מעודה לא העזה להרחיק כל כך מביתה בלי השגחה של גבר. נחשולי הנהר הגואה הרעידו את גשר הדוברות תחת רגליה, עד שנדמה היה לה שהִנה יינתק מכבליו ויתמסר לזרם העכור. כשהונף הדגל הירוק במרום המגדל שעל הגדה הרחוקה, נפסקה זרימת כלי הרכב הבאים מאחור, ושעה קלה היה נתיב הנסיעה ריק, ומתוך הרגשה רגעית של חירות, כמעט של הפקרות, ירדו אליו המוני הולכי רגל שהיו דחוסים בצדיו, ולא חזרו ונדחקו על המדרכה אלא כשהריע צופרה של המכונית הראשונה הבאה ממול. וִיקְטוֹריה עצמה לא העזה לרדת מן המדרכה. נהגי המכוניות היו להוטים להיחלץ מרצפתו המתנשמת של הגשר, ואילצו את המרכבות ואת עגלות המשא הנוסעות לפניהם להדהיר את הסוסים המבועתים, עד שלבשה התנועה צביון של מנוסה. הרכּבים היו אנוסים לרדת ולאחוז ברסן הסוסים ולשעוט עמהם. ויקטוריה שמעה את הלמות הפרסות ואת דשדוש הרגליים היחפות ואת התנשמותם של העגלונים החסונים, וראתה את ראשיהם הנרתעים של הסוסים ואת הקצף הלבן הפורח מלועיהם, וכבשה דחף לשאת את רגליה אִתם. שוב אחזה אותה סחרחורת, והיא נשטפה זיעה בתוך עַבָּיית המשי השחורה. והנהר השואג מוסיף להתנפץ אל הדוברות. מעטים עלו על הגשר מפני שהיו צריכים באמת להגיע אל הגדה האחרת; רובם באו לחווֹת את הריגוש. ואכן עמדה באוויר מתיחות של אסון מתקרב. הגשר השברירי הזה לא יעמוד בפני הנהר הזועף. ויקטוריה היתה סבורה שהיא האשה היחידה העוברת את הגשר בגפה. בעצם לא התכוונה להגיע אל סופו. קודם שיצאה מן הבית לבשה את העַבָּיה וכיסתה את פניה ברעלה שחורה, ועליה עוד רעלה, שלא יראה איש את הדמעות. אמנם לא שיערה שתיתקל בבני אדם כה רבים. סבורה היתה שהגשר יהיה ריק כמו חבל כביסה על גג שומם. שבו את דמיונה תמיד הציפורים הבודדות המכנסות את ראשיהן על החבלים כחוככות בדעתן אם לפרוש כנפיים ולעוף או להדק את הנוצות ולצנוח ארצה. מעולם לא ראתה ציפור צונחת לה מרצונה. אבל היא שמעה שבני אדם עושים כן.
כמה גברים כבר השגיחו שהיא לבדה ושלחו בחסות הדוחק אצבעות בבשרה, אחד מהם נעץ בעכוזה אצבעות מיומנות, מעוגלות כאנקולים, וקולו הצרוד נשמע אומר באוזני רעהו: ״קרעתי אותה.״ הכאב היה נוקב, אבל בדוחַק הזה לא יכלה להתחמק מן הידיים השלוחות.
ויותר מכל התייראה מן הנהר דווקא, שאליו היא הולכת.
