ספר טוב, מעניין ומעורר מחשבה. אז למה נתתי רק 3 כוכבים? כי הוא מסובך מדי ומבלבל, כך שמצאתי את עצמי לא פעם חוזרת חלקים שלמים אחורה כדי להבין מה בדיוק קרה, איך ולמה. אבל עדיין הייתי נותנת 4 כוכבים אם לא החלק האחרון שהיה מתיש, כיוון שחזר על עצמו יותר מדי פעמים.

הספר טוב מאד ומתוחכם. החלק הראשון קצת מפורט מדי, יורד לפרטים קטנים ולא תמיד מעניינים. החלק השני מצויין ובמהלכו מבינים מדוע היו נחוצים כל כך הרבה פרטים.
איימי דאן אליוט נעלמת מביתה ביום הנישואים החמישי שלה, והחשוד המרכזי הוא ניק בעלה. הרבה ראיות מובילות אליו ובנוסף הוא משקר למשטרה במהלך החקירה. הסיפור מוצג פעם מהצד של ניק ופעם מהצד של איימי.
הסוף מפתיע, אך הייתי מעדיפה סוף אחר (ואולי אז הספר היה מקבל 5 כוכבים...).
מומלץ מאד.

ספר מקסים. אני מאד אוהבת ספרים על עיירות קטנות ומקסימות, ותמיד חולמת בעצמי לגור באחת (למרות שבעלי טוען שאחרי חודש שם אשתגע). הספר הוא שילוב מהנה של היסטוריה, הומור, אנושיות, אהבת האדם ואופטימיות. הספר מתרחש בשנת 1946, לאחר סיום המלחמה. ג'ולייט אשטון היא סופרת שמחפשת נושא לספר חדש, ומוצאת אותו בסיפורם של תושבי האי גרנזי, מאיי התעלה הבריטית, שכבשו הנאצים. הספר כתוב כסדרה של מכתבים ומגלה בפנינו אט אט את סיפור חייהם של תושבי האי בזמן הכיבוש, התמודדותם עם המחסור הגדול במזון ובמוצרים בסיסיים, הפחד מהנאצים, שליחתם של הילדים לאנגליה בתקופת הכיבוש (חמש שנים!) על מנת להגן עליהם, דרכי התמודדותם וסיפורי גבורתם, ולצד כל אלו ההנאה ממועדון הקריאה והתמיכה ההדדית. חברי המועדון מקסימים, מצחיקים ואמיתיים, וג'ולייט, לאחר תקופה מסויימת של חלופת מכתבים בינה לבין חברי המועדון, מגיעה לאי ומתאהבת בו.
למרות שאני לא כל כך אוהבת ספר שמבוסס כולו על מכתבים, את הספר הזה אהבתי מאד. הוא מלא הומור ואהבה, מצחיק ושנון, ומצליח להעביר את התחושה הקשה שהייתה באי בזמן הכיבוש, ואת היופי של האי ושל אנשיו.
מומלץ ביותר.

יש תחושה שהסופר מנסה למחזר את ההצלחה של ספרו הקודם "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", ללא הצלחה יתרה. הספר אומנם קריא וזורם, לעיתים גם משעשע, אך יש הרבה קטעים משעממים. לא מצאתי בו יותר מדי עניין. "הזקן בן המאה" היה הרבה יותר שנון, מצחיק ומקורי. גם כאן היו רעיונות "משוגעים", אבל זה הרגיש קצת מאולץ.

לוסיין הוא אדריכל שמקבל הצעת עבודה מאיש עסקים עשיר לבנות מקומות מסתור ליהודים בתוך דירות השייכות לו. למרות שלוסיין יודע שהוא מסכן את עצמו מאד, השכר הגבוה קורץ לו. מדובר בתקופה שקשה מאד עד בלתי אפשרי למצוא עבודה בפריז. בנוסף לעבודה זו, איש העסקים מציע לו לתכנן בית חרושת לנשק עבור הנאצים. עבודה זו קורצת לו מבחינה מקצועית. הוא מוצא את עצמו בשני מצבים בעייתיים – עזרה ליהודים, שמסכנת את חייו, ועזרה לנאצים, שנחשבת לבגידה.
תחילה ללוסיין לא ממש אכפת מהיהודים עבורם הוא בונה את מקומות המסתור, אך עם הזמן המצב משתנה, ולוסיין הופך מאדם המרוכז בעצמו, לאדם שמוכן לסכן את עצמו כדי להציל אחרים.
הספר מלמד על התקופה הנוראית של כיבוש פריז בידי הנאצים –פחד, הלשנות, מחסור במזון, אבטלה.
ספר יפה ומעניין.

