ביקורת ספרותית על רם וברור מאת יפתח ספקטור
ספר מעולה

---

"בערך שלושים וחמש שנה לפני אותם ימים קשים שתיארתי למעלה - הייתי אז טייס בטייסת "הקרב הראשונה" - מצאתי את עצמי במצב שנראה אבוד. הייתי לבדי, לכוד בלב מצרים בין שני מטוסי קרב של האויב, ובמטוס המיראז׳ שלי הדלק כמעט ואזל. המיגים ירדו עלי וניסו לירות בי שוב ושוב, ואני נאבקתי כדי להישאר בחיים. הקרב הבלתי מאוזן נמשך ללא סוף, ואף הגיע רגע שבו איבדתי את התקווה לצאת משם חי וחופשי. ובאותו רגע, ממש כשהתחלתי לשקוע בעייפות ובדכדוך ולאבד את כושרי להמשיך ולהילחם, צץ לו כמו משום מקום משפט קצר, רק שתי מילים שבהמשך אנגן לאורך כל חיי שוב ושוב, בהשבעה. ואלו הן המילים: "הכול מבפנים". כלומד, הקשב, מר ספקטור, הכול תלוי בך. השאלה היא רק מה יש בך, כמה אתה שווה. וזהו כל הסיפור" (עמוד 15).

את הספר "רם וברור" מאת תא"ל במיל' יפתח ספקטור (הוצאת ידיעות ספרים, 2007) קראתי בשעתו בהמלצת נספח צה"ל בפולין. ספקטור, יליד 1940, בנם של צבי ספקטור, מפקד סירת הכ"ג, ושל שושנה ספקטור, קצינה בפלמ"ח, התגייס לחיל-האוויר והיה לאחד הבולטים שבטייסי הקרב של החיל, כמו גם לאחד הקצינים והמפקדים החשובים שבו. בספרו מתאר ספקטור את האווירה, האנשים והאירועים שעיצבו את חיל-האוויר לכדי אחד מחילות האוויר הטובים בעולם.

ספקטור היה טייס קרב מוביל במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה. תיאורו את ההוויה של מלחמה זו הוא לא פחות ממאלף. כך בתארו כיצד קיבל על עצמו רן פקר (בעצמו מאגדות חיל-האוויר) את שיקום טייסת הפנטומים 201 לאחר שנהרג מפקדה, שמואל חץ ז"ל, מפגיעת הנ"מ המצרי בתעלה: "פקר קיבל עליו התמודדות קשה ביותר, להקים את הטייסת ולהובילה תוך כדי המשך הלחימה, שלא נפסקה אף ליום. ועוד משהו, שאפילו פרנק סבג׳ עצמו לא נדרש לו: לעשות זאת על מטוס מורכב וקשה שלא הכיר אותו ולא טס עליו מעולם, ובלא שקיבל ארכת זמן ללמוד אותו. הוא המריא לקרב כמעט מיד. אמנם כשנחגר לראשונה בכיסא הפנטום כבר עמדה מלחמת ההתשה להיפסק, ונותרו לו רק עוד שלושה שבועות להילחם. אבל לא הוא, ולא איש מאיתנו שהסתכלנו עליו בהערצה, לא יכול היה לדעת זאת. הקרבות געשו מדי יום ביומו והסוף לא נראה באופק. ועובדה: ברגע שנכנס לטייסת 'האחת' המוכה, התעודדה הטייסת והמשיכה להילחם" (עמוד 185).

במלחמת יום הכיפורים היה ספקטור למפקד טייסת מטוסי "פנטום", טייסת אבירי הזנב הכתום והוביל את אחד ממבני התקיפה שנשלח להפציץ את בניין המטכ"ל הסורי בדמשק. בעודם בדרך מעל לבנון נתקלו ספקטור ואנשיו במכשול בלתי עביר: "עוד אני מחפש בייאוש איזה חור, איזה חור בעננים, שיציל אותי... אבל אין שום חור ואין פתרון. שוב צריך להחליט בטיסה הזאת. אני שומע את קולי מדבר ברדיו, והוא קר וענייני. 'אסקוט, דובק, לאחור סוב'"‏ (עמוד 257).