עוד אצבעות חמדניות חתרו לקרוע נתחים מבשרה. היא חששה להגיב. אילו הסבה את ראשה היתה מעודדת את תוקפיה. הנה אחד מצמיד את חלציו אל אחוריה. בני אדם שנבהלו מסוס מבועת דחקו ותלשו אותו מעליה. בזווית עינה ראתה את החיוך שעל פניו. יהודי דווקא, ימח שמו. גם רפאל שולח אצבעות ככה? התשובה היתה ברורה. אם אהב לטפוח לה על עכוזה והצליל המרנין הטריף את חושיו, ואם היו נשים מעזות עמו והוא היה שב לפעמים אל החצר מלא חבורות ושריטות כמגיח מסבך של צמחייה, וכי למה זה יהא טומן את ידיו בכיסיו? מתוך דמעות חדשות קיללה אותו בלבה. בשרה הדווּי מצביטות זרים התגעגע אל עקצוצי התבערה שידע להדליק בה. הוא גוסס, אמרה לעצמה, ולא יאה לקלל אותו. אולי כבר מת, אם לא אתמול, בוודאי היום. ולבטח מחר. גברתנים חסונים ממנו הקיאו את ריאותיהם עד שנמוגו. רפאל הצנום טרף קל הוא למחלה הרעבתנית.
היא היתה אובדת עצות. הלוא יצאה מן הבית כדי להטביע את עצמה בנהר, והנה יצריה זועקים למגעו של בר מינן נואף. נהירת ההמון לא הניחה לה לעמוד ולהישען על המעקה ולהרהר רגע, והיא שאלה את עצמה מה תעשה כשייגמר הגשר.
מרגע שנבלעה באבק הישימון המכונית המסיעה את רפאל אל הר הלבנון, צרו עליה השאלות. התשובות שבפיה של אמהּ נַגִ'יַה היו מרושעות. זו שטמה את רפאל מנערותו, אף על פי שהוא עצמו לא נתן את דעתו עליה. אמהּ התבדלה מכל דיירי החצר ותיעבה אותם. מבעלה עִזוּרִי, אביה של ויקטוריה, התייראה כמו שתלמיד מוגבל פוחד מן המלמד הקשוח. הנפיל היהיר הזה, שנעם לו מעמד השליט המפרנס, ניהל ביושר ובחריצות את בית המסחר המשפחתי. אחיו הבכור יהודה, שהיה שוֹמר מצווֹת וגידל את זקָנו, היה חולני מכדי לשאת בעול הפרנסה. אליהו, אביו של רפאל וצעיר בניה של מיכל, לא יכול להסתגל לאפרוריות השִגרה. לאחר ששלח את ידו בקופת בית המסחר, פירקו שני אחיו את השותפות עמו ועזרו לו לפתוח בית מלאכה צנוע לכריכת ספרים. כיוָן שצבר קצת מצלצלים היה שוכר לו בקתה באחד הבוסתנים ומסתגר בו עם אחיה של נַגִ'יַה, דַהוּד מנגן הקַאנוּן, ושניהם היו טורפים את הימים בחיקן של זונות עד הפרוטה האחרונה. מקץ כמה שבועות היה שב אל החצר סגוף ועיניו רושפות. בערב הפסח, לפעמים סמוך לשבועות, היה פושט רגל ונמלט מנושיו. משנתפס באותה מעילה קיבל עליו את הדין וּויתר על החדר המרוּוח הסמוך לחדר השמשות של משפחתה של ויקטוֹריה. הוא ואשתו וצאצאיהם נדחסו לחדר קטן בלי חלון בקומת הקרקע. יריעה של אריגי שקים היתה תלויה בפתח במקום דלת. שנים רבות לפני כן שימש החדר הזה מחסן לאריגים, בימים שהחזיקה מיכל, אמם של שלושת האחים, מתפרה פורחת למַדים של הצבא התורכי. אליהו הידרדר עוד. עִזוּרי ויהודה נהגו עמו במידת הרחמים כשנודע להם שקשַר עם שומר בית המסחר לגנוב כמה גלילי משי יקרים. ושוב קיבל בלי ערעור את העונש ופינה את החדר העלוב ושקע עם משפחתו במרתף. ילדיו רעבו עם העכברים שבמרתף, וקפאו בצינת החורף, ובקיץ נפלטו במצמוץ עיניים מן המחנק אל השמש היוקדת בחוץ. הבנים והבנות נשאו את אות הבושה ונעו במעונם כמהגרים על אדמה עוינת.
