מה שתפש אותי הוא המקצב.
המנגינה של המילים, ההדהוד של המשםטים אצלי בנשמה.

מה שהשאיר אותי זה הפירוט.
הפרוטרוט הזה של עולם שאיני מכיר, הירידה לפרטים שמרכיבים יחדיו תמונת עולם.

עבורי, הספר עבד, ובשל כך מוצא אני את עצמי ממליץ עליו לאחרים.

דפוּק וזרוּק בגואה ומנאלי מאת ויליאם סטקליף

נו טוב, ברור היה שגם זה יגיע: ספר "מחסל פרות קדושות" שבוחן בעין ביקורתית אך גם משועשעת את תופעת התרמילאות בהודו ומסיר מעליה כל הילה אפשרית.

הספר נחמד, ובהחלט גם נשמע כנאמן למציאות, ואולם, בשל קטע בין ארבעה עמודים שהתגלגלתי בו מצחוק (והסיבה היחידה שלא נשכבתי מצחוק היא שכבר הייתי שכוב) אני פשוט ממליץ במפורש לכל אחד ואחת לקרוא אותו.

שאר הספר חמד ונסבל, אבל מאחר ומעטים הספרים ומעטים הסופרים המסוגלים לגרום לי לצחוק משך דקות תוך כדי הגברת עוצמת הצחוק, אני מציע למי שיכול לקראו.

תומס מור, מי שהיה מלומד, סופר ויועץ למלך הנרי ה-8 , כתב את ההספר "אוטופיה" ומאז הלכו רבים בעקבותיו בניסיון לתאר את העולם כפי שהוא אמור להיות - לדעתם.

הסיבה העיקרית, לפחות לטעמי, לקרוא את הספר "שלושה דברים לאי בודד" מאת יואב אבני הוא התיאור כבדרך אגב של ניסונות ליצור אוטופיה באי בודד באוקיאנוס ההודי.
רק כדי להבהיר, אל תחשבו שיש בספר הטפה או משנה סדורה ומשעממת באשר לאיך על הדברים להיראות, נהפוך הוא, אבל דווקא הפרטים הקטנים שמסביב לעלילה, הם אלו שגרמו לי לשמוח שקראתי את הספר, והם גם אלו שעוררו אותי למחשבה על מהות ואופי העולם בימינו - ולטעמי לפחות -זה הרבה.

אני לא חושב שזה הספר הטוב ביותר שקראתי מעודי, אבל זהו בהחלט ספר נחמד פלוס שגם אם לא יגרה אותך לכתוב את האוטופיה שלך, לטעמי יענג את רוב קוראיו.

בסתר אוהלי סיני - שבתאי לוי (שבו) הוא קובץ סיפורים מחיי הבדווים בדרום סיני שיצא לאור בשנת 1986, שעוסקים ביחסי אישה וגבר.
(תוקן מיחסי גבר ואישה כדי להיות פיות שובניסטי ולהמחיש עד כמה אנו שבויים להרגלי המחשבה והשפה שלנו).

חלק מהתפיסות של היחסים בין המינים המשתקפים בסיפורים שבספר מקוממים לחלוטין, הן מאחר ואנו חיים בחברה אחרת ובתקופה אחרת, אך עדיין מסקרנת התובנה המשתקפת מתוך כל הסיפורים, והיא ש"אנשים הם אנשים הם אנשים". חלקם טובים חלקם רעים, לכולם מגרעות ולכולם מעלות.
אני מודה שציפיתי ההסיפורים יהיו הרבה יותר שובניסטים והרבה יותר מותנים לכיוון הגברי, אך השורה התחתונה בכמעט כל הסיפורים היא אותו משפט ששמענו לעתים קרובות בצבא: "יחס גורר יחס.".

מומלץ בעיקר כדי ללמוד ולהכיר תפיסות עולם שאנו איננו חשופים אליהם בחיי היומיום שלנו.

הביולוגיה של האמונה – ברוס ה ליפטון

ישנה קטגוריה שלמה של ספרים שבאים להפוך את המדע לקריא לאדם המצוי. ישנה גם קטגוריה שלמה של ספרים שבאים להטיף לדרך חיים. ספר זה הוא עירוב של שני הקטגוריות הללו: הוא בא להראות כיצד הגילויים המדעיים בתחום הביולוגיה אמורים לגרום לנו לשנות את חיינו.

