השתכנעתי לקרוא את הספר לאור הביקורת של אורי מרעננה. מעטים המקרים בהם הוא נותן ציון של 5 כוכבים, ולפיכך ציפיתי לספר מופלא.
התאכזבתי.
הרעיון יפה. מי שביקר במרוקו מכיר גם את מספרי הסיפורים היושבים עד היום בכיכר העיר ותמורת כמה מטבעות רוקמים עלילות מרתקות לשומעיהם.
ובתחילת הספר מהלך קסם מרוקו על הקורא - הצבע, הריח, הטיפוסים, הנופים...
אבל לקראת אמצע הספר הוא הופך לטרחני. חוזר על עצמו ולא מציע שום חידוש, וחבל. הסיפור הוא סיפור אחד, קצר ולא מעניין שמובא מנקודות מבט שונות. וזה לא מחזיק ספר....

כתיבה של בן המידבר, עלילה המתפתחת לאט עם תפניות לא צפויות בסיפור שהמיסתוריות היא הנוסכת בו קסם.
הסיפור הוא על זוג זר מגיע אל "ג'מע אל פנה" במרקש והקורות אותם.
המקום הוא ה"מתנ"ס" או בית העם של העיר. כיכר ברחבת הכניסה למיסגד שבה כל אחד מביא את מרכולתו ומביע את עצמו.
יש זמן ועת לכל דבר, הן המתופפים שמביעים את מאוויהם בנגינה ושירה עד כדי אקסטזה וכמובן מספר הסיפורים.
הוא יושב מול מדורה ( מדורת השבט?), מנהל תרבות ביטוי,שבה כל אחד נוטל בה חלק ומספר סיפורו, אם בנחת ואם ביצריות והתרגשות.
יש זמן ופנאי לכל אחד, ליצור קישור למוטיב המרכזי והוא, איך לא, האהבה והיצריות לאישה רחוקה ומיסתורית (תרבותית וטאבו חברתי).
כל פרק מהווה גילוי של רגשות והארה של מיפגש התרבויות. הסיפור מציג ערך מוחלט, מתמסר לאהבה, תפיסה טהורה ילדותית.
כל סיפורון או נקודת מבט מוסיף משיכת מיכחול היוצרת בסוף תמונה שהמיכלול בה נישאר עם חידה ומיסתורין.
למרות שאנחנו חיים בדור " זבנג וגמרנו, ללא זמן הפירסומות", זה כיף להילכד בסיפור כזה ולהרשות לעצמנו להיות מובלים בו.
אולי חבל שאין לנו היום מוסד של מיפגש כזה. לא מין התכנסות בישיבה מאורגנת כדי לשיר שירי עם מול מסך בתיאטרון או קולנוע, או, לשמוע מספרי סיפורים כהצגה של יחידים על הבמה.
מדורת השבט שלנו היום היא המסך הכחול המרצד ואורקלים המבליחים אמיתות שאין לך זמן אפילו להרהר אחריהן.

ספר גרוע לטעמי.
ספר בגודל רגיל של כ-200 פלוס עמודים, ולקח לי 3 שבועות לסיים אותו כיוון שהיה משעמם נורא.
פעם ראשונה שאני נותנת לספר כוכב 1.
בדרך כלל ספר כזה תוך 4 ימי משמרת אני מסיימת בזמן ההסעות זה היה פשוט נורא.
באמצע הפסקתי לאחר שבועיים קראתי ספר שנשכח אצלנו ברכב ע"י אחד מהחברים/חברות של בניי, של סידרת החממה ספר הזוי "ברוך שפטרני מעונשו של דייט", אבל מצחיק.
וכמו שאומרים בסופו של דבר חייבים לסיים ספר אז נתתי לו עוד שני ימי משמרת לסיימו.
הספר בעצם מספר על מספר סיפורים ממרקש בשם חסן, על מקרה שבו זוג זרים נעלם מהכיכר הגדולה שבו הוא מספר את ספוריו.
הוא מנסה לחקור מדוע הם נעלמו כאשר אחיו מואשם בהריגתם.
לתוך הסיפור שלו נכנסים כל מיני דמויות שעובדים/גרים/ ובענייני עסקים בתקופה המקרה. כל אחד רואה את הזוג בצורה אחרת.
כולם מסכימים שהאשה הייתה יפהפיה.
אבל, וכאן האבל הגדול הסיפור לא זורם ולא מתרומם.
הסיפור קרחני, ובלי לגלות מה קורה זורם באיטיות ובקושי מתרומם. הסיום מוזר אבל עדיין לא הייתי ממליצה על הספר. ולכל ידידיי אמרתי להם על תקראו. מירה

מצטערת לקלקל את החגיגה.
בעיני זה ספר טרחני, יומרני ומעל לכל - משעמם.
מין קישקוש לירי מרוצה מעצמו ועמוק לכאורה, על שום דבר.
ממש מאבק לקרוא (ואני מאלה שהתחנכו "לגמור הכל מהצלחת").




ובשביל לאפשר למתלבטים לדעת אם אנחנו בעלות טעם דומה - אז הנה:
אהבתי מאד מאד (למשל) את:
הקרקס הגדול של הרעיונות/מיקי בן כנען
ילדת פלא/רוי יקובסן
הכל מואר/ג'ונתן ספרן פויר
חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו/ג'ונוט דיאס

לא אהבתי בכלל את:
אמנות ההקשבה לפעימות הלב/יאן פיליפ סנדקר
רביעי בערב/יעל הדיה
בנין שלם - כניסות א-ה/יעל משאלי

הפוטנציאל רב אך בפועל המיסתורין נשאר ריק מתוכן. המבנה של הסיפור יפה ובו יש מספר סיפור וקהל משתתף שמוסיף לסיפור היבטים משלו. התמונה מאוד מקוטעת ומרוב מסתורין איבדתי את ההקשר. גם התרגום לא עוזר כיון שהמון מילים נשארות בשפת המקור בכיתוב עברי רק כשהגעתי לסוף גיליתי שייש מעיין מילון המסביר מה אומרת המילה. שיר הלל לכיכר השוק.
ציטוט - "בשעות היום, הג'מע היא שילוב של אתר חגיגות, מקום מפגש וכיכר שוק. בעבר, כל סחורה שלא הצליחו למכור בשווקים היתה נמכרת כאן בבקרים."
לא חייבים.