זהו סיפור על ילדה בת 10 שנלקחה מביתה עם הוריה בקיץ 1942 במסגרת הגירוש של יהודי פריז. המיוחד בסיפור הזה הוא טכניקת הסיפור: קורותיה של הילדה נחשפים בהדרגה, כאשר עיתונאית ממוצא אמריקני המתגוררת בפריז עורכת מחקר על אותו גירוש במלאת לו 60 שנה. אנחנו עדים לעלילה כפולה: מה קורה לעיתונאית בשנת 2002, ומה קרה לילדה בשנת 1942. הטכניקה הופכת את הספר לספר מתח. לא מדובר ביצירה ספרותית איכותית, ולא בדמויות בעלות עומק. מה שעושה את הסיפור למרתק הוא סיפור השואה של יהודי צרפת (לא חוכמה!) והטכניקה של חשיפת ההיסטוריה בהדרגה. שווה קריאה.
שני דברים נגעו בי בקריאת הספר הזה. האחד, שתמיד עושה את זה, הוא המחשבה שאנחנו חיים על הר געש. חיי היומיום במערב אירופה היו נוחים, והיהודים נהנו משיוויון וממצב כלכלי נוח. הם השתלבו בחברה המערבית והפכו לגורם חשוב ותורם. תרמו ונתרמו. הם יצאו מבדידות ואפליה והתקבלו (עם מיגבלות מסויימות) בחברה הבורגנית. בדיעבד אנו יודעים שהם חיו על קליפה דקה בראשו של הר געש, וקליפה זו נעלמה ברגע אחד, כשהר הגעש התפרץ. ואז, כל מה שנראה עד אז כמציאות תמידית, יציבה - נעלם בן-לילה. כולל רכוש, מקום עבודה, קריירה, ביטחון, קשרים חברתיים ובמקרים רבים גם החיים עצמם. זה מעורר מחשבה לגבי הקהילה היהודית באמריקה. זה מעורר שאלה לגבי המשך הקיום של מדינת ישראל. בשני המקרים אנחנו מתייחסים לקיום זה כמובן מאליו. אבל הוא אינו כזה. אנחנו חיים על קליפה דקה. בישראל זה אומר שני דברים: שהיינו צריכים גם היום להיות כחולמים על שזכינו לחזות בשיבת ציון ובתקומה של מדינה עברית המבטיחה לכולנו חופש וביטחון - לא להתייחס לפלא הזה כאל מובן מאליו או לזלזל בו או לצבוא על שגרירויות זרות כדי לקבל דרכונים של מדינות אחרות, ואנחנו צריכים להבטיח את שלומו של הפלא הזה ולא לסכן את המשך קיומו בהתנהגות כוחנית ומזלזלת כלפי שכנינו.
הדבר השני שנגע בי הוא המחשבה שהמאורעות האישיים שחוו ניצולי השואה עשויים להיות בעלי עוצמה רגשית שתאפיל על כל חוויה אחת שיזמנו להם החיים החדשים. שהם לנצח יחיו בשתי ספירות - מה שחוו שם, ואינם מספרים, והחיים ה"חדשים" - ולמעשה הם אף פעם לא ייחלצו מהעבר. ואנחנו, שקיבלנו את פניהם בישראל, איננו מבינים ומזמינים אותם לשכוח את העבר ולמצוא עניין בחיים החדשים, ולשווא. ראו המכתב של שרה לאחיה.












