מעבר לנושא חשוב שאין כמותו, ומעבר לעלילה המורכבת והמצויינת שמתארת את חייה של שרה אהבתי מאוד את מבנה הספר והכתיבה עצמה.
שני סיפורים שונים, אחד מתחיל בשנת 1942 והשני ב-2002, האחד של שרה, ילדה צרפתיה, והשני של ג'וליה, עיתונאית אמריקאית המתגוררת בצרפת. פרק מסיפור אחד, פרק מהסיפור השני עד שהם נפגשים יחד. הפרקים הקצרים והקפיצות בין הסיפורים לא נותנים למוח להתעייף וסוחף אותך לעוד ועוד שעות של קריאה.
מרתק, מרגש, טראגי, מעביר את האוירה, התחושות, הזוועות, ונוגע בהרבה שאלות מעבר כמו הזכרון והדורות הבאים.
מבחינתי כל ספר על שואה הוא ספר חובה, אך הספר הזה מיוחד במינו עוד יותר. ממליצה בחום.

ספר מרתק מאוד
לא הצלחתי להוריד אותו מהידיים

"זה היה כמו סוד. משהו שקבור בעבר. משהו שאיש לא מזכיר."
מדובר בסיפור נוטף שואה שקופץ בין שתי דמויות עיקריות. האחת, צעירה 'שורדת' במהותה, השנייה מפונקת, נהנתנית, בלתי נסבלת לעתים (או לרוב).

כשאחת מהן נעלמה בעיצומו של הטקסט, מצאתי עצמי חוששת שדרכינו יפרדו חד צדדית.
אבל באופן מופתי ולמרבה הפלא, משהו השתפר שם באמצעו של הסיפור ואותה דרמה ללא ביסוס ממנה חששתי, הפכה לסיפור מוזר עד מתקבל על הדעת שהצלחתי לבלוע בקלות רוב הזמן.
האם נהניתי מהבליעה?
זה כבר עניין אחר לחלוטין.

מה היה לנו?
מדובר בסיפור הזורק אור מרתק ומועך לב, על יהדות צרפת בכלל ופריז בפרט, בתקופת שואת היהודים באירופה. אם לרוב, נהוג למקד את האור ההיסטורי במדינות מזרח אירופה, הרי שכאן מתברר שגם צרפת לקחה חלק בחגיגה המבישה ותושבי פריז ערבבו אצבעות אנטישמיות בקלחת הגרמנית להתפאר.

אירוע קיצוני אחד מצביע ומסמן את פריז ופרבריה, כחלק בלתי נפרד ממכונת ההשמדה הנאצית וסיפור משפחתי/פרטי מתוך אותה תקופה, גרם לי לקרוא תחת מתח האירועים המתוארים.
מבחינה זו, לא מדובר בספר קל, אלא בכזה שמביא את תיאור האירועים אל סף עצבים חשופים, שקשה לשאת.

לעומת זאת, סיפור המסגרת שמתערבב בסיפור ההיסטורי, מתאר דמות בת זמננו שבעיקר בוחשת בזכרונות לא לה ומנסה במקביל לנהל חיים ריקים שאין לי עניין לקרוא עליהם. היא מנדנדת, מאנפפת ומשאירה אחריה את השאלה המתבקשת "מה זה עניינך בכלל?" שצצה במגוון הזדמנויות תוך כדי קריאה.
לקראת הסוף, היא מקבלת מעט לגיטימציה לדרכה החטטנית ולמרות שהתפייסנו לקראתו, התקשיתי לסלוח לה על טרחנותה הילדותית.

סבתא שלי בטח היתה אומרת שוב 'נו, שויין'.

לסקירות נוספות: https://misskipod.blogspot.com/

אחד ההרגלים החשובים שסיגלתי לעצמי כבר לפני שנים, הוא לא להתווכח עם נשים. הכוונה עם נשים בכלל אבל עם השתיים שאיתי בבית, בפרט. ממילא בכל הוויכוחים איתן אני יוצא כשידי על התחתונה, אז למה לי להרגיש לוזר? לכן כשהגישה לי אשתי לפני כמה ימים את הספר "המפתח של שרה" והודיעה לי נחרצות כי זה הספר הבא שאני עומד לקרוא, השבתי לה מיד בחיוב ובהבעת תודה. אשתי כידוע, תמיד צודקת.

