ספר זה קרוב לליבי בהיותי צאצא למשפחה וותיקה כמובן שגם הם היו דתיים מאד.
מייסדי המושבה אינם הבילויים כמו שנוטים לטעות ולחשוב. מדובר ביהודים יראי שמיים שהחליטו לעלות לארץ הקדושה ולעסוק בחקלאות וליישב את אדמותיה.
כך היה הם עבדו קשה והצליחו בעמל כפיהם. כשהם נעזרים ולעיתים מתנגחים בברון רוטשילד ובפקידיו.
לימוד התורה היה חשוב אך לא היה מי שיעבוד עבורם או יגן עליהם ועל רכושם.
לכן רובם הצליחו במעשי ידיהם ורבים מצאצאיהם חיים בעיר גם כיום.. כשאני משווה אותם לאלו המפגינים בירושלים שכל כוונתם להמשיך ולנצל זה מעורר אצלי זעם רב.

אהבתי אהבתי!
אנחנו חיים בעולם מטורף, יותר מהר , עוד יותר מהר, עבודה קשה וזריזה היא נערצת.
המטוסים, כלי הרכב, הSEX כן גם הוא מהיר .
מדוע? לאן פנינו מדוע אנו אוכלים מהר, נוסעים מהר, השעון הפך להיות האל הבלתי מוכרז.
בבתי הספר חייבים להספיק את החומר.
מי קבע שהמהירות משפרת את איכות חיינו?
הספר הזה מצביע על כך שבניגוד למהירות לעיתים האיטיות נוחה , נעימה יותר. אנושית יותר.
הספר מרבה בפרטים ומדגים ויש בו לא מעט חזרות ודוגמאות. אבל הרעיון חברים לאן אנו רצים?
מדוע הכבישים שלנו מאפשרים נסיעה במהירויות של 110 קמ"ש בילדותי לא היה בארץ כביש שמותר היה בו לנסוע יותר מ-שמונים קמ"ש וגם זה נראה מהיר.
יש בספר המלצות נקשורות לאכילה, לעבודה וגם לסקס איטי יותר ולפתע העולם נראה נעים יותר, חוזרים למידת הנורמליות.
חברים זהו חומר למחשבה -לנו ולילדינו הרכים הנאלצים לעמוד בקצב חיים לא טבעי להם כי ככה מחנכים בגנים ובבתי הספר.
ההורים תמיד ממהרים, הארוחות בחופזה. אישית אני אדם איטי מנעורי וסבלתי מכך לא מעט בשרותי הצבאי בעבודתי
לא הספקתי את החומר הנדרש.
כגם כיום אני נוהג כפי שנהגתי בשנות השבעים בחיי ובמכונית הישנה שלי. לעיתים מגודף (איך הפועל) על ידי המהירים.
עוד משהו חצוף יש לי הרגשה שהמהירות והטיפשות מחוברות זו לזו במקרים רבים. כמובן שלא במצבי חירום.
מומלץ לקריאה ומומלץ לחיים.

בהחלט מסכים.
האדם בונה את עולמו על פי השקפתו על החיים.
פנחס שדה בחר את דרכו -הספר נכתב כשהיה כבן עשרים וחמש.
הוא בהחלט ספר קודר. משום כך לדעתי נבחר כספר פולחן על ידי בני הנוער והצעירים בעת ההיא.
השפעתו הייתה רבה - לזכותו בספר ובכלל בכתיבתו של פנחס שדה תיאורים מאד מדויקים, הוא חודר לפרטים הקטנים של חיינו. עושה זאת בכשרון.

לא קראתי אבל מסכים עם הכותרת והתמונה בכריכת הספר.
אשתדל לקרא בעתיד ולהביע דעה מבוססת יותר על הספר ועל הרעיונות הטמונים בין דפיו.

ספר חשוב-הוא צודק אנחנו הורסים באמצעות הטכנולוגיה והחינוך הליברלי המוגזם את הילדות של ילדינו.
הילדות היא הקטע המשמעותי והקצר בחיי אדם -ספר חובה.

הספר אקטואלי!!!
בלזק סופר נצחי משום שספריו עוסקים באופי האדם.
אופי האדם אינו משתנה. הוא הבין זאת בתבונתו הרבה וביכולת התאור שלו.
יש פתגם האומר:"אמא אחת יכולה לגדל שבעה ילדים. שבעה ילדים לא מסוגלים לטפל באם אחת.
טולסטוי באחד מספוריו מספר על בחור שהתאהב בבחורה וזו דרשה ממנו אות לאהבתו-שיביא לה את הלב של אמו.
רץ הבחור לביתו וכרת את ליבה של האם. בדרכו חזרה לאהובתו עם ההוכחה. מעד ונפל, מהלב יצא קול "אוי בני מקווה שלא נחבלת".....
מערכת יחסים בין הורים לילדים היא במקרים רבים מכאיבה ומאכזבת. ההורים שהקדישו את כל חייהם לילדיהם מוצאים עצמם בודדים "מתחשבנים" אתם בדרך כלל זוכרים את הרע ושוכחים וממשיכים מבחינת ילדיהם להיות "פרה חולבת".
כמובן שישנם יוצאי דופן אבל זו דרכו של העולם. בלזק בספרו זה עומד על אמת זו. תאוריו נפלאים. תאור התקופה בה חי רק מרחיב את יופיה של היצירה.
חומר למחשבה לנו כהורים וכבנים. אל תספרו שלמדתם את הספר בבית הספר והוא משעמם. נסו לקרוא שוב בבגרותכם, בלי שעורי בית ומבחנים. תגלו את יופיו של הספור וכרגיל אני ממליץ לקרא באיטיות לשים לעיצוב הדמויות.
כולל דמויות המשנה -משמעותם רבה בספר זה.
ספרות גאונית של סופר ענק.

