קראתי את שניהם. חשוב להבחין בהבדלים. מוסה פלד היה איש גולני שעשה הסבה לשיריון. ביום הכיפורים האוגדה שלו עשתה עבודה למופת! הוא הוביל את חטיבותיו בבלימה ובפריצה.
הוא חיסל ( כמובן לא הוא אישית) חטיבה עירקית וכוחות ירדניים.
גל הירש עשה יופי של קרירה בכוחות המיוחדים.
בשום פנים אני לא רואה אותו מנהל מלחמת שיריון, ואפילו לא של אוגדה
סדירה.
הוא הצליח במשימותיו מכוון שאלה היו כוחות חי׳ר מובחרים. גולני, צנחנים, וכו׳
למרות זאת עדיין צהל לא יצא בזמנו מהטרמינולוגיה החדשה והבלתי ברורה שרק מעלה
סימני שאלה.
היה צריך לעשות סוף פסוק מכוון שצהל זה לא שיעור בספרות. רוצה ללמד ספרות שילך לאוניברסיטה.
בצבא דברים צריכים להיות ברורים לכל החיילים. מלמעלה ועד לחייל הפשוט. נוסף לכך הבנתי שהוא היה
גם מנייק בתור מפקד. לא הכרתי אותו. הוא נולד שנים אחרי. יתכן שמגיעה לו הערכה על האופן שבו הוא הוציא
מבצעים. אבל אם היתה עליו ביקורת כל כך גדולה אולי הגיע לו?
לא משנה העובדה שאהבתי את ספרו.
טוביה

פרל, מסכים איתך !

אני מוכרח לומר שאני לא מקבל חלק מהביקורת המופיעה כאן. לא זו שרץ כותב במרומז על קצינים מסוימים בקבע ובמיל' בבתי קפה (ולדעתי בעניין זה הוא טועה ומטעה לגבי חלק מן המעורבים, ומטיל דופי באנשים ישרים) ולא בעניין הירש. הירש אולץ לסיים את שירותו הצבאי בעקבות דו"ח ועדת אלמוג (אגב, דורון אלמוג, מטובי המפקדים שהצמיחה חטיבת הצנחנים ובעיני מפקד מעולה, "נכנס" בהירש כי נראה שצה"ל החליט כי איש לא ישלם מחיר על אירוע החטיפה שהפך מכישלון טקטי לאירוע אסטרטגי) כיוון שלא עמד במבחן התוצאה הראשוני, כלומר, במניעת החטיפה. שהרי בלחימה עצמה, בוודאי שביחס לשלושת מפקדי האוגדות האחרים, בלט בהישגיו ובאופן שבו הוביל, יזם ולחם בראש פקודיו.

הירש הוא אמנם לא אפור או בינוני, ואכן לא מעט קצינים בצה"ל הינם כאלה, אבל ויש אבל גדול... הספר עצמו מעניין, כתוב טוב, מהלב. אהבתי את הצורה שבה הוא מספר את סיפורו מימיו כטירון בסיירת צנחנים ועד למלחמת לבנון השנייה. כואב לו, והוא חש, כנראה בצדק, שנעשה לו עוול. אני באמת מאמין שאהבת הארץ וההגנה עליה הינם שני הערכים המעצבים את עולמו. מנגד הירש בחר לכלול בספר כמעט כל מסמך שכתב לחייליו, עשה שימוש מופרז בסימני קריאה ובמשפטים שמתחילים ב"אני". עריכה טובה יותר היתה משפרת מאוד את הספר.

אותו עורך נחוש שהיה חסר להירש בכתיבת הספר, היה חסר בו בעיקר בנקודת ה"אכלו לי שתו לי". מפקד אוגדה 146 במלחמת יום הכיפורים, האלוף משה "מוסה" פלד (יוצא חטיבת גולני שביצע הסבה לשריון), הסביר בשעתו מדוע הוא, כמפקד אוגדה מטכ"לית במלחמת יום הכיפורים, קיבל פקודה להיערך להגנה אבל לחץ דווקא לצאת להתקפה: "מפקד אוגדה זה לא מג"ד, וגם לא מג"ד-פלוס. מפקד אוגדה הוא גנרל, והאחריות שלו כלפי ההיסטוריה מוחלטת." (מתוך הכתבה "הצדעה מאוחרת" מאת עמוס רגב, "ישראל היום" 17.09.2010). ההבנה הזו חסרה להירש בספר. לא ניתן להימנע מהשוואה לספרו של תא"ל אחר שעזב את הצבא בטריקת דלת, משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, שכתב את הספר "מלחמה ללא אות". אף שספרו של תמיר ראוי לשבחים כאחד הבודדים המתארים את השהייה של צה"ל בלבנון, יש לציינו גם על היושרה שהפגין בכך שפירסם את הספר בעודו במדים, ללא הסגנון המנופח משהו שבספרו של הירש.

למרות ש... תודה רבה, חני.

אורן גם אני קוראת ספר כרגע על המפקדים הדגולים שלנו במלחמת לבנון ואני רק יכולה לומר תודה על כך שהם היו בשביל להוביל,לפקד,להוביל,לתמוך....לא חייבים לתת כל פיסת חיים...אפשר לתרום ולתת לאחרים גם להתחלק בנטל למרות ש.....

ביקורת יפה!

פרל, תודה !

רץ, כל דבריך אמת ! ראה כל אותם קצינים מצויינים שבוחרים לפרוש ולפנות לדרך אחרת.

מה המסקנה: להיות אפור ובינוני, לשימור על עצמך , לא לקחת סיכון ,ולקוות שבמשמרת שלך לא תהייה חטיפה או מלחמה שהמפקדים שלך הזניחו את האימונים לקראתה. לא להיות מהפכן, להיות שמרן במסווה של חדשן, להחזיק חצר של חנפנים בקפה ידוע ליד צומת רעננה....האם שכחתי דבר מה ?

סקירה טובה מאוד.