ביקורת ספרותית על טרזן מלך הקופים - טרזן #1 מאת אדגר רייס בארוז

---

לפני שבוע בערך טיפסתי למדף הגבוה ההוא, בו נשמרים ספרי ילדותי כדי לחפש ספר מסוים ובום, הספר הזה נפל עלי.
בום, נזכרתי בסיפור.
סבתא שברחה עם סבא מחבל טירול קצת לפני שצלב הקרס כיסה את החבל הזה
הייתה חוזרת לשם כל שנה כמעט, החל בשנות השבעים.
האם זו הייתה בריחה קבועה מאפריקה המנטלית והפיזית בה חייתה, אל נוף הולדתה?
האם כמיהה לשחזר את שאינו ניתן לשחזור? כי מן הידועות היא שאף בן אנוש לא מסוגל "לחזור הביתה".
לא הספקתי לצערי ללבן איתה את העניין.
אבל באחד הביקורים הללו היא קנתה לי בגד ים, "ספידו" אמיתי, משהו שלא היה חזיון נפרץ בהתיישבות העובדת של תחילת הסבנטיז.
הייתה בעייה אחת - הוא היה גדול עלי בשמונה מידות בערך.
להבדיל מאמא שלי, בגיל 7 לי זה כמובן לא הפריע - להיפך. לכן במקום שהספידו ינוח על גופי בצמידות ראויה, הוא היה משתלשל מגופי הרזה בגאווה, ואני כרגיל מקפיד תמיד שלא משנה איך הוא עוטף אותי, העיקר שיראו את החץ של "ספידו".
לא פעם התברר שהשרוך שלו פשוט לא מספיק כדי להשאיר אותו במקומו ולכן סיגלתי לי מיומנויות שחייה או טיפוס על האי בבריכה, שכללו בדרך כלל יד אחת לפחות שאוחזת בספידו הצבעוני שיישאר פחות או יותר על מקומו.
באחד הבקרים הגיע אחד מאותם ימי ספורט שהיו נערכים חדשות לבקרים ברשת בתי היתומים הידועה בשמה "הלינה המשותפת בקיבוצים". בימי הספורט היו היתומים מתחרים זה בזה בהפגנת מיומנויות גופניות, שהרי מיומנות גופנית הינה מהפרמטרים הקובעים והחשובים בכל בית יתומים שהוא.
כבר אז העמקתי בעלילותיו של מלך הקופים שהיה אחד מגיבורי ילדותי המובהקים (הרי גם הוא היה יתום שמשפץ ומשפר ללא לאות את כישוריו הגופניים) ולכן כמובן שהתייצבתי בתור הנרגש של תחרות הקפיצה למרחק בבריכה.
התחרות הייתה כזו - רצת כמו מטורף במורד הדשא שעל שפת הבריכה ואז היית מזנק, תופס את החבל המשתלשל ונותן לו להעיף אותך הכי רחוק שאפשר אל תוך הבריכה. ברור שאת כל התהליך הזה ליוותה שאגת טרזן אימתנית.
אט אט התקצר התור לפני. ע', חברי הטוב מבית היתומים ומכאן שיריבי הגדול בכל תחרות ספורטיבית, השיג תוצאה מצויינת, מה שרק דירבן אותי לשבועת היתום הידועה שנלחשת בלב והנה כבר רץ האחרון שעמד לפני וקפץ - הגיע תורי.
אני שומר על ארשת קפואה כדי להסתיר את הלב ההולם ויוצא לדרך. מאיץ חזק, יד אחת אוחזת בספידו המשתלשל ורק 3 מטר לפני שפת הבריכה, אני קולט את הבעיה.
ברור לי שבמהלך הדרך שאעשה באוויר עד החבל אוכל עדיין לאחוז בספידו, אך לאחר שