לאחר שקראתי את ספרו של ד"ר יאיר אורון -"הבנאליות של החמלה על הצלת יהודים בכפר הצ'רקסי-מוסלמי בסלניי שבקווקז ב-1942",{ראו ביקורתי}ויחסו של מוסד יד -ושם שלא להכיר ב10 המשפחות המוסלמיות שהצילו 32 ילדים יהודים ולא יהודים מסיבות פוליטיות : בגלל שמדובר באוכלוסיה מצילה שהינה מסולמית ובגלל הטיעון שאי אפשר לדעת כמה מהקבוצה הזאת היו ילדים יהודיים,החלטתי שאני חייבת לדעת יותר על מה שמכונה רצח העם הארמני.

הערה אישית :
--------------------------------------------------------------------------------------------------

מכיוון שהסקירה המחייבת ידע וכתוצאה מכך הביקורת שכתבתי ארוכה, ברור לי שרבים מכם/ן לא יקראו את העובדות והנתונים ומבחינתי אין בעיה.
את הדברים העיקריים שאני מבקשת את תשומת לבכם אציין בכוכבית=*.

ועוד הערה :באיסוף הנתונים והעובדות נעזרתי בויקפדיה בנוסף לתוכן הספר.

-----------------------------------------------

*הספר הזה מבקש לברר את יחסם של הישוב היהודי בא"י ושל ההנהגה הציונית למעשי טבח-עם בהגדרתו כג'נוסייד genocide שעשו הטורקים בארמנים בסוך המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20.

*ב-1890 חיו כ-2.5 מיליון ארמנים באימפריה העות'מאנית. מרבית הארמנים היו נוצרים ובכך היו שונים מהרוב המוסלמי. רוסיה עודדה את הארמנים לשאוף לאוטונומיה במטרה להחליש את האימפריה העות'מאנית, מאז 1876, המדינה העות'מאנית שהונהגה על ידי הסולטאן עבדול חמיד השני מאז 1876, המדינה העות'מאנית הונהגה על ידי הסולטאן עבדול חמיד השני. מיד לאחר חתימת חוזה ברלין, ניסה עבדול חמיד לסכל את יישום ההכנות לרפורמות שבו, בטענה שהארמנים אינם מהווים רוב במחוזות ושדיווחיהם על התעללויות מוגזמים מאד או לא נכונים.
באותה תקופה שני הארגונים הארמניים המהפכניים המרידו את האוכלוסייה הארמנית במחוזות המזרחיים נגד השלטון העות'מאני באוגוסט 1894 פרץ מרד ארמני באזור העיירה סאסון הטורקים הגיבו באכזריות וארמנים רבים נטבחו. בספטמבר 1895 ערכו הארמנים הפגנה כנגד מסקנות ועדת חקירה ממשלתית שמונתה לבדוק את האירועים. המפגינים הותקפו על ידי אוכלוסייה מוסלמית. אוכלוסייה זו ביצעה בהם טבח נוסף, שנוספו לו התקפות אלימות כלפי ארמנים בערים רבות באנטוליה ,

באוגוסט 1896, השתלטה קבוצה של חברי "הפדרציה המהפכנית הארמנית" על הבניין המרכזי של בנק עות'מאן באיסטנבול, בזמן שקבוצה אחרת פרצה ל"שער העליון", מקום מושבו של הווזיר הגדול, וקבוצה שלישית הטילה פצצה על הסולטאן, כשהיה בדרכו לתפילת יום השישי. ב"שער העליון" נגרם הרס ואילו מהפצצה שהוטלה על הסולטאן נהרגו עשרים שוטרים משומרי ראשו. הארמנים שהתבצרו בבנק דרשו אוטונומיה ופטור ממיסוי לאזורים הארמניים. הסולטאן סירב לדרישות ולמחרת השתלטו כוחותיו על הבנק ותפסו את המתבצרים. בימים שלאחר האירוע נטבחו אלפי ארמנים באיסטנבול.

בין השנים 1896-1894 הרגו הצבא העות'מאני וכנופיות כורדיות בין 100,000 ל-200,000 ארמנים והרסו מאות כפרים, כנסיות ומנזרים.

*וכאן היסטורית "נכנס" הרצל לתמונה ,בבסיס האסטרטגיה של הרצל עמד הרעיון של עסקת חליפין: תשלום חובות־ הענק של האימפריה העות'מאנית על ידי היהודים, בעבור רכישת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית בה, בהסכמת המעצמות. הרצל עמל קשות לשכנע את הסולטן עבדול חמיד השני לקבל את ההצעה, אבל הרצל נכשל.

