חיי חקלאי מעולם לא היו קלים, בטח לא כשחסרים מי שתיה. וכשמי שתיה חסרים חסרה גם חמלה.
פיק-בופיג הוא בעליה של חווה לה יש מעיין. חווה עם מעיין שווה משהו. אלה שפיק-בופיג אינו אדם שיעשה עם המשהו הזה משהו שווה. הוא יכול להעביר ימיו בציד וכל עוד בטנו אינה הומיה, ימיו עוברים בזה אחר זה עד שנמצא מישהו אחר שצד באותו שטח שלו. אז בוחר פיק-בופיג להגיב וזה נגמר ברצח. אלא שגם חייו שלו עצמו נקפדים די מהר וחוותו, ששכנו איגולין שם עינו עליה, עוברת בירושה לאחד ז'אן קאדורה. כנהוג בכפרים הקטנים של פרובאנס, שמות האנשים דומים ולכן מוסיפים את שם האם ומכאן יורש החווה הוא ז'אן דה פלורט.
ז'אן הוא גובה מס, בעל גבנון. לא בדיוק אחד שיאמרו עליו שחקלאות היא אחד מעיסוקיו הראשיים, אם בכלל. אלא שברגע שהוא יודע שחוות אמו נפלה בירושה בחלקו הוא מגיע עם אשתו אמה ובתו מאנון לחווה ובלבו החלטה לגור שם עד יומו האחרון ולהתפרנס, גם להתעשר, מחקלאות.
ההגעה לחווה כדי לעבוד בה שוברת את לבו של שכנו איגולין, החושב דווקא לקנות את החווה ולהפכה לחוות ציפורנים. תכניתו של ז'אן הופכת את הקערה על פיה. אבל אם תחבולות תעשה לך מלחמה, התחבולה היא לסתום את המעיין החבוי בחווה בטרם יגיע היורש, גם אם מלחמה עדיין אין וגם לא תהיה, מסתבר. המטרה של סתימת המעיין כפולה: הורדת שווי החווה ומניעת עיבוד אדמתה.
ז'אן דה פלורט מגיע חדור התלהבות. יש בכיסו כסף שחסך והוא משוכנע שיצליח. איגולין מספר לו שיש מעיין בחווה, אבל רחוק משטחי העיבוד, אלא שהוא ששייך גם לשטח החווה. מעיין רחוק זה משמש בתחילה לסייע לז'אן בתוכניתו, אבל הטבע מתחכם ומעניק ימי בצורת בשפע, רוח שירוקו יבשה והכל מסתבך.
הספר נקרא כספר מתח כמעט. סבו של איגולין, הרגיל בהלכות חקלאים, מצביע על נקודת שבירה קרובה של ז'אן דה פלורט, אבל איגולין, הרואה במפלתו של שכנו, מפלה שהיא די באשמתו, מפלה לא ממש הוגנת. אבן יושבת על לבו ואינה נגולה משם.
אלא שגם תוכנית חלופית להציל את החווה כמעט מצליחה, כל העניין נגמר בדמעות.
ספר מקסים הנוגע ליצרים האפלים ביותר, לקנאה, לפרנסה, לתכניות גדולות ולאינסוף מפלות קטנות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
