוראת את התיאור של פלביה (כמעט בסוף הספר! ממש יופי!) אני עוצרת את הקריאה בנשימה עצורה. היא יכולה להיות ממש דומה לי!
שיער חום זהוב בקוקיות ועיניים בצבע סיגלית. משקפיים. תמיד תהיתי למה לסיגליות קוראים ככה אם הן כחולות או אפורות.
שיהיה...
הרמתי את השיער שלי למשהו דמוי קוקיות והסתכלתי במסך. פלביה אמורה להיות יפה יותר, אבל היה די מרגש לדעת שאני נראית דומה מאוד למה שדמיינתי אותה.
ווווהווו.


הספר הזה מקסים. הוא פשוט כל כך סוחף. פלביה היא אחת הגיבורות המושכות ביותר שקראתי עליהן השנה.
כן, היא יותר מידי מתוחכמת ובוגרת לילדה בת 11. אני חושבת. אבל אולי לא, וזה בסדר, הייחודיות שלה מתורצת טוב מספיק והדמות עמוקה מספיק לקבל יכולות על.
סקירה מהירה של הסיפור; פלביה גרה עם משפחתה המיוחדת, הגנן והמשרתת באחוזת באקשו, בית גדול ומוזנח שהיה שייך למשפחת דה לוס שנים רבות. תפנית מטרידה גורמת לדברים להתעורר ולזוז בצורה בלתי ניתנת להפיכה, וגוררת את פלביה לתעלומה מרתקת שהחוקרת הקטנה מנסה לפתור.
היחסים במשפחה לא קלים בבירור, מיני ספויילר הרי בתחילת הספר אחיותיה של פלביה כולאות אותה בארון נעול ואביה מסתגר בחדרו ולא מתקשר. סוף ספויילר. אבל פלביה יוצאת דופן מרוב הדמויות שקראתי עליהן, בכל שהיא מכירה את עצמה בצורה טובה מספיק כדי לתפקד כרגיל ובאופן עצמאי גם כשאין איש שיעזור לה. הדמויות בספר מסתוריות והסיפור גאוני, ומותח עד הסוף.

מומלץ בחום, בשם הציאניד והזרניך!

"לא היה לאן לברוח: לפחות לא מהכיוון הזה.
נראיתי כמו אוגר שטיפס לראש הכלוב שלו וגילה שאין לאן להמשיך, רק למטה.
אבל האוגרים בטח יודעים במוח האוגר שלהם שאין טעם לנסות; רק אנחנו, בני האדם, לא מסוגלים לקבל את חוסר הישע שלנו."


-אה, ואם אתם טועים למה אני מדרגת את רוב הספרים האחרונים שקראתי בחמישה כוכבים, זה מפני שאני כותבת ביקורות בעיקר על הספרים שאהבתי XD-