*"במקום להציע לסולטן כסף", אמר לו פיליפ מיכאל נבלינסקי, יועצו הראשי (שיעץ גם לסולטן), "תן לו תמיכה פוליטית בנושא הארמני, והוא יכיר לך טובה ויקבל את הצעתך, לפחות בחלקה",הרצל קיבל את ההמלצה בהתלהבות. לפי גישתו, היה ראוי לנסות כל אמצעי שיכול היה לקרב את הקמתה של מדינה יהודית. כך הסכים לשמש כלי בידי הסולטן לשכנוע ראשי המרד הארמני, תוך הבטחה שאם הם ייכנעו לסולטן, הוא ייענה לכמה מדרישותיהם. הרצל גם פעל להציג את טורקיה בפני המערב כהומנית יותר, כמי שפועלת בחוסר ברירה לנוכח המרד הארמני, ושואפת להפסקת אש ולהסדר. אחרי מאמצים רבים הוא אף נפגש עם הסולטן ב–17 במאי 1901.הסולטן קיווה שהרצל, בהיותו עיתונאי ידוע, יצליח לשנות את הדימוי השלילי של האימפריה העותמאנית בכך שיפנה לשנות את דעת הקהל האירופאית והמערבית בכלל ,תוך כדי השפעתו על העיתונות העולמית שרובה הייתה נתונה בבעלות יהודית ,גם פה הרצל נכשל.

*התגובה הזאת של הרצל — המנהיג שהכפיף שיקולים הומניטריים ושירת את השלטון הטורקי למען אידיאל המדינה היהודית — ממחישה את ההתנגשות בין יעדים פוליטיים לעקרונות מוסר. דילמות טרגיות כאלה מול התלבטות בין ערכים הומניים לבין שיקולים של ריאל־פוליטיק והנה תשובה היסטורית להכחשת רצח העם הארמני בסיבובו זה ההיסטורי ע"י המנהיג היהודי של העם היהודי באותה תקופה .

בשנת 1908 התרחשה באימפריה העות'מאנית הפיכה צבאית, כאשר "הטורקים הצעירים" תפסו את השלטון והדיחו את הסולטאן. עם עליתם של הטורקים הצעירים קיוו הארמנים לזכות ולממש את שאיפתם לאוטונומיה. ואכן, בתחילת שלטונם של הטורקים הצעירים קיבלו הארמנים שוויון זכויות, זכות לשרת בצבא (שהייתה נתונה עד אז למוסלמים בלבד) וזכות להיבחר לפרלמנט החדש,אולם תקוותם נכזבה ,בתחילת 1909 נערכה הפיכת-נגד על ידי מספר גורמים צבאיים עות'מאניים ראקציונרים, בצירוף סטודנטים לתאולוגיה איסלאמית, שמטרתם הייתה להחזיר את השליטה במדינה לסולטאן ולשלטון השריעה.

והנה סבוב היסטורי שני בהיסטוריית ביצוע רצח העם הארמני -במה שמוכר כ"טבח אדנה" ב-1909.

תנועת הפיכת-הנגד סימנה בהתחלה את ממשלת הטורקים הצעירים כמטרה, היא גלשה לפוגרומים נגד הארמנים, שנתפשו כמי שתמכו בהחזרת החוקה ושימשו כשעיר לעזאזל בין הכוחות. כאשר נקראו כוחות צבא עות'מאניים לטפל באירועים, במקום לנסות לשכך את האלימות, הם השתתפו בביזת מובלעות ארמניות בנפת אדנה שבקיליקיה באזור החוף. בטבח אדנה נרצחו כ-20,000 ארמנים ורבעים וכפרים ארמנים נשרפו ונשדדו.

*מחבר הספר טוען כי ממחקרו המנהיגות הציונית התעלמה מהטרגדיה הארמנית מתוך שיקולים של חוסר עניין והתמקדות בהגשמת התהליך של הישוב היהודי בא"י לקבלת הכרה ועצמאות מדינית. כך הוא בוחן את פעילותם של דוד בן -גוריון ,יצחק בן -צביו וזאב ז'בוטינסקי .

* בתחילת מלחמת העולם הראשונה דוד בן -גוריון ויצחק בן -צבי שעדיין לא עמדו כמנהיגי הישוב היהודי בא"י והתנועה הציונית בכלל אבל היו בעלי השפעה ,גם הם התעלמו במכוון מלהגיב על מעשי הרצח בעם הארמני מהסיבה ששניהם התרכזו בנושא מאחר והתרכזו בגיבוש המפעל הציוני דהיינו בביסוס הישוב הישוב היהודי בא"י עד להכרה כמדינה היהודית . גם פה מנהיגנו הפנו ראשם לצד השני ההיסטורי למול הטבח בעם הארמני משיקולים פוליטיים ואנוכיים.