הקביעה העקרונית בספר היא שגוף האדם מורכב מקהילה של תאים שיש ביניהם יחסי גומלין. הספר מנסה להוכיח בשורה התחתונה ש"סכרת, מחלות לב וסרטן אינם נגרמות ע"י גן יחיד אלא נובעות מיחסי גומלין מורכבים בין גנים רבים לבין גורמים סביבתיים" (עמ' 49) ולכן צריך להתייחס לכל העולם כיצור חי אחד שיש בו השפעות גומלין בין כל מרכיביו (מזכיר את העיקרון של "גאיה" עולם שכל חלקיו בעלי מודעות ואינטראקציה בין כל חלקיו, שמוזכר גם בספרי ההמשך לטרילוגיית המוסד של אסימוב).

בשורה התחתונה, טענתו היא שמאחר וכל מעשה משפיע על כל רכיבי העולם ומשנה אותם!!! הרי שבסופו של דבר עלינו לחיות בהרמוניה עם הסביבה מתוך הבנה שאנו –במצב הנוכחי- הורסים אותה.

ועדיין, מצאתי בספר מספר פנינות חמדה לטעמי:
בראש ובראשונה משפט שרק עבורו שווה היה לי לקרוא את הספר: "רבים מאיתנו מגבילים את חייהם לא מכורח הנסיבות אלא בגלל המחשבה שיש כורח של נסיבות. (עמ' 46)
שנית, הוא נותן הסבר ביולוגי לעובדה ש" אנחנו מטומטמים יותר כאשר אנחנו פוחדים" (עמ' 148)
אהבתי גם את הקביעה שלו ש"הגנים הם זיכרונות גופניים של חוויות שנרכשו על-ידי יצור חי. " (עמ' 43) כמו גם את טענתו של המדען הבריטי טימותי לנטון כי "האבולוציה תלויה יותר ביחסי הגומלין בין המינים מאשר ביחסי הגומלין בין פרטים מאותו מין ומכך שהאבולוציה היא עניין של הישרדות הקבוצות החזקות ולא הישרדות של הפרט החזק." (עמ' 43).

מטרתו הסופית של הספר, לפחות לדעתי, היא הקביעה ש"דרך מודעות עצמית הנפש יכולה להשתמש במוח כדי ליצר "מולקולות של רגשות" ולעקוף את המערכת. שימוש נכון במודעות יכול להבריא גוף חולה, ואילו שליטה לא נכונה בלתי מודעת על רגשות יכולה בקלות לגרום לגוף בריא להיות חולה." (עמ' 130).

הספר אינו קל לקריאה. יש בו מדע שגם אם נכתב בשפה המובנת לכל אינו מעניין כל אחד, אך חלקים מהספר בהחלט יכולים לתרום.
אז למי שמבקש להבין את מבנה התא, ולמי שמבקש למצוא ראייה פחות מקובלת של האמונה, הספר מומלץ, למי שלא – אני ממליץ ללקרוא שוב את פנינות החמדה בביקורת הזו :-)

ביקור אחרון במוסקבה - מישקה בן-דוד

אחד מן הדברים האהובים עלי הוא טנדו - שיחה בשניים. אוהב לשוחח באחד על אחד או אפילו עדיף אחד על אחת, אוהב לצפות בטלוויזיה בתכנית שבה שניים יושבים ומשוחחים, ובעיקר אוהב להקשיב ברדיו לתכניות שבהן המראיין (שמתם לב משום מה זה תמיד מראיין ולעולם לא מראיינת?) יושב ומשוחח עם אורח/ת ושיחתם הולכת ומקיפה את כל משלבי החיים של האורח/ת עם מספר נגיעות לחיי המארח.

אז ככה הספר הזה: טנדו לכאורה בין מי שחשוד כסוכן לחוקרו, טנדו בין החשוד לבין עצמו, טנדו בין ישראל של שנות החמישים והששים לניו יורק של אותה תקופה, טנדו בין מהותה של אהבה למהותה של רעות, בין מהותו של אומץ לפחדנות ומעל לכל, טנדו שבין אדם למשפחתו.

