הרומן שלי עם אימה התחיל בגיל 11-12 עם סרט שנקרא המעלית. היא הייתה מקוללת וחטפה אנשים תמימים לתוך הפיר שלה באמצעות הכבלים שלה. שנות השמונים הנפלאות, הייתי מוקסם. אחר כך הצטרפו גייסון ופולטרגייטס והטרמפיסט . אני חושב שהגעתי לסוג של גן עדן אימתי כשיצא סיוט ברחוב אלם ( הראשון האחרים היו גרועים) וכשגיליתי שבחלל אף אחד לא שומע אותך צורח. סרטי רציחות אכזריות בסגנון המנסרים מטקסס ויותר מאוחר המסור לדורותיו אף פעם לא משכו אותי (כן אני יודע שגייסון גם חופף בקטגוריה ) , יש סרט שנקרא "הישות" אין בו טיפת דם אבל יש שם ישות בלתי נראית שאונסת את ברברה הרשי . זה אחד הסרטים המפחידים שראיתי.
במקביל גיליתי את ספרות האימה עם הניצוץ של קינג ורעב של שטריבר וגון סול וקונץ ועוד מלא אחרים שלא ראויים לאיזכור. הספר הראשון שניסיתי לקרוא באנגלית היה הקמיע שמשותף לקינג ושטראוב. כשלתי במשימה,(הסיפור שזכה בתואר הזה הוא THE INHUMEN CONDITION של קלייב בארקר על כפות ידיים שמשתחררות מבעליהם) אבל ככה הכרתי את שטראוב והוספתי אותו לרשימת סופרי האימה שלי. באותה תקופה אמי הייתה בטוחה שאני ישן עם סכין מתחת למזרון.
קינג שטראוב ומאוחר יותר דן סימונס ישבו אצלי בחוד החנית של האימה ( אני שם רגע בצד את בארקר וריקמן האנגליים ואת קונץ המזגזג ) שלושתם כתבו על עיירות נידחות ועל רשע אנושי שמתערבב ברשע על טבעי. קינג בניו אינגלנד , סימונס איזור מונטנה ושטראוב התמקם באילינוי וויסקונסין. כמעט לכל סופר אימה אמריקאי יש לפחות ספר אחד על עיירה נידחת.
לאורך שנות העשרים שלי מצאתי עצמי נואם נאומי הסברים למה אני אוהב את הזוועתונים הללו. אני חושב שהם כללו מרכיבים כגון הומור שחור , אדרנלין והיום הייתי מוסיף שהם כוללים מרכיבים של פנטזיה ומדע בדיוני ואגדות ובעיקר כי זה זאנר שמציב מראה שחורה ומשקף את נפשו האפלה של האדם בצורה גמישה יותר ממה שדרמה יכולה. את התפיסה שלי על מהות האלוהים ואמונה שאבתי מספריו של קינג.
משלושתם קינג הוא הקריא ביותר והוא גם לא יוצא מגבולות ארצות הברית, סימונס הוא הטוב ביותר אבל הוא פורץ גבולות של זאנרים ושייך לסיפור אחר. שטראוב הוא המסובך ביותר. הכאילו ספרותי יותר. אם יש קטעים בקמיע או בהמשכו הבית השחור שחשבתם מה לעזאזל, זה כנראה היה שטראוב.
הראשון של שטראוב שקראתי נקרא MYSTERY. אני לא זוכר ממנו דבר, אבל הזכרון שלו הוא כספר טוב מאוד, יום אחד אולי אחזור אליו. הוא שייך לקבוצה של ספרים של שטראוב שנקראים הורד הכחול שבינהם עובר חוט מקשר שמעולם לא מצאתי. ספר אחר מהקבוצה הזאת הוא KOKO – על חיילים שנכנסו למערה בוייטנאם ו.. אין לי מושג מה קרה להם. לא הצלחתי להבין אותו. אחד הספרים הטובים בעיניי של שטראוב הוא "סיפור רפאים" על חבורת זקנים שנרדפים על ידי רוח של נערה שהרגו בשגגה כשהיו צעירים ( עובד לסרט עם קירק דאגלס).