המשימה בוצעה לבסוף על ידי מבנה בפיקוד רס"ן ארנון לבושין מטייסת "העטלף": "הנתיב שקיבלה 'העטלף' היה שונה מעט מהנתיב שלי, מרחק של כמה קילומטרים הצדה. אך במקום שבו הם טסו - יד המקרה - היה פתח נאה והם עברו בו. 'לא הייתה לי שום בעיה להגיע למטרה,' סיפר לי ארנון לאחר זמן. אכן, בחיים יש גם מזל."‏ (עמוד 258) לבושין עוטר על המבצע בעיטור המופת, אולם ספקטור ואנשיו לא חזרו בידיים ריקות ופגעו בכוחות ארטילריה ושריון סורים: "אני מתהפך, שם כוונת על הקבוצה הגדולה שבשטח, ושמונה פצצות של חצי טונה משתחררות ונופלות עליהם בשורה. מתחתי מתלקחת סדרה של אבחות התפוצצות וענני אבק ועשן, ומיד אני פונה החוצה, לכיוון מערב, וכבר סוגר כוח מנוע לחסכוני ביותר ופונה קלות, למצוא את הבאים אחרי ולהוביל אותם לנחיתה" (עמוד 261).

לאחר המלחמה, כרע"ן מבצעים של חיל-האוויר, היה ספקטור מעורב בהקמת יחידה חדשה: "יום אחד הכניס אלי עידו שני אנשים במדים ירוקים. שניהם נשאו שמות מכובדים: דודיק רותנברג היה מגיבורי הקרב האגדי על גבעת התחמושת, קרב עקוב מדם במלחמת ששת הימים; ומוקי בצר, גבוה ומקריח, היה מלוחמיה הבכירים של סיירת מטכ"ל, והשתתף במבצעים רבים מעבר לגבול ובהם מבצע החילוץ באנטבה. שניהם היו גיבורי מלחמה נערצים, ושניהם אנשים חושבים. מוקי אמר לי, "במקום להתכתש עם כל צה"ל, בוא ונקים יחידת מילואים של יוצאי סיירת מטכ"ל, ונאמן אותה ספציפית למשימות חיל־האוויר."‏
"יש כאלה, יוצאי סיירת מטכ"ל?"
"יש."
"מי יקים את היחידה החדשה?"
"אני," אמר מוקי.
"ומי יפקד עליה?"
"אני" (עמוד 290). לימים היתה היחידה ליחידת שלדג, יחידת הקומנדו של חיל-האוויר.

כמפקד בסיס התעקש ספקטור להצטרף למבצע "אופרה" להפצצת הכור בעיראק: "ידעתי שכוחי איננו בהטסת הנץ, ובוודאי שמפקדי הטייסות הנוכחיים טובים ממני בהובלה מבצעית. לא בכך היתה טמונה משמעות הטיסה שלי. בסתר לבי האמנתי שבגרותי והניסיון הקרבי שלי עשויים להידרש. חשבתי על כל מיני אי־ודאויות שעלולות לצוץ. מי יודע, אולי יהיה מזג אוויר בעייתי, אולי יבואו מיגים, אולי יפול מישהו בדרך או ליד המטרה ותידרשנה החלטות במקום. היו אינספור אפשרויות שיכלו לקרות למבנה של מטוסי קרב, שיוצא לדרך שאורכה 1,000 קילומטרים מן הארץ וחוצה שלוש מדינות אויבות. הייתי בטוח שיתרחש משהו שלא חשבנו עליו, ואז אולי תידרש לרז מילה - ולו מילה אחת - אפילו הנהון מאדם כמותי הנמצא איתו בשטח" (עמוד 330). ואכן בתום גיחת ההפצצה אמר: "מוביל המבצע סא"ל זאב רז את מילת הקוד 'צ׳רלי'. את ההודעה קלט אביאם סלע שטס מאחור, והוא שהעביר אותה בקשר לדויד עברי שישב במפקדת חיל־האוויר בארץ. משמעות המילה היתה: 'המשימה בוצעה, אין נפגעים'" (עמוד 316).