לפני כשנה התחלתי לקרוא את "מזל עורב" של אמיר גוטפרוינד. המוכרת בחנות המליצה, ולמרות שהתקציר לא ממש נראה לי, החלטתי לנסות. אחרי חצי ספר בערך הפסקתי. הספר דיכא אותי. אני לא אוהבת ספרים מדכאים ומלנכוליים עוד מאז "מיכאל שלי" בבית הספר. ואולי בעקבות "מיכאל שלי". אבל הבנתי שאמיר גוטפרוינד יודע לכתוב. לכן כשקראתי את התקציר של "אגדת ברונו ואדלה", החלטתי לנסות שוב.
גוטפרוינד מחבר כאן בין עלילה בלשית המתרחשת בתל אביב, לבין חייו של הסופר היהודי ברונו שולץ שנספה בשואה. מספר גופות מתגלות במרכז הארץ, כשעל הקיר לידן מתנוססות כתובות גרפיטי של משפטים הלקוחים מספרו של ברונו שולץ. הבלש יונה מרלין נעזר בזואי נחושתן – נערה שוברת גבולות, ובראי ציטרין – בעל טור בעיתון ומומחה לגרפיטי, כדי לפתור את התעלומה.
יש בספר שילוב מקסים של אנושיות, הומור, חקירה בלשית ודמויות מעניינות.
זואי נחושתן מקסימה. היא בעיני הדמות הראשית כאן. היא שנונה, מצחיקה, בוגרת לגילה, מתוסבכת ומתוקה אמיתית (למרות שהיא לא אוהבת שאומרים לה את זה). הבלש, יונה מרלין, שונה מכל הבלשים הספרותיים הרגילים. הוא נשוי באושר, לא מריר, לא אלכוהוליסט ולא מכור לעבודתו.
הכתיבה של אמיר גוטפרוינד מרתקת, שנונה, קולחת, ומתובלת בהרבה הומור. וכל זה בלי שמץ של דכדוך.
ספר מקסים. מומלץ.

שוב ספר מצוין של יו נסבו, ושוב הארי הולה. הבלש הלא-חברותי וכובש הלב חוזר לפתור תעלומת רצח שבה מעורבים חיילים מצבא הישע, נרקומנים חסרי בית, אנשי המעמד הגבוה בנורבגיה, ופליטים ממלחמת יוגוסלביה. ואפשר לסמוך עליו שהוא יצליח...
קראתי הרבה ספרים של סופרים סקנדינביים, חלקם טובים יותר וחלקם פחות, אבל יו נסבו הוא ללא ספק הטוב מכולם (אולי יחד עם סטיג לרסון שגם הוא מצויין). נסבו יודע לטוות עלילה מעניינת ומותחת, בלי קיטשיות ובלי קלישאות. הוא יודע לשלב בין סיפור העלילה לבין הסיפורים האישיים של הדמויות, ובניגוד לחלק מהסופרים הסקנדינביים שגרמו לי להרגיש ריחוק מה מהדמויות (לעיתים גם כשהספר מוצלח), כאן יש תחושה של מעורבות וקירבה.
מומלץ ביותר.

קראתי את הספר "ארץ אבות" בשבוע של "הקרב על המילקי" . שבוע שבו נשמע קולם של ישראלים שעזבו את הארץ לברלין בגלל שהמילקי שם זול יותר, יוקר המחיה גבוה פחות, החיים טובים יותר, או משהו בסגנון. רק שם הספר - "מה היה קורה אילו היטלר ניצח" גורם לי לצמרמורת. מה באמת היה קורה? כנראה שלא משהו טוב במיוחד.
העלילה מתרחשת ברובה בברלין, שם על רקע שלטון הנאצים בארופה, מנסה חוקר אחד לפענח פרשיית רצח. הספר טוב ומעניין, כתוב היטב וזורם. ו מ ז ע ז ע ...
למרות שאנחנו יודעים את העובדות ושומעים את הסיפורים לגבי מה שקרה שם, זיעזע אותי לקרוא את העדויות דרך העיניים של הצד השני, של הנאצים. תיאורים קרים ועובדתיים, כאילו מתארים את תהליך העבודה במפעל ייצור כלשהו. וכשסיימתי לקרוא זיעזע אותי לחשוב שאפשר לעבור לגור שם, מכל סיבה שהיא, מוצדקת ככל שתהיה.

קיבלתי את הספר מתנה מחברה לראש השנה. התחברתי לתקציר דווקא מהכיוון של ההישרדות (הייתי מהמכורים של הסדרה "אבודים"). אך האכזבה היתה גדולה. ראשית, זהו יותר רומן רומנטי מאשר ספר שמטרתו לספר על הישרדות של קבוצת ניצולים. וגם בתור רומן רומנטי הוא לא ממש מוצלח. שנית, אווה, הגיבורה הראשית, או אמרלד, נסיכה, מדגסקר, או כל שם אחר שתרצו (למה כל השמות האלו, כמה פעמים אפשר להדגיש אלו עיניים ירוקות ומהממות יש לה?), היא מעצבנת ברמות. אני חושבת שאם הייתי בחבורה לא הייתי יכולה לסבול אותה. הכל סובב סביבה. אבל לא בדרך הרגילה שבה הכל סובב סביב הגיבור הראשי בספר. היא יפהפייה, וכל מי שמסתכל לה בעיניים ממש מתהפנט. כל הגברים נופלים לרגליה, נמשכים אליה, סוגדים לה, ומה לא. כמעט תמיד עושים מה שהיא רוצה כי הגברים שמנהלים את המסע הזה לא יכולים לעמוד בפניה. בנוסף, היא נותנת לאיתן לנהל לה את החיים ברמה של "אתה מרשה לי לשתות?" "מותר לי ללבוש את השמלה החושפנית הזאת?". רוב הדמויות האחרות שטוחות, וכמעט אין לנו פרטים עליהם.
הכתיבה לא טובה. הסופרת עוברת בין גוף ראשון (רוב הזמן אווה היא שמספרת את הסיפור) לגוף שלישי (בדרך כלל כשהסופרת רוצה לספר על ההתלהבות של גבר כלשהו מאווה) באותה פסקה, והרבה פעמים אף באותו משפט.