עלילת הספר נעה בין שני סיפורים מקבילים: הסיפור הקשה של גרוש יהודי פריס בחודש יולי 1942 וסיפורה של ג'וליה, עיתונאית אשר תוך כדי עבודתה על תחקיר שנושאו גירוש היהודים, מגלה שהדירה בה גרו הורי בעלה, הייתה שייכת בעבר ליהודים שגורשו. ג'וליה מתחילה לחקור מה עלה בגורלה של המשפחה ומגלה תוך כדי התחקיר את סיפורה הקשה של יהדות צרפת כמו גם את העובדה כי משפחת בעלה הסתירה כל השנים האלו כמה שלדים בארון. כדי שהסיפור יהיה עוד יותר מעניין, הוסיפה טטיאנה דה רוניי לסיפור העלילה גם את סיפור יחסיה של ג'וליה עם בעלה המנסה להתכחש לעבר (פרט לאחת ממאהבותיו מהעבר שאליה הוא מסרב להתכחש), יחסיה עם בתה ועוד קצת סיפורים על יחסים בתוך המשפחה. כל הסיפורים האלו משתלבים זה בזה בצורה נפלאה.

נושא השואה הוא נושא המעסיק אותי כבר שנים ארוכות. בעבודתי אני מגיע לעיתים מזומנות לאחת השלוחות של מחנה מטהאוזן, למוזיאון השואה בעיר סקופייה בירת מקדוניה ולסלוניקי ביון. בכל אחד מהמקומות האלו אני מספר על מה שקרה שם עם הכיבוש הגרמני. בכל אחד מהמקומות האלו אני מדגיש כי הגרמנים לא היו יכולים לעשות ליהודים את אשר עשו, אלמלא זכו לשיתוף פעולה כל כך נרחב מהאוכלוסייה המקומית. יחד עם זאת יש לומר כי בכל מקום שבו האוכלוסייה שתפה פעולה עם הכובש הנאצי, היו גם אנשים שהוגדרו מאוחר יותר כחסידי אומות עולם, שמו נפשם בכפם והצילו יהודים. הגברת דה רוניי מספרת בספרה על אלו וגם על אלו.

לקח לצרפתים 43 שנה עד שהביעו התנצלות רשמית על חלקם בגירוש יהודי צרפת. היה זה הנשיא שיראק שאמר ב-1995 כי הגיע הזמן שצרפת תישא פנים אל עברה. עד אז נטו קודמיו להאשים את משטר וישי באחריות למה שקרה. למרות שעמדתו אומצה על ידי כל הנשיאים שבאו אחריו, מארי לה פן עדיין מתכחשת לאחריותה של צרפת וממשיכה להאשים את ממשלת וישי. לאחרונה עשתה זאת במערכת הבחירות שהתנהלה בצרפת לפני כמה חודשים.

אני מניח שלעובדה שנושא השואה כל כך קרוב אלי, יש חלק גדול בכך שהספר מאוד ריגש אותי. אולי זה בגלל שאני כבר מזדקן ויתכן גם שכל התשובות נכונות.

מעולה

בהיסטוריה המודרנית, בעיקר כשמדובר במלחמת העולם השניה, נפערו חורים שחורים, כשבמקרה הלא מחמיא של צרפת מדובר בכיבוש וגם שיתוף פעולה. שיתוף פעולה זה הביא לכך שב-16 ביולי 1942 שוטרים צרפתיים החלו באיסוף יהודים בפריז לוולודרום ד'איבר, המכונה ול-ד'איב, ומשם נשלחו היהודים לאושוויץ, לדרכם הסופית. במספרים מדובר באיסוף של 13,152 יהודים, גברים, נשים וטף.

הספר נכתב ע"י טטיאנה דה רוניי ילידת פריז, סופרת ומבקרת ספרות, שכשלה הן כמבקרת בכתיבה שטחית, והן כסופרת פריזאית ש"הצליחה" להוציא תחת ידיה ספר "אמריקאי" במובן הכי רע של המלה.

