ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 20 בינואר, 2011
ע"י מורי
ע"י מורי
סיפור חיים הוא סיפור חייו של אפלפלד, שנולד ב-1932, בבוקובינה. זו אינה אוטוביוגרפיה ולא ביוגרפיה. זה גם לא סיפור חיים מלא, ובגודל של נובלה זה לרוב אנקדוטות מפה ומשם. ייאמר כאן ועכשיו: הספר נוגע ללב, הכתיבה שקטה ואינה מתלהמת, הפרקים קצרים כרגיל ובכל זאת, בגמר כל פרק הנשימה העצורה לוגמת תועפות אוויר, העין לפעמים דומעת והעור מצטמרר.
אפלפלד היה בן להורים חילוניים. אלה דיברו גרמנית, חיו בצ'רנוביץ' והיו רחוקים מחיי דת וכפר של הוריהם דוברי היידיש. בגירוש איבד אפלפלד את אמו שנרצחה והמשיך לחיות למשך זמן עם אביו. לבסוף נותר לבדו בודד ללא שום משפחה. פה ושם הצליח למרות מאורעות המלחמה וים המוות שמסביב לחיות, לעבוד ולהתקיים, כשאת מה שזכר הכניס לספריו המאוחרים, כדוגמת הספר בו תיאר את חייו בקרב זונה. לאחר המלחמה ובעודו נער בן 14 עלה לארץ. כאן היה בעליית הנוער, עבד בחקלאות.
את שנותיו בצבא הוא זוכר כסיוט מתמשך של חום, רדיפת המ"כים, הבדידות הנוראית, התחושה של היות שום כלום, אחד שלמד עד כיתה א', שהוא נטול השכלה, משפחה ועתיד. למרות הכל, אפלפלד מוצא עצמו לומד יידיש באוניברסיטה העברית, שם למד אצל מרטין בובר ודב סדן, הכיר את עגנון, גרשם שלום וא"צ גרינברג והחל להיבנות יחד עם המדינה.
תאוריו של אפלפלד, כאמור, נוגעים ללב: "בדרך לאוקראינה ראיתי בתחנת רכבת גדושה מגורשים אישה אשר אימצה אל חיקה ילד נטוש כבן ארבע. לילד היה ראש מלא שערות, והאישה ישבה על חבילתה וסרקה אותו במשיכות איטיות, כאילו לא היתה זו תחנת גירוש אלא גן ציבורי. פניו החיוורות של הילד היו מלאות תמיהה, כמו הבין שזהו חסד שזוכים בו רק פעם אחת בחיים". במקום אחר מתאר אפלפלד כיצד בהשלחו למילואים שמו יושבי מועדון "חיים חדשים" לזכר נופלי השואה שטרות בכיסו לשימושו בצבא. דווקא אחד הקמצנים במועדון הוריד מידו שעון זהב ונתנו לאפלפלד. התברר שזה היה שעונו של אחיו שנספה באושוויץ.
הספר גדוש בתאורים מופלאים, שמי שקרא פה ושם ספר שלו, ושלי זה הספר ה-20, כבר מכיר אותם. למרות הכל, הספר נגע שוב ושוב בלבי כאילו זה הראשון משל אפלפלד שאני קורא. רשמתי לפני שזהו אחד החזקים שכתב למרות שאני לא בטוח שזה הראשון משלו שצריך לקרוא. דווקא ותיקי אפלפלד ימצאו בספר עוצמות חדשות.
אחד המופלאים.
3 קוראים אהבו את הביקורת
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