יום אחד עלה רפאל מן העלטה המרודה שבמרתף בתחפושת מוזרה, והדהים נשים וילדים. ראשו היה מגולה ולשערו היה ברק מתכתי והוא היה מפוסק לו באמצע כדרך היועצים הגרמנים אצל הרשות העותמנית. גם החליפה הצחורה שלבש היתה יוצאת דופן. תחת עַבָּית צמר הגמלים וגלימת הפסים נמתחו המקטורן הקצר והמכנסיים ההדוקים על אבריו העדינים באותו לובן תכריכים שהתקינה סבתא מיכל מכבר לעצמה. כיסי החליפה היו גלויים לעין ומופקרים לכל יד חמסנית, שלא כדרך יהודים יראי שמַיִם שמצניעים את כיסיהם בין קפלי הגלימה. בנסיבות אחרות היו הנשים הצעירות שבחצר גועות בצחוק למראה מקל ההליכה הנוצץ שהניף בידו, אבל הן לטשו אליו עיניים משתאות וכמה מהן העבירו בבלי דעת את ידן על שיפולי כרסן אף על פי שעדיין לא היה גבר של ממש. אז דרש שארוחתו תוגש לו באכסדרה המשקיפה על החצר הפנימית, ואף על פי שלא ערב פסח היה אלא יום קיץ רגיל, ציווה שירחצו וימרקו את השולחן וישתמשו בכלים מבהיקים. כשגילה כתם חשוד בשולי הצלחת שהניחה אמו לפניו, קם ושפך את המזון לאשפה. הדוד יהודה היה מרים פירורי לחם עבשים מעפר הסמטאות ומנשקם ומטמינם בסדקי הכתלים שלא יהיו מרמס לרגליים. לכן בהו העיניים אל רפאל, המשליך מזון מקודש לאשפה, וציפו שיכה אותו הברק. כשהעז אחיו אָשֵר למחות ואחותו השמיעה קול יללה, הוליך רפאל את שניהם אל אמצע החצר והעמיד אותם יחפים בשמש הרצחנית ולא גרע את מבטו מהם עד שדממו.
חצר הבית ההומה תמיד מנשים ומזאטוטים, החרישה. נַגִ'יַה, אמה של ויקטוֹריה, שמעה את קריאותיו של מתקן החרסינה בסמטה, אבל קפאה תחתיה ושברי קערת החרסינה הסינית בידיה, ועיניה מרותקות אל החליפה הצחורה של רפאל. סבתא מיכל, שרבצה על השטיחון שלה על יד מעקה הקומה השנייה, קראה אליה את הנער בעל תסרוקת היועץ הגרמני. היא לא היתה סתם זקנה שמַקצים לה דרגש בפינה, כגורל הבריות המתעקשות להאריך ימים יתר על המידה. דיירי הסימטה זכרו את ימיה המפוארים וקראו לחמוּלה בית מיכל. גם יהודה ביטל את עצמו לפניה ונטע בלבבות יראת כבוד כלפיה. כשקראה אל רפאל שיעלה אליה נשמע זמזום הזבובים בדומייה. בקולות מהוסים שוחחו הסבתא והנכד, ואחר כך ירד הנער במדרגות הצרות בעיניים בורקות. ויקטוריה ומרים, בתו של יהודה, עמדו זו על יד זו. כבנות עשר היו. משהו כביר שטף את ישותה של ויקטוריה, והיא השגיחה שמהומה דומה מסעירה את מרים. אהבה היתה מלה מגונה אפילו בין בעל לאשה, אבל כשעמדה שם על המרצפות השחוקות בחצר העתיקה שבה גדלה סבתא מיכל עצמה, ואחר כך זחלו בה שלושת האבות, זו החצר שידעה מיתות חטופות ולידות הרבה, כשעמדה ככה וכתפה נוגעת בכתפה של מרים, הבינה שהבשילה והיתה לאשה.