*גם זאב ז'בוטינסקי שהיה בעל מחשבה מקורית ונון קונפורמיסטית שהיה בר פלוגתא של ההגנה הציונית והיה פרו בריטי מוצהר ,התייחסות לטרגדיה הארמנית הייתה בגדר התעלמות. טוען מחבר הספר כי בניגוד למה שמקובל היסטורית כי שואת העם הארמני הסעירה את ז'בוטינסקי ממחקרו זה הוא הגיע למסקנה כי לא מצא בכל כתבי ז'בוטינסקי שום ביטוי משמעותי המעיד על סערת רגשות או גילוי הזדהות ,גם בדיקה הנושא עם חוקרי ז'בוטינסקי לא גילתה לו תמונה אחרת.

*אז הנה תמונת מצב היסטורית קפואה לרגע שמעידה כי מי שהיו ממנהיגי הישוב היהודי והעולמי התעלמו מביצוע הטבח בעם הארמני ללא שום נימוקים היסטוריים משכנעים כמו בניגוד לפעילותו של הרצל ומניעיו.

*אלו שלא עמדו מהצד הייתה חבורת ניל"י במנהיגותו של אהרון ארונסון, אחיו אלכסנדר ,אחותו שרה ,אבשלום פייברג ועוד חברים -סה"כ הקבוצה לא עלתה על 40 איש שראו ברצח העם הארמני והחליטו בשנים 1915 -1916 על קיום פעולות מודיעין פרו-בריטית ויותר מכך על פעילות ציבורית עולמית להסב את תשומת ליבו של העולם לביצועי הרצח העם הארמני {אם כי יש לציין שבאותה תקופה -בטרם ביצוע הטבח העיקרי בארמנים שבאו בשנים אח"כ}, גם חברי תנועת ניל"י חששו מתגובת השלטון העותמני לבצע פעולות גירוש נרחבות היקף בישוב היהודי על רקע פעילותם. יותר מכך הישוב היהודי בכללו הגיב באותה תקופה בפניקה רבה שמה יבצעו בו טבח ,גירושים והגליות על רקע פעילותם של אנשי ניל"י -מה שאכן קרה בפועל באופן חלקי בו הגלו תושבי העיר ת"א למצרים ולסוריה .

*את החשש הגדול בישוב וביצוע ההגליה אני זוכרת מתוך ספרו של נחום גוטמן "עיר קטנה ואנשים בה מעט" כולל ציוריו בספר של הגירוש ושמירה על בתי העיר למי שנשאר.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה , עמדת הארמנים לא הייתה אחידה. כך למשל, עשירי הקהילה בבירה ובערים הגדולות תמכו בנאמנות לאימפריה, בעוד רבים מקרב השכבות העממיות, במיוחד בכפרים שבאזורי הגבול עם רוסיה, ראו בצבא הרוסי את משחררם. בנובמבר 1914 פרסמו הרוסים הבטחה של שחרור לאומי לארמנים, בתנאי שיפסיקו את נאמנותם לשליטים העות'מאנים. מתוך היענות לקריאה זו, מיעוט מהחיילים הארמנים ערק מהצבא הטורקי ואוכלוסייה אזרחית באזור הקרבות עזרה לכוחות הרוסיים. בחורף 1914–1915 פתחו העות'מאנים במתקפה נגד הרוסים, שהסתימה באיבוד טריטוריות נרחבות לצבא הרוסי. בראשית 1915 החלו יחידות ארמניות של הצבא הרוסי בגיוס ארמנים בשטח הטורקי. הארמנים הואשמו על ידי אנוור פאשה ותומכיו בבוגדנות, שגרמה כביכול למפלות הצבאיות. "פינוי" הארמנים מאזורי הקרבות הוסבר כצעד נדרש לצורכי המלחמה.

מקובל היסטורית לראות בסבבי הטבח בעם הארמני את שיאו בשנים 1915–1918.תחילת רצח העם הארמני ב-24 באפריל 1915. בלילה שבין ה-23 וה-24 באפריל פרצה משטרת איסטנבול אל בתי המשפחות הארמניות הנכבדות של העיר ולקחה 235 מנהיגים ומשכילים ארמנים אל תחנת המשטרה וגירשה אותם . חיסול המנהיגים החליש את כח ההתנגדות של הקהילה הארמנית המבוהלת. הדגם של חיסול המנהיגים תחילה, חזר על עצמו גם ב-6 המחוזות המזרחיים ובקיליקיה היה זה צעד ראשון בסדרת מעשי טבח שהחלו להתרחש ברחבי טורקיה. באותו זמן החל רצח שיטתי של החיילים הארמנים הבלתי-חמושים שב"פלוגות העבודה".

בתחילת יוני 1915, הוציאה הממשלה הטורקית הוראה על גירוש האוכלוסייה הלא-טורקית היושבת לצד קווי האספקה של הצבא. הוראה זו אושרה מספר ימים לאחר מכן על ידי הפרלמנט. הממשלה הוציאה צו הקורא "לבצע טרנספר של גורמים עוינים מגבולות האימפריה לפנים הארץ". הכוונה הייתה לארמנים, ששמם לא צוין במפורש, אבל הגירוש לא חל רק על הארמנים שבאזורי הקרבות עם רוסיה, אלא גם על הארמנים שבאזור קיליקיה לחוף הים התיכון, רחוק מאזורי המלחמה.
בעיר וואן טבחו הטורקים בזקנים ובחולים הארמנים שנותרו מאחור והרסו את הרובע הארמני של העיר. באותו הזמן פרעו הטורקים גם בארמנים שבאיסטנבול, שעד אז עוד הביעו את נאמנותם לאימפריה.

גרוש והשמדה :

ב-29 במאי 1915, העבירה הוועדה המרכזית של מועצת האחדות והקדמה את חוק הגרוש הזמני המעניק לממשלה העות'מאנית ולצבא אישור לגרש כל מי שהיא "חשה" כאיום על הביטחון הלאומי.
ביצוע הגירוש וההשמדה הוטל על המשטרה ועל יחידות של "ארגון מיוחד" ארגון כמו-צבאי שהוקם על ידי משרד המשפטים ומשרד הפנים לביצוע ההשמדה וגויסו אליו פושעים ואסירים ששוחררו מהכלא במיוחד לשם כך. על ה"פינוי" הוכרז במקומות ציבוריים בכפרים הארמניים וברבעים הארמנים שבערים. לאוכלוסייה ניתנה בדרך כלל שהות של מספר ימים להתכונן ולמגורשים הותר לקחת מטען מועט והובטח להם שרכושם ומקומות מגוריהם יישמרו להם עד חזרתם.

בגירוש הזה התרחשה צעדות המוות של העם הארמני {מוכר מאיזה שהוא מקום אח"כ בהיסטוריה של העם היהודי משלהי מלחמת העולם השנייה"}.
הטורקים ארגנו שיירות של מאות אלפי אנשים, ללא מזון ומים, לפאתי טורקיה ולמדבר הסורי. צעדות אלו היוו למעשה גזר דין מוות על מרבית הצועדים, בשל התנאים הקשים והעלמת העין ממעשי טבח, רצח, אונס והתעללות. בשיירות היו צעירים, נשים, ילדים וזקנים (כאמור, רוב הגברים גויסו קודם לכן), והן לוו על ידי יחידות הצבא הטורקי. בדרך תקפו יחידות אלה וחמושים מהכפרים הטורקיים הסמוכים את השיירות, וכך נרצחו אלפים מדי יום. המסעות ארכו שבועות רבים, ובמהלכם מתו רבים מתשישות ומרעב. כמו כן הארמנים הוצעדו החוצה אל העיר הסורית דיר א-זור והמדבר הסובב אותה. ,מהנדסים ופועלים גרמנים שהועסקו בבניית מסילות הרכבת ברלין-בגדאד, ראו גם ארמנים שנדחסים לתוך קרונות-בקר ונשלחים לאורך קו הרכבת.

אונס:

אונס היה חלק בלתי נפרד מרצח העם. מפקדים צבאיים אמרו לחייליהם "לעשות [לנשים] מה שתרצו", מה שהביא להתעללות מינית רווחת. מגורשות הוצגו עירומות בדמשק ונמכרו כשפחות-מין באזורים מסוימים, כולל מוסול על פי דיווחו של הקונסול הגרמני שם, דבר שהיווה מקור חשוב של הכנסה לחיילים המלווים. רוסלר, הקונסול הגרמני בחלב בזמן רצח העם, שמע מארמני "אובייקטיבי" שבערך רבע מהנשים הצעירות שמראיהן היה "נאה פחות או יותר", נאנסו באופן קבוע על ידי שוטרים, וש"היפות עוד יותר" נאנסו על ידי 10–15 גברים. כתוצאה מכך נערות ונשים הושארו מאחור למות.

והיו גם מחנות ריכוז:

רשת של 25 מחנות ריכוז הוקמה על ידי הממשלה העות'מאנית כדי להיפטר מהארמנים ששרדו את צעדות הגירוש בנקודה הסופית שלהן. רשת זו, שהייתה ממוקמת באזור של גבולותיה הנוכחיים שלנעשה בהם שימוש קצר לקבורה המונית ואז פונו עד סתיו 1915. טורקיה עם עיראק וסוריה,במחנות פתוחים אלו מתו רבים מרעב ומקור, או שהומתו בצורות שונות עד סתיו 1916. חלק מהמחנות היו רק נקודות מעבר זמניות,ובחלקם נעשה בהם שימוש קצר לקבורה המונית ואז פונו עד סתיו 1915.

מעשי טבח:

הטורקים השתמשו בשיטות הרג שונות. נשים וילדים הועמסו על סירות והוטבעו בים, אחרים הוצאו להורג בשריפה. לפי תצהירים מאת שני רופאים מהעיר טרבזון, שימשו מבנים של שני בתי ספר כדי לרכז ילדים אשר נשלחו לאחר מכן לקומת הביניים, שם הומתו בגז רעיל.

שריפות המוניות:

בוצעו שריפות כפרים רבים,: "השיטה הקצרה ביותר להיפטר מהנשים והילדים שהיו מרוכזים במחנות השונים הייתה לשרוף אותם",אסירים טורקים שהיו עדים לחלק מהאירועים הללו זועזעו והשתגעו בזוכרם את המראות. הם סיפרו לרוסים שסירחון בשר-האדם השרוף התפשט באוויר במשך ימים רבים לאחר מכן". ההיסטוריון ואחן דאדריאן כתב ש-80,000 ארמנים ב-90 כפרים לאורך מישור מוס נשרפו ב"אורוות ומחסני חציר".

הטבעה:

טרבזון הייתה העיר הראשית במחוז טרבזון ,דיווח ב-11 באפריל 1919: "רבים מהילדים הועמסו על סירות והושטו לים ונזרקו למים" ב-21 בדצמבר 1918דווח כי מושל המחוז העמיס את הארמנים על סירות ודאג שייזרקו למים". הקונסול האיטלקי בטרבזון ב-1915, ג'יאקומו גוריני כתב: "ראיתי אלפי נשים וילדים חפים מפשע מוצבים בסירות שהפכו אותן בים השחור". ההיסטוריון ואחן דאדריאן מעריך את מספר הארמנים שנהרגו במחוז טרבזון על ידי טביעה ב-50,000.

הופמן פיליפ, הממונה על היחסים האמריקני בקונסטנטינופול, כתב במברק מה-12 ביולי 1916: "סירות מלאות נשלחו מזור (Zor) במורד הנהר הגיעו לאנא (Ana)‏, 130 מייל משם, כששלוש חמישיות מנוסעיהם נעדרים". דאדריאן גם כתב שמספר עצום של ארמנים הוטבעו בנהר פרת ויובליו.


החרמת רכוש:

חוק הגירוש הביא לכמה צעדים הנוגעים לרכוש המגורשים, אבל בספטמבר הוצע חוק חדש. באמצעות חוק "הרכוש הנטוש" - חוק הנוגע לרכוש, חובות ונכסים שהושארו על ידי מגורשים (כונה גם "חוק זמני להפקעה ועיקול") - הממשלה העות'מאנית תפסה בעלות על כל הרכוש והמיטלטלין הארמנים ה"נטושים".ב-13 בספטמבר 1915, הפרלמנט העות'מאני העביר את "החוק הזמני להפקעה ועיקול", המצהיר שכל נכס, כולל אדמה, משק-חי ובתים בבעלות ארמנים, יעוקל על ידי הרשויות.

חבר הפרלמנט העות'מאני אחמד רזא מחא נגד חקיקה זו: "זה בלתי-חוקי לסמן את הנכסים הארמנים כ'רכוש נטוש', מאחר שהארמנים, הבעלים, לא נטשו את נכסיהם מרצון; הם בכח ובכפייה סולקו מבתיהם וגורשו. עכשיו הממשלה במאמציה מוכרת את מיטלטליהם ... אם אנחנו משטר חוקתי המתפקד בהתאם לחוק איננו יכולים לעשות זאת. זה אכזרי. תפוס את ידי, הוצא אותי מכפרי, אז מכור את רכושי ומיטלטלי, דבר כזה לעולם לא יכול להיות מותר. לא מצפון העות'מאנים ולא החוק יוכלו להרשות זאת".

ב-13 בספטמבר 1915, הפרלמנט העות'מאני העביר את "החוק הזמני להפקעה ועיקול", המצהיר שכל נכס, כולל אדמה, משק-חי ובתים בבעלות ארמנים, יעוקל על ידי הרשויות.

האם הסנריו ההיסטורי הזה מוכר לנו לאור בריחת ערביי ישראל במלחמת השחרור והחלטת ממשלת ישראל בראשות בן גוריון על חוק חוק נכסי נפקדים ורכוש נטוש ??!!.

עזרה בינלאומית לקורבנות:

הועדה האמריקנית לעזרת ארמניה וסוריה שהוקמה ב-1915 מיד לאחר שהחלו הגרושים, הייתה ארגון צדקה שהוקם כדי לעזור בסבלם של עמי המזרח הקרוב. הארגון נתמך על ידי הנרי מורגנטאו (האב), שגריר ארצות הברית באימפריה העות'מאנית. מברקיו של מורגנטאו על הטבח ההמוני בארמנים הביאו לתמיכה רבה בארגון. בשנתו הראשונה, דאג הארגון ל-132,000 יתומים ארמנים מטביליסי, ירוואן, איסטנבול, סיווס, ביירות, דמשק וירושלים. ארגון סעד לפליטים במזרח התיכון עזר לתרום מעל 102 מיליון דולר לארמנים בזמן המלחמה ואחריה. בין 1915 ל-1930, הארגון חילק עזרה הומניטארית למקומות הפזורים במרחב גאוגרפי גדול, ובסופו של דבר הוציא יותר מפי עשרה מאומדנו המקורי ועזר לכ-2 מיליון פליטים.

*מספר הקורבנות של העם הארמני :

*ההערכה היא שכמחצית מהאוכלוסייה הארמנית בטורקיה - כשליש מהאוכלוסייה הארמנית בעולם, הושמדה. ישנם חילוקי דעות באשר למספר הקרבנות הארמנים שנספו בין השנים 1915 ל-1918. רוב ההערכות נעות בין 600 אלף ל-1.5 מיליון איש. הממשלה הטורקית והיסטוריונים טורקים בני ימינו נוקבים במספרים שונים בין 300,000 ל-800,000 וזאת למרות דוחות שונים של השלטונות העותמאנים לפיהם מתו יותר ממיליון ארמנים. רוב ההערכות שבוצעו על ידי נציגים שונים אומדות את מספר הקרבנות בין מיליון ל-1.5 מיליון גברים, נשים וטף. בנוסף על כך, אלפי כנסיות, מנזרים ואתרים ארמנים אחרים נהרסו; הטורקים התאמצו למחוק את שרידי התרבות הארמנית בשטחי ארמניה ההיסטורית שבשליטתם.

דיווחים ותגובות של ארצות המערב .

מאות עדי-ראייה, כולל מארצות הברית הניטרלית ומבנות בריתה של האימפריה העות'מאנית, גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית, תיעדו ומסמכו מעשי טבח רבים בחסות המדינה. נציגים רשמיים זרים רבים הציעו להתערב לטובת הארמנים, אולם נדחו על ידי פקידי הממשלה העות'מאנית, שטענו כי הם מגיבים נגד התקוממות פרו-רוסית. ב-24 במאי 1915, הזהירה ההסכמה המשולשת את האימפריה העות'מאנית, ש"לאור פשעים חדשים אלה של טורקיה נגד האנושות והציוויליזציה.

תגובת האמריקאים:

לארצות הברית היו קונסוליות ברחבי האימפריה העות'מאנית, כולל מקומות באדירנה, סמסון, איזמיר, טרבזון, ואן, איסטנבול וחלב. באופן רשמי היא הייתה צד נייטרלי עד שהצטרפה למדינות ההסכמה באפריל 1917,והזוועות דווחו באופן קבוע בעיתונים וכתבי עת ספרותיים סביב העולם. אמריקנים רבים דיברו נגד רצח העם, ובכללם הנשיא לשעבר תאודור רוזוולט. כשפקודות הגירוש נחקקו, פקידים קונסולריים רבים דיווחו על מה שראו לשגריר האמריראי מורגנטאו. בספר הזיכרונות שהשלים במהלך 1918 כתב "כאשר השלטונות הטורקיים נתנו את הפקודות לגירושים הללו, הם פשוט נתנו תעודת פטירה לגזע שלם; הם הבינו זאת היטב, ובשיחותיהם עמי הם לא עשו שום ניסיון מיוחד להסתיר את העובדה". הזיכרונות והדיווחים תיארו בצורה עזה את השיטות בהן השתמשו הכוחות העות'מאניים ותעדו מקרים רבים של זוועות שבוצעו נגד המיעוט הנוצרי.