כפי שכבר אמרתי לפני, אני אוהב שספרים מלמדים אותי על עולמות שאינני מכיר, וספר זה אכן עושה זאת, אך הוא אינו מושלם כספר מתח, בעיקר מאחר והפיתרון די ברור אחרי פחות ממחצית הספר.

בבואי להמליץ על ספר, אני מחלק את הספרים שאני קורא לשלוש קטגוריות: לספרים של קריאה אחת, של עשר קריאות ולספרים של מאתיים קריאות ומעלה.

ספר זה הוא לטעמי דוגמה אידיאלית לספר של עשר קריאות.

"סוכריות משמים" של גיל חובב הוא מבחינתי ספר מומלץ.
לא רבים הם הספרים שמגלגלים אותך מצחוק במהלך קריאתם אל ועל הרצפה ועדין, בסיומם, עיניך מלאות דמעה ועוד דמעה.
לגיל חובב יש בהחלט היכולת הזוכמו גם את היכולת למילים וצלילן, למצבים וגיחוכם, ובעיקר לסיפורים וקסמם.
ובסיום כל סיפור מתוק חמצמץ או מר, ממתיק לנו גיל מתכונו של מאכל שמוזכר בסיפור.
עונג לנשמה, עונג לעיניים, עונג לחך.

הערב קראתי את הספר השני ברשימת ה"מתנות לחג" שקבלתי:
"תיק מצדה" מאת יובל אלבשן.

בחרתי בספר מבין עשרות הספרים בגלל המחבר. לפני כחודש וחצי
יובל אלבשן שיבח במאמר ביקורת שלו ה"הארץ" את התרגום המוער שלי ל"קים" של קיפלינג. לפני הביקורת הזו לא הכרתי את שמעו, ואחריה הסתקרנתי ושחחתי עם מספר ידידים עליו, והגעתי למסקנה שהוא איש מסקרן. משנפל לידיי ספר שלו, החלטתי לבחון כיצד הוא כותב.

בשורה התחתונה: אהבתי ואפילו אהבתי מאוד.
אז קודם כל, וזו הנקודה החשובה ביותר מבחינתי הוא כותב מרתק.
אפילו נקודה זו בלבד מספיקה כדי שאמליץ על הספר, אך מתברר שהוא גם כותב מתוחכם, עם הרבה נפתולים, תכונות שאני בהחלט אוהב בספרים.
ה"פתרונות" שהוא מגיע אליהם, הגיוניים רק בדיעבד ולרוב אינך יכול לחזות שני צעדים קדימה, וזו ברכה בכל מה שקשור לספרי מתח.
והעיקר, העיקר מבחינתי הוא הסופר אלבשן משתמש בספרים שלו כמקפצה להשכיל את הקורא, ובאופן טבעי כמעט, ללא אילוצים אלא כחלק אימננטי מהדמויות.

מומלץ בהחלט, ואני אף יכול לומר שאני מתכוון לקרוא בקרוב עוד מספריו, ותחושתי היא שהוא ייכנס לרשימת הסופרים האהובים עלי.

הערב התחלתי וסיימתי את "ענני" של דורון שפר שנכתב עם יהודית רותם. הראשון מעשרות הספרים שקבלתי לפסח.

לפני שהתחלתי לקרוא אותו כתבתי שאני קורא אותו "ממניעים של צירוף של רוחניות ומציצנות" וכל כמה מטורף, הרי מילים אלו הן הסיכום הטוב ביותר שאני יכול להציע לספר הזה: הצצה הגובלת במציצנות לעולמו הגשמי והרוחני של דורון שפר, הן מבחינת מה שעשה בכדורסל, ובעיקר מבחינת מה שעשה בחיפוש שלו אחר אותה אמת רוחנית במהותה שנותנת משמעות לאדם בחייו.

דורון אינו סופר ואת הספר הוא כתב בעזרתה של סופרת צללים והדבר בהחלט ניכר, אך גם המקרה זה, ה"איך" פחות מהותי ועל חסרונו מפצה הנוכונות שלו לאפשר לקורא להיכנס פנימה לנפשו של אדם שערך החלטה מודעת לפתוח את נפשו לעיני הציבור.