וכל אותה שעה היו עורם וכפות רגליהם היחפות של אָשֵר ואחותו נצרבות בשמש. מאחורי ויקטוֹריה ומריָם עמדה נַגִ'יַה. אף על פי שהיתה אשתו של עמוד התווך של החצר, היה מנהגה כשל משרתת דחויה. חריצי כפות ידיה היו מפויחים מעשן בישול, דרדסיה סדוקים, ושמלתה מרופטת. בעיניה הנאות הקטנות התרוצץ המבט האפל של הנרדפים. עַזִיזַה, אשתו של יהודה ואמה של מרים, לעומת זה, היתה יפהפיית החצר, כלומר, בהירת עור ושופעת בשר. ככל ששקד יהודה על ספרי הקודש, ככל ששיווה לו זקנו המכסיף חזות רוחנית שהיא למעלה מהבלי החצר, כן נהה לבה של עַזִיזַה אל מנעמי החיים. שלא כדרך הנשים המהוגנות לא כבשה את צחוקה, אהבה בדיחות מפולפלות, והארוחות שנערכו על שולחנה היו תאווה לעיניים. לולא המזון הדשן שהלעיטה בו את יהודה, כך סברו בחצר, היה האיש החולני הטוב שובק חיים מכבר. שולחנה של נַגִ'יַה היה עלוב ומלוכלך, הכפות עקומות והבשר חרוך. לעתים שכחה את הבגדים על חבל הכביסה עד שנקרעו חולצותיו של עִזוּרי בעלה ברוח, ויד חמסנית גזלה את גלימותיהם של הילדים. בערב שבת היה עִזוּרי, שנטה להתהדר בלבושו, חובט בראשה והולך לבית הכנסת בבגדים חמוצים מזיעה. סדיניה הרקומים של עַזִיזַה הדיפו ניחוח של סבון ושמש, ואילו מצעיה של נַגִ'יַה היו סתורים ומרופטים כאילו השתוללה עליהם משפחה של עכברים.
בימים הראשונים למחלתו של יהודה סברו בני הבית שדינו נחרץ. חודשים נשמעו גניחותיו והשביתו את מנוחת השכנים. הוא התפלל לבוראו שיגאל אותו מיסוריו. עַזיזה היתה מקיאה על הגג התיכון מרוב הבחילה, והבריות השתתפו בצערה והודו לה על מסירותה על יד מיטתו המצחינה של החולה הטהור. נַגִ'יַה לא התרשמה. על שפתיה היה שרוי כמין חיוך נבואי, עד שנראתה לרבים כאילו היא רפת שכל ומטושטשת מרוב המהלומות שספגה, תחילה מאביה עליו השלום, ואחר כך מאחיה דַהוּד מנגן הקַאנוּן, ועכשיו מבעלה. נשים אחרות האמינו שכוח של סגולה צפון בחיוכיה. ועד שיהודה נושא את מכאוביו, הלכה כרסה של עַזיזה ותפחה. נַגִ'יַה לא אמרה דבר ברור, אבל נתנה בלבבות להבין מן הרמזים שידו של בעלה שלה בדבר. המלעיזים עקבו בדריכות אחר הכרס שעַזיזה מציגה בגאווה, עד שכרעה וילדה את מרים לאחר שנות השממון שעברו מאז לידתו של עזרא. נַגִ'יַה לא הסתירה את סלידתה מן התינוקת. באותו החודש ילדה היא עצמה את ויקטוריה. הרינונים לא העיבו את נהרת האושר על פניה של עַזיזה. בימים שהיתה נַגִ'יַה שוכחת את עצמה בשוק, היתה היא לוקחת את שתי הפעוטות ושולפת שדים צחים דשנים ומיניקה אותן משפעתם. שתי הילדות גדלו כתאומות, מתוך זיקה עזה זו לזו, ועם השנים התחזק הקשר ביניהן ועמד במבחן האהבות והמריבות. שתיהן דחו בחיוך את הסברה שהן אחיות, וגם בזקנתן המופלגת הוסיפו לאהוב את בן דודן.