הספר הוצאת עם עובד 1965 . רפאל בשן היה מראיין בעיתון מעריב אישים, הוא נחשב לאחד מטובי המראיינים.
בין השאר ראיין את ש"י עגנון לוי אשכול, עמוס חכם, משה שרת, רב אלוף יצחק רבין. מניה ביאליק.
רבנים כמו הרב אריה לוין, הרב יוסף כהנמן. אנשי תרבות , חיים הזז, חנה רובינא, מרק שאגל.
בן גוריון ובראיון נפרד את אשתו פולה.
הדור ההוא המכונה בפינו "דור מגוייס" משום שאלו האישים שעיצבו את הציונות וזכו לחיות בארץ בשנותיה הראשונות.
למרות היותם בני זרמים שונים .
המשותף להם אמונה בעתידה של מדינת ישראל. תמימות לגבי הדרך שבה התפתחו הדברים.
צניעות. כן צניעות רובם למרות היותם מובילים שייכים לארץ שונה. מנהיגות ה"סיגרים" הטיסות הפרטיות.
העוזרות וכל נושא התדמית ויועצי תדמית זר להם.
הספר הזה משקף היטב יותר טוב מספרי ההיסטוריה. יותר טוב מהמחקרים הנערכים כיום את הדמויות הללו.
המילה נהנתי אינה מתאימה לתחושתי לאחר קריאת הספר.
האמת שהספר העציב אותי משום שהארץ כפי שנשקפת מעיני כל אלו היא נס. היא מימוש חזון.
ישנה בכל הספר אוירה של ראשוניות ושל הרבה תקווה.
אנחנו התפקחנו -אישים אלו אינם ביננו היום. במהלך הקריאה עברו במוחי מחשבות אם הייתי יכול לשוב ולפגוש בהם כשהם צופים בנו החיים בשנות האלפיים על פני אותה אדמה מה הייתה תחושתם.
איני חושב שהיו גאים - איני חושב שישראל כפי שהיא כיום הייתה לרוחם.
כן אני ממליץ לקרוא את הספר הזה. הוא כתוב היטב ובהחלט מעניין.

ס. יזהר הוא ללא ספק אחד הסופרים הטובים שהיו לנו.
היצירה הספרותית שלו מתמקדת בשנים שלפני קום המדינה, במלחמת השחרור. בשנותיו האחרונות הרבה לכתוב.
הוא היה סופר שנוי במחלוקת. העז לכתוב את ה"שבוי" ואת "חירבת חיזעה" לאחר מלחמת השחרור. "גילוי אליהו"
לאחר מלחמת יום הכיפורים. בספרים הללו ובספרים נוספים שהמפורסם שבהם "ימי ציקלג" הציג תמונה מאוזנת (על פי תפיסתו) של המעשה הציוני ובמוקד המלחמות כשהוא מתבונן באויב בעין אנושית.
הוא פוקח את עיני הקורא להבין שגם שם ישנם בני אדם. וטוהר הנשק במלחמה כמו במלחמה לא תמיד נשמר גם בצידנו.
יחד עם זאת אני רואה בו סופר ברמתו של עגנון אזרחי-לא דתי. ספרות שהיא פיוט. התיאורים שלו של הטבע הארץ ישראלי . של הטיפוסים החיים כאן בשפה עשירה במיוחד הוא מוצא את המילים לתאר מראות צבעים וריחות.
באופן שהקורא הופך לשותף לחוויה. אין ספק שס. יזהר הוא אומן הלשון- השפה העברית. בראייה צברית. של דור המייסדים.
אם היה באפשרותי להכניס לכפסולת זמן ספרים עבריים הייתי בוחר בעגנון, ביזהר ובמרדכי טביב (יהדות תימן)
ודאי ישנם גם אחרים. שלושת אלו מייצגים שלוש גישות לתקומה של העם היהודי בדורות האחרונים. בשפה נפלאה שכל מילה מדודה, שכל ספר ניתן להשוותו ליצירה מוסיקלית איכותית.
צלהבים הוא ספר המשלב תיאורי טבע ותיאור של דמויות אמיתיות. אנשים שהוא פגש בהם ומשרטט את דמותם ביד אומן במקומות שבהם חיו בנופי הפרדסים, הכרמים של דרום מישור החוף מהעיר רחובות דרומה.
ספריו אינם קלים לקריאה ומחייבים מה שעמוס עוז מכנה "חוזה בין הקורא לכותב" בחוזה של ס. יזהר ישנה דרישה לריכוז , לסבלנות ולסובלנות, משהו הדומה לקריאת יצירות של ש"י עגנון רק שהתוכן הוא חילוני, ציוני , חלוצי ולעיתים מאד ביקורתי.
לא נראה לי שהוא היה יכול להיות "רב מכר" או שיהיה רב מכר, רבים רכשו את ספריו השאלה אם גם קראו אותם בשלמותם בכך אני מטיל ספק. מי שמוכן להשקיע ו"להתבסם" מריחם של הפרדסים, הפרחים נופי המישור ואינו ירא מביקורת נוקבת. אני ממליץ לקרוא בספריו. לטעמי הספר "צלהבים" הוא אחד מהקריאים יותר נכתב ב"פרץ כתיבה" שהיה לו בשנותיו האחרונות יש בו מכל הטוב שיזהר ידע להעניק.
אישית אהבתי את הספר מאד.

