ביקורת ספרותית על גלפגוס מאת קורט וונגוט
ספר לא משהו

---

אני מאוד אוהב את קורט וונגוט, "אמא לילה" ו"בית מטבחיים חמש" נמצאים ברשימת 20 הספרים המועדפים עלי ביותר. את גלפגוס מצאתי בכניסה לספריית היישוב בו אני מתגורר, התרגשתי לגלותו בין ערימת ספרים למסירה. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שקראתי ספר של וונגוט ובהצצה על צידה האחורי של כריכת הספר הלכה התרגשותי וגאתה, נוכח הנושא המעניין והמחשבה על המטעמים שוונגוט יכול היה לעשות ממנו. ובכן, הוא כאמור יכול היה אך לטעמי לא עשה זאת. בהתכתבות עם דרווין ועם תורת האבולוציה תווה וונגוט סיפור על דעיכתו של המין האנושי. למרות שהדבר לא מוזכר במפורש, העולם כפי שאנו מכירים אותו הוכחד בעטיית מלחמותיהם של בני האדם אלה באלה. על גבי ספינה שהייתה אמורה להשיט את כל המי ומי של המאה ה-20 אל "ההפלגה של המאה אל הטבע", יצאו חבורת תמהונים אל הים הגדול. באין בני אדם שיוכלו לתחזק את הטכנולוגיה, היא נעלמת בהדרגה כלעומת שבאה ובפרספקטיבה של מליון שנים מאבד המין האנושי את גפיו, את התסביכים הפסיכולוגים שלו ואת מקומו בראש שרשרת המזון, ומעמיד דורות של שחיינים מן המעלה הראשונה. המספר הינו רוח רפאים שזכתה ללוות את המין האנושי בדקדנציה האבולוציונית שלו. נושאו של הספר מעניין אך התיאורים בו מעייפים וארוכים מדי ומקשים על הקורא להיכנס לסיפור, כואב לי לכתוב כך על קורט וונגוט אבל ביקורת צריכה להיות כנה.

» ביקורות נוספות של נירו
» ביקורות נוספות על גלפגוס