ספקטור מתאר בספר את המסלול שהוביל אותו מבסיס חצור בדצמבר 1960, עת הוסמך כטייס קרב, עד אשר חתם על מכתב הטייסים בספטמבר 2003. כדי לתת פשר לכך שחתם על המכתב, מביא ספקטור בספרו את סיפורו של מג"ד המילואים פנחס ויינשטיין: "איש גבעת ברנד, פקד על אחד מהגדודים שפרצו לעזה במבצע סיני, 1956. פיני, איש דק גוף ומגוייד, היה פלמ"חניק לשעבר, בן גילו של אבי וידיד קרוב של אמי. הוא היה אדם רציני ביותר ואני הכרתי אותו היטב וכיבדתי אותו מאוד. מיד עם הפריצה תפס הגדוד שלו הרבה שבויים, ופיני פנה לפיקוד שמעליו בבקשה שייקחו ממנו את השבויים כדי שיוכל להמשיך בהתקדמותו. כתשובה קיבל בקשר פקודה: "תהרוג את השבויים." פיני לא היסס. בו במקום השיב למפקדו: "המפקד, שק לי בתחת." הוא הפריש מכוחותיו לשמירה על השבויים והמשיך עם היתר בקרב עד להשגת המשימה. אבל דבריו נשמעו על רשת הקשר הכללית. לאחר המלחמה זומן פיני לבירור. שקלו אם להאשים אותו בסירוב פקודה בקרב, נוכח פני האויב. וכמובן, בהתחצפות למפקדו בנוכחות החיילים. בתשובתו הסביר פיני מדוע ענה בצורה שכזאת: "יש דברים," אמר, "שההתייחסות אליהם חייבת להיאמר בקול רם וברור, כדי שכל חייל ישמע" (עמודים 122-121).

מאוחר יותר הדגיש ספקטור שהוא אינו מתנגד לסיכולים ממוקדים ככלל, אלא לאלו שבהם עלולים להיפגע אזרחים. ועוד הוא כותב: "עלינו להבטיח את שלומנו. יש למנוע מטרוריסטים להטרידנו, ויתר על כך, יש למנוע ממדינות פרועות לאיים על קיומנו. אפשר לקוות שאסטרטגיה נבונה תוביל להפחתה מדורגת של איומים אלה, אך בינתיים נצטרך להשתמש גם בנשקנו. ובכן מוטב שנעשה זאת ביעילות ובחוכמה, נלקה רק את האשמים ונימנע כמו מאש מפגיעות סביבתיות, או מפגיעות בלתי מוצדקות. ואם זה קרה בטעות, נודה, נסביר ונתקן את הטעון תיקון, נתנצל ונשלם פיצויים. זוהי טקטיקה. אומר בבירור, אין לי תשובות לכל בעיה, אני מציע דרך. גם אני יודע, למשל, שקשה לפגוע בטרוריסטים מבלי להרוג חפים מפשע. לדעתי, אין זה מראה שהבעיה בלתי פתירה, זה רק מראה שהשאלה הצבאית הזאת מורכבת" (עמודים 349-348).

הספר מומלץ לקציני ומפקדי צה"ל, לעובדי מערכת הביטחון בעבר ובהווה, לחוקרי מדעי המדינה וההיסטוריה הצבאית וכן לחובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית, שכן מדובר במפקד בכיר, כנה, המנתח באומץ את שגיאותיו, וניחן ביכולת (נדירה בקרב אנשי צבא) לספר סיפור. מומלץ בחום!!!

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על רם וברור