עם השנים איבדתי את הטעם לאימה , החיים מספקים מספיק מזה והטעם הספרותי שלי הורחב אבל עדיין כאשר ספר חדש של קינג יוצא או שאני מזהה ספר של שטראוב מדגדג לי בעיניים.
מר איקס ( או הנה הגענו ) ישב לי בספריה בגרסתו האנגלית קרוב לעשור. התחלתי אותו פעם ולא צלחתי , לכן כאשר מצאתי תרגום שלו הייתי חייב לבדוק האם שטראוב הוא חלק ממחסום שפה או פשוט מתוסבך לי מדי.
זה ספר ארוך מאוד ומאוד אמריקאי. הוא מספר בעיקרו על העיירות הללו בהם יש משפחות עתיקות ורחובות ובניינים הקרויים על שמם . הוא מוגדר כספר אימה כי יש בו רוצח מסתורי ואכזרי אבל הוא לא באמת מפחיד. זה אפילו לא ספר מתח.
כמו שטולקין הוא לסופרי הפנטזיה לסופרי האימה האמריקאית יש את ה. פ . לאבקראפט. כל סופר אימה מזכיר אותו בראיון זה או אחר ומצדיע לו בצורה זו או אחרת. מר איקס הוא בעיקר מחווה ללאבראפט וספריו ובעיקר לאימת דנוויץ ( הפוסטר של הסרט הוא מהמפורסמים ). לא קראתי את לאבקראפט שלאחרונה יצאו תרגומים שלו ולכן יתכן שחלק מהרעיונות שבספר חלפו מעל ראשי אבל אני משער שמעריציו ימצאו בספר יותר ממני.
זה לא ספר רע ולקראת סופו הוא משתפר מבסדר לטוב. שטראוב טווה סיפור עם המון קצוות פתוחים שבסופו של דבר הוא מחבר את כולם אבל אם לא הייתי חולה בזמן שקראתי אותו אולי לא הייתי שורד את כולו.
מומלץ לאוהבי לאבקראפט וחובבי עיירות אמריקאיות לדורותיהן.

אני לא חושבת שאי פעם נתקלתי בספר שהיו לי אליו רגשות כל כך מעורבים.
התחלתי לקרוא אותו, הוא שיעמם אותי- עברתי לספר אחר. אבל לא הפסקתי לחשוב עליו אז חזרתי אליו שוב- שוב השתעממתי ושוב וחזרתי אליו.
כל הזמן הייתי צריכה להזכיר לעצמי שמדובר בסופר עטור פרסים, ה-BFF של סטיבן קינג (שהוא לא פחות מאלוהים בשבילי), ושיש סיבה- עם כל הכבוד,
לעובדה שהוא בחר דווקא בשטראוב לשיתוף פעולה והוצאת שני ספרים לאור (הקמע, בית שחור).
התקציר מושך ומסקרן, אבל קשה לי עם הכתיבה הזו.
הכל יותר מידי. יותר מידי עלילה, יותר מידי תיאורים לא רלוונטים, יותר מידי דמויות חסרות תכלית, יותר מידי עמודים. הבנאדם פרס עלילה של גג גג 300 עמודים על 500 עמודים, שזה כמעט פי שתיים. וזה מאוד מעצבן. כי הסופר תותח (אם כי רק שני ספרים שלו תורגמו לעברית, שזה עניין מביך לכשעצמו), והעלילה מקורית ומצמררת, אבל הביצוע פשוט עיצבן אותי. יחד עם זאת, אנחנו במאה ה-21, במין תקופה כזו שסופרים נאבקים על תשומת הלב של הקורא, שחלילה היא לא תפזול לכיוון האווטסאפ או האינסטגרם, והספר הזה יצא לפני למעלה מעשרים שנה, וסחף אותי יותר מהרבה מאוד ספרים בני ימינו.
אז מצד אחד- יש פה מריחה לא נורמאלית של עלילה.
מצד שני- הסיפור באמת מעניין.
רגשות מעורבים, כבר אמרתי?