כשעמדה נַגִ'יַה ביום ההוא מאחורי השתיים וראתה את רפאל יורד מן השטיחון של סבתו, כבר היתה אשה שדופה כשוכנת מאהלי הבדווים. מיכל ראתה בשידוך האומלל את טעות חייה. בדאבה ראתה את ימיו המרים של בנה עִזוּרי. אבל בזמן שאליהו נמלט להוללות של משכבי חשק אחרים, ויהודה שקע עוד ועוד בספרי הקודש, היה משכבו הסתור והמוזנח של עִזוּרי מעין מחילה גועשת. עד עצם היום הזה הוא מתיישב עם רדת הלילה על המזרן הנוקשה ופועה בלי בושה ״נַגִ'יַה, נַגִ'יַה״ בנעימת נגיד ומצווה מעומק חזהו הכביר, ונַגִ'יַה הרוטנת והמפוחדת גוררת את רגליה המלוכלכות אל מצעו.
עד שרפאל חוזר ויורד אל החצר הקשיבה נַגִ'יַה בצער לקריאותיו הנמוגות של מתקן החרסינה ולא רק מפני שלא תיקן את הכלי השבור שבידה, אלא גם מפני שאהבה לראות בעלי מלאכה נודדים בעבודתם. מסוגלת היתה לעמוד ולצפות שעה ארוכה במשחיז הסכינים המתיז ניצוצות בגלגלו. על כורחה היתה מרותקת אל רפאל, אל הנער שנעשה גבר, ומשהתחוור לה מן המעמד הזה שרפאל הקדים להתבגר, הסיקה ממילא שהוא פורק עול, ופגיעתו רעה.
כשם שהלהיטה ישותה של נַגִ'יַה את יצריו של עִזוּרי בתכונה גנוזה כלשהי, כך היה גופה קרקע פורה לזרעו. עַזיזה, אשתו של יהודה, ילדה את עזרא ואת מרים ועמדה מלֶדת. נַגִ'יַה בילתה שתי מלחמות עולם, זכתה לעלות לישראל ולהיקבר בה, ועד אז הספיקה ללדת שמונה עשר ילדים, עשרה נפטרו בינקותם ויתרם גדלו בריאים ואיתנים בגופם.
מיכל לא רוותה נחת משום נכד מילדיהם של שלושת בניה. במאה שעברה היתה המשפחה אמידה והעמידה מתוכה רב ראשי לקהילה. ימים רבים אצרה מיכל בלבה חלומות של תחייה. במנהגה ברפאל עכשיו, במחלצות הנוכרים שעליו, היתה משום השלמה עם המציאות. מן הבנות לא ציפתה הרבה. מידה של חיבה היתה לה בלבה לויקטוריה הדואגת לכסות בתבונת כפיה את עליבותה ואזלת ידה של אמהּ. ויקטוריה התחמקה מאותות החיבה של מיכל, סבתה הזקנה, אבל אמה ראתה בה מתחרה שנואה. דמעותיה והכחשותיה של הבת לא הועילו לה. האם טענה שחמותה מיכל בזה לה מפני שויקטוריה מתרפסת לפניה, והיא גם מתחנחנת לפני אביה ומגלה בנוכחותו את ברכיה המפתות כשדיים מתפרצים. פעמיים התיזה נפט לעברה, ופעמים אחדות שפכה על ראשה תה מהביל, והכל בשגגה כביכול, אין איש יכול להאשים אותה שהיא מתנכלת במזיד לבתה, הלוא תמיד נשמטים חפצים מידיה. ובאין רואים אחזו אותן אצבעות באגד של זרדי בישול קוצניים וחבטו בפניה של ויקטוֹריה בזמן שעזרה על ידה במטבח.
רפאל הוא שהציל את ביתו של אליהו מרעב. בזכותו היה מה להגיש בצלחות. בזמן שהיה אביו מתהולל, הלביש הוא אותם, והבטיח לאחיותיו שלא יזדקנו בבתוליהן מחסרון נדוניה.