ניל פוסטמן בספריו מציג ראייה שונה על חינוך הילד בעידן הפוסט מודרני.
לטענתו מערכת החינוך מאבדת מכוחה דווקא בעידן שבו הטכנולוגיה מתקדמת.
הוא מתייחס לקץ הילדות בספר נוסף שכתב. המשותף לספריו הוא איבוד הדרך.
לטענתו החינוך אמור להיות מבוסס על נרטיבים שיעברו מדור לדור.
השינויים המהירים פוגמים בתהליך.
בעצם נרטיבים שמציע הם ערכים שחברה אמורה להעביר מדור לדור.
פוסטמן מציין שהאמצעים הטכנולוגיים אינם תחליף לחינוך.
הוא מציע מערכת ערכית שתשמש כיסוד - כבסיס לתהליך החינוך (בסצילוגיה מכונה "סוציאליזציה"
בעברית "חיברות".)
נראה לי שהספרים שלו שנכתבו במחצית השניה של המאה הקודמת אכן מציגים תופעה מורכבת הבאה לידי ביטוי בעיקר במערכת חינוך מודרנית-דמוקרטית. דמוקרטיה היא דרך, חינוך לדמוקרטיה בוודאי חשוב.
אבל דמוקרטיה אינה יכולה להיות מטרה, האדם מטבעו מחפש משמעות לחייו אמור ליצור השקפות עולם בעלת משמעות.
הדבר בא לידי ביטוי לדעתי במערכת החינוך. למה בעצם אנחנו מחנכים את ילדינו?
לכך אין תשובה לא במחשב ולא בתוכניות הטלויזיה ובתי הספר גם הם מתקשים במתן תשובה.
מה שפוגע במעמדו של המורה והופך אותו לשק חבטות של החברה, מה שפוגע בהורים שמתקשים בחינוך הילדים בחברה המשתנה, בחברה שהכל בה גלוי-שילדים ברגע שמסוגלים להפעיל מחשב למעשה חשופים לכל השפעה אפשרית.
כמובן לתופעות אלימות לסוגיה, יחסי מין ממוסחרים -אתרים פורנוגרפיים.
הרבה יותר קשה למצוא אנשי חינוך מובילים. (לאן יובילו). הדברים מורכבים יותר במערכת החינוך הכללית.
מערכת החינוך הדתי שונה מסיבות ברורות.
בנוסף מתוך הכרותי עם השינויים, עם ספרי הלימוד וחוברות העבודה אני מוצא שהמורה הופך מדמות מחנכת ל"טכנוקרט". שימו לב לנפח ולמשקל של התיקים של תלמידי בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים.
התיקים הכבדים הללו שהילדים נאלצים לסחוב אינם מצביעים על הוראה טובה יותר. התיקים עמוסים בחוברות עבודה שעל התלמיד למלא תוך כדי השעור וכשעורי בית.
החלק הפרונטלי-החלק שבו המורה עומד מול הכתה הולך ופוחת הילד לומד יותר בלמידה עצמית. ממלא את החוברות על פי ההנחיות.
בנוסף דפי עבודה מודפסים בחלקם מעוצבים יפה אבל החיבור האישי, הדוגמא האישית של המחנך, ושל המורה המקצועי שגם הוא בעצם אמור לעסוק בחינוך הולכת ופוחתת. לכן אין זה מפתיע היחס המזלזל במורים מצד התלמידים וההורים. ההורים עצמם כבר חונכו בדרך זו ואינם מכירים את ההוראה כפי שהייתה לפני שני דורות ויותר. כך גם המורים בעיקר הצעירים.
תחושתי היא שחולשת המערכת מסיבות שפוסטמן ציין היא חמורה ומכאן התחליפים אלכהול סמים, התמכרות למשחקי מחשב, הספר "קץ לחינוך" מומלץ בעיקר בשל הסבריו בנושא הקשיים ופחות במתן פתרונות. הפתרונות שלו ש נראים לי דחוקים. לא מעשיים. סוגיית "החינוך לאן" נשארת פתוחה גם לאחר קריאה בספריו.