"איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי" שר אריק אינשטיין. אני חושבת שעיתונאי ישר ואמין יכול לישון מצויין, ולעומתו עיתונאי שממציא דברים לא ראוי בכלל להיקרא עיתונאי. חבל רק שהקוראים לא יכולים לדעת בזמן אמת מי הישר ומי השקרן, והאמת מתגלה בדרך כלל רק אחרי רעש גדול, וגם אז יש כאלה שממשיכים לדבוק בשקר ולא מאמינים לאמת, בתירוצים שונים ומשונים.
אחת הבעיות המרכזיות של העיתונאים היא כתיבה על אנשים או גופים שמאיימים על חייהם. לא פשוט לעבוד תחת איום שכזה, כשברור שהמאיימים שייכים לקבוצה של כנופיה רצחנית שתעשה הכל כדי למנוע פרסום של משהו לא רצוי. ועל נושא זה כותב גרישם בספר הזה.
על הדרום של ארה"ב שבשנות ה-70 של המאה ה-20 הוא ארץ בפני עצמה. עם חוקים פדרליים כתובים, אבל עם הרבה יותר הבנה של החוק עפ"י השריפים המקומיים. אלה שנבחרים בבחירות פוליטיות שבהם יש מקום נכבד לכסף, וזה כמובן דורש יחס אחר לתורמים העשירים, גם אם ברור שתורמים אלה עוברים על החוק ללא הרף.
עיתונאי צעיר רוכש את העיתון היחיד שבעיר. לאחר תקופה קצרה מתרחש רצח. לכולם ידוע מי הרוצח. זה נשפט ונאשם, גם אחרי שהכריז לעבר המושבעים שאם יאשימו אותו הוא יחסל אותם אחד אחד. אחרי 9 שנים בלבד יוצא האסיר לחופשי ומסע החיסולים מתחיל, אבל יש משהו לא הגיוני בחיסולים האלה.
בין לבין מספר לנו העיתונאי על החיים במחוז הדרומי. על השחורים על הלבנים ועל האינטגרציה שמחייבת הממשלה. על הנשק שנמצא בכל מקום במספר שעולה על המחזיקים בו. ועל השחיתות של השומרים על החוק. זה עיתונאי חד שלא מהסס לחשוף שחיתויות, מהסוג שבלי ברירה התושבים הסתגלו להם. אבל לא עוד. אם יש מישהו מספיק אמיץ להילחם ברע אפשר לעזור לו. וצריך גם למצוא סיפורים רגילים, כמו זכיה במדליה או שיכור שהלך מכות וכו'.
זה ספר אמריקאי מאוד. מאלה שמטיפים מוסר לאמריקאים, ומנסים להגן על החלש שם. אין בו שום דבר שיכול 'לגעת' בישראלי, למעט הידע על מה שקורה גם בארץ שמטיפה לשמירה על זכויות האזרח. הספר הזה גם מלא בשגיאות תחביר, שמקורם בתרגום, ואותי זה עצבן יותר מפעם אחת. ומכאן, שהקריאה לשיקולכם.

ג'ון גרישם הוא לדעתי סופר מעולה, אחד הטובים בהיסטוריה.
אבל הספר הזה שלו קצת מאכזב.

ראשית- הספר מאוד קצר- 310 עמודים.
כבר בהתחלה ברור שהעלילה לא יכולה להתפתח יותר מדי עם מספר כזה של עמודים.
שנית- הטוויסט בעלילה מגיע כ-50 עמודים לסוף, וב-50 האלה נדחס המון מידע שלא קרה ב-250 העמודים הראשונים.

נראה כאילו גרישם "נאלץ" לסיים את הספר באמצע ובהתראה קצרה.

אבל הכתיבה משובחת, כמו תמיד אצל גרישם. והעלילה מעניינת.
אפילו לרגע לא חשבתי להניח את הספר מהיד.

מבחינה מסויימת ספר שכיף לקרוא, אבל בהחלט לא אחד הטובים שקראתי.

אני מחבבת את הכתיבה של ג'ון גרישם, הוא כותב קולח, לפחות לאוזן הדיוטה כשלי נשמע משפטני עם מונחים מקצועיים שכאלה והעלילה מעניינת.

עם זאת לא ברורה לי בכלל השיטה הזו של מושבעים, הרי יש שופטים ועורכי דין, יש דין ויש דיין ויש כמובן עיסקות טיעון מזורגגות, אז בשביל מה לכל הרוחות צריך חבורה של עקרות בית ופועלי בניין שיכריעו בדין? הרי אפשר לקנות אותם אפילו הם סגורים אי שם. טוב, אני לא משפטנית אז מה אני מבינה.

ב"ה
סיפור על עיירה קטנה בדרום בשנות ה-70. בעיות של לבנים וכושים וצעיר שקונה עיתון מתובל ברצח ובמשפט. בסכ"ה משעמם. לא מספיק כדי להפסיק באמצע.
הכריכה יפה מאוד.

לא יכולתי להפסיק ליקרוא אותו. הספר פשוט מותח עד כדי כך שכל הזמן לא יכולתי לעזוב אותו עד שסיימתי.