תגובת הבריטים:

הדיפלומטית הבריטית גרטרוד בל מילאה את הדו"ח הבא לאחר ששמעה את התיאור מחייל עות'מאני שבוי: "הגדוד עזב את חלב ב-3 בפברואר והגיע אל ראס אל-עין תוך 12 שעות...כ-12,000 ארמנים היו מרוכזים תחת האפיטרופוסות של כמה מאות כורדים ... הכורדים הללו נקראו ז'נדרמרים, אבל במציאות היו פשוט קצבים; כנופיות מתוכם קיבלו הוראה גלויה לקחת קבוצות של ארמנים, משני המינים, ליעדים שונים, אבל היו להם הוראות סודיות להשמיד את הגברים, הילדים והנשים המבוגרות ... אחד הז'נדרמרים הללו הודה שהרג בעצמו 100 גברים ארמנים ... מערות המדבר הריקות נתמלאו גם הן בגופות".וינסטון צ'רצ'יל תיאר את מעשי הטבח כ"שואה מינהלית" וציין ש"אין ספק סביר שפשע זה תוכנן והוצא לפועל מסיבות פוליטיות. הופיעה ההזדמנות לפינוי אדמה טורקית מגזע נוצרי המתנגד לכל השאיפות הטורקיות, מוקיר שאיפות לאומיות שניתן לספק אותן רק על חשבון טורקיה, ונטוע גאוגרפית בין טורקיה ומוסלמים קווקזים".

*תגובת הגרמנים:

על פי ההיסטוריונית בת יאור, הגרמנים ראו גם ארמנים נשרפים למוות. קצינים גרמנים שהיו מוצבים במזרח טורקיה ערערו על טענת הממשלה שפרצו מרידות ארמניות, ורמזו שהאזורים היו "שקטים עד שהגירושים החלו". גרמנים אחרים תמכו בגלוי במדיניות העות'מאנית נגד הארמנים. כפי שהאנס הומאן הנספח הימי הגרמני בקונסטנטינופול אמר לשגריר ארצות הברית הנרי מורגנטאו: "חייתי בטורקיה רוב חיי ... ואני מכיר את הארמנים. אני גם יודע שגם הארמנים וגם הטורקים אינם יכולים לחיות יחד בארץ הזו. אחד העמים האלה חייב ללכת. ואני לא מאשים את הטורקים על מה שהם עושים לארמנים. אני חושב שהם מוצדקים לחלוטין. האומה החלשה יותר חייבת להיכנע. הארמנים רוצים לחלק את טורקיה; הם נגד הטורקים והגרמנים במלחמה הזאת, ולכן אין להם זכות קיום כאן". בדיווחיו לברלין ב-1917, הטיל הגנרל הגרמני הנס פון סיקט את האשמה בכל בעיותיה של האימפריה העות'מאנית על היהודים והארמנים, אותם הוא הציג כגיס חמישי הפועלים למען מדינות ההסכמה. ביולי 1918, שלח סיקט הודעה לברלין, בה הצהיר ש"זה מצב עניינים בלתי אפשרי להיות בברית עם הטורקים ולעמוד לצד הארמנים. לפי דעתי, כל שיקול, נוצרי, רגשי ופוליטי צריך להיות בצלו של צורך מלחמה קשה, אך ברור".


*ואם אנחנו מדברים על תגובת העם הגרמני - המחבר הספר אומר במפורש כי היטלר מצוטט כמי שאמר באוג' 1939 לפני הפליה לפולין:"לא איכפת לי מה תחשוב עלי הציוויליזציה המערב -אירופאית .אני שלחתי למזרח את גדודי גולגלות -המוות כדי שישמידו ללא רחם ...את הגזע הפולני ...מי מדבר היום עדיין על השמדת הארמנים?!.
מחבר הספר סובר כי הטענה שהיעדר דיון ומשפט על הטבח שביצעו הטורקים בארמנים בימי ממשלת "הטורקים הצעירים",הניח להיטלר להאמין שההיסטוריה לא תראה בו אחראי לפשעיו שלו כנגד האנושות -נראת אולי מוגזמת :אך העובדה שהיטלר היה מודע לטבח הארמנים ולהיותו "פשע ללא ענישה"היא משמעותית ומעוררת שאלות רבות.

*ואני תוהה באופן אישי לאור כל סוגי ההשמדה של העם הארמני כגון : החרמת רכוש ,גרוש והשמדה ,מחנות ריכוז ,מעשי טבח,שריפות המוניות כפי שאנו מכירים במחנות הריכוז שהגיעו לכלל שידורג עולמי ,ועזרה בינלאומית לקורבנות העם הארמני שהיוותה טיפה בים וכמובן התגובות הפושרות של האמריקאים והבריטים, לא היו מקדמה היסטורית לשואה של העם היהודי כמעט אחד לאחד?!

*הערכת מספר הקורבנות אף בה יש דימיון מסוים :ההערכה היא שכמחצית מהאוכלוסייה הארמנית בטורקיה - כשליש מהאוכלוסייה הארמנית בעולם, הושמדה, לאור רוב ההערכות הנעות בין 600 אלף ל-1.5 מיליון איש. אז נכון שזה לא 6 מיליון אבל היחסיות דומה .