בכל זאת, מדובר בארוע מהבולטים לרעה בנוף הפריזאי של צרפת משתפת הפעולה, איסוף יהודים ע"י שוטרים צרפתיים לדרך ממנה אין חזרה. יהודים אלה היו בשר מבשרה של הבירה הצרפתית. בארוע זה נלקחה גם משפחת סטאז'יסקי, האב, האם והבת שרה, אך לא הבן מישל. שרה בת ה-10 נהגה לשחק עם מישל בן ה-4 במחבוא נעול מאחורי ארון בחדר הילדים. לארון זה היה קיר כפול באחוריו ושם נהגו הילדים להסתתר עם פנס, ספרים ומים. משהגיעו השוטרים ולקחו את המשפחה, מיהרה שרה לנעול את אחיה בארון, בתקווה להגיע מהר ככל האפשר ולהוציאו. שרה הצליחה לברוח ממחנה העצורים, קילומטרים רבים מפריז, להגיע למשפחת דופור, להגיע בסיועם לפריז כמה שבועות מאוחר יותר ולגלות את הנורא מכל.

במקביל, ג'וליה ג'רמונד, אמריקאית הגרה כבר 25 שנה בפריז, עיתונאית, מקבלת הוראה לכתוב על פרשת ול-ד'איב לקראת 60 שנה לציון הארוע המחפיר. לתדהמתה מתברר לה שהדירה ששימשה את הורי בעלה, העוברת בדיוק שיפוץ לקראת כניסתה שלה לגור שם, היתה דירתה של משפחה שנשלחה למותה באושוויץ. מתחילת הספר הולכים במקביל בשני משעולים: האחד עוסק בקורות משפחתה של שרה והשני בכתבה שהוטלה על ג'וליה. התפירה של שני החלקים והגילוי של ג'וליה לגבי עברה של דירתה העתידית הוא תפירה גסה של סיפור לא ממש כתוב היטב, לא מעמיק ובהחלט ניסיון להיות דרמטי באופן די מעורר חמלה.

בכל זאת, לזכותו של הספר ניתן לומר שהסיפור קריא, אין מריחת יתר, אם כי יש מספר בעיות. טוב עשתה הסופרת באזכור פרשה מבישה, וכאן לא ברור מה הביא את דה רוניי לכתיבה הזו. בכלל, יש ערך גדול לספרים המביאים סיפור אישי עם מאורעות היסטוריים בולטים. אבל דה רוניי כשלה כמה וכמה פעמים: הכנסת סיפור אהבה ממין המשולש הוא פשע אמריקאי בולט, כתיבה ספרותית אינה כתיבה עיתונאית באשר הספקטרום העיתונאי צר בהרבה מזה הספרותי. דה רוניי אולי טובה בעיתונאית, אבל כסופרת היא בינונית בלבד. בעיה נוספת היא בהיותה מבקרת ספרות. מבקרי ספרות הם לעיתים רחוקות סופרים טובים ונדיר למצוא בין מבקרי המסעדות שף בולט.

למרות הכל, הספר מזכיר פרשה חשובה, קריא וההמלצה היא רפה, אבל קיימת.

נהדר, מרגש, מעורר מחשבה.
ליהודים ולא יהודים שרוצים לחוש את חוויות המלחמה אצל ילדים
ואצל ילדים יהודיים.
ספר שהוא חשוב וגם יצירה ספרותית נהדרת.

הספר פשוט מהמם, סיפור חזק מרתק כואב ומזעזע מעצם תוכן העלילה. ספר שכולם גם בני המוער חייבים לקרוא. אסור לנו בתכלית האיסור לשכוח את השואה והספר הזה מהווה ומשרת חלק נכבד מהמטרה.

סיפור מרגש המעלה את השאלה איך האנשים שחיו בשואה יכלו לעמוד מנגד ואיך גם בדיעבד אנשים מתייחסים באדישות למה שהיה.
ג'וליה העיתונאית חוקרת את האירועים בפריז בשנת 1942 בהקשר שואל שואת היהודים. זה שג'וליה אינה יהודיה מעצים את השאלות הנ"ל כיוון שאלו שאלות שהיא מעלה.
במקביל מסופר סיפורה של הילדה היהודייה שרה המגורשת מביתה עם הוריה בפריז 1942. הסיפור של ג'וליה ושרה משתלב בצורה מרגשת ועצובה.