*תגובת העולם המערבי נע בין אדישות - כולל אלו של רוב המנהיגות היהודית בארץ ובעולם באותם שנים לבין התערבות מועטה אף לה יש דימיון רב בין שני מקרי ההיסטוריה הנ"ל.

*מחבר הספר שהינו מומחה לשואת העם הארמני מציין כי יש לראות בטבח הזה כג'נוסייד -בהגדרה כרצח -עם כ-genocide ולהבדיל ולראות בשונה את השואה Holocaust כ-השמדת -עם עפ"י הרשום בחוק הכנסת בדבר מניעתו של פשע השמדת -עם 1950. ,אם כי גבולות ההגדרות מטושטשות אצל היסטוריונים ישראלים .

*לזווית ראייתו של מחבר הספר -יש שוני בין שני האירועים ההיסטוריים הללו: הסכסוך בין לטורקים נטול ממד גזעי וממד אידאולוגי ,זהו סכסוך עקוב מדם,לאומי-דתי,שבו בעל הכוח משמיד אוכלוסייה נרחבת ,אולם לא הייתה כוונה להשמיד טוטלית את כל העם הארמני.

*ד"ר יאיר אורון מבקש לעורר באמצעות הספר הזה את רגישותנו כעם היהודי -הישראלי להיבט זה של האנושות מעבר למה שקרה לנו,תוך מודעות להתרחשותם של מקרי
למה שמוגדר כג'נוסייד =רצח -עם genocide או מעשים בעלי אופי של רצח -עם. הוא מציין כי במהלך שנת 1994 בוצעו מעשים בעלי אופי שכזה בהיקף רחב ביוגוסלביה לשעבר , בראונדה.

*הוא מסכם באומרו: כי "תנאי הכרחי להתמודדות עם הרע מסוג כזה -אף כי בשום אופן לא תנאי מספיק-הוא לדעת ולהיות מודע לעובדת קיומו של הרע ולנסיבות התרחשותו. אלה העומדים מהצד {מה שהוא מכנה בספר "האדישים}מסייעים תמיד לרוצחים, ואף פעם לא לקורבנות...מן הבחינה ההיסטורית אסור לשבת בחיבוק ידיים נוכח מעשי הפע של רצח-עם,אין לקבל את הטיעון שאין מה לעשות ....דברים כאלה קורים...רשע אינו חדל להיות רשע כאשר הוא פוגע בזולתנו".

*בהגדרה הזאת של ההתעלמות/אדישות צריך להכליל את מנהיגות היהודית של הישוב היהודי בתחילת המאה שעברה ועד היום בעמדתה הרשמית של מדינת ישראל שנסיבותיה היו והינן פוליטיות כלל עולמיות ודיפלומטיה בה מעורבים אינטרסים מדינתיים,הם אלו שהכתיבו ומכתיבים עד היום את אי -ההכרה בהשמדת הארמני כ-רצח העם .

*ד"ר אורון מעביר באוניברסיטה הפתוחה קורסים בתחום ה-ג'נוסייד genocide בכלל ובעם הארמני בפרט ,{ואף אני למדתי באותם קורסים מרתקים}.הוא מציין כי בינואר 1993 נפסלה תוכנית לימודים הניסיונית בעריכתו "השמדת עם במאה העשרים" שבה כאמור חלק נרחב עוסק ברצח העם הארמני. הפסילה לדעתו מלמדת שהערכותיו לגבי הגדלת ידע ומודעות בחברה הישראלית היו כנראה מרחיקות לכת מדי ,נראה שהחברה הישראלית ,מסיבות פנימיות וחיצוניות-עדיין "אינה בשלה" להתמודד עם נושא רצח העם הארמני בכלל ובהגדרת כג'נוסייד=genocide .

------------------------
*הספר הינו ספר עיון כמובן והוא היה מרתק בעיני,כתיבתו קולחת מעמיקה ו"לא אקדמית ",הספר העניק לי את הידע והכלים לכל מה שנקרא "השמדת העם הארמני "הכרה בו או שלא ומדוע.
הספר העניק לי ידע ודעה בלהבחין בין ביצוע ג'נוסייד -רצח -עם בהגרה כ genocide ,לבין השואה המוגדרת כ- Holocaust.

*הספר כולל מפות וצילומים מעוררי חלחלה של הארמנים שגורשו,שהורעבו,שאנסו, שמתו,שנשרפו - זקנים ,גברים,נשים וילדים שהינם עדות לביצוע רצח -עם הארמני בתחילת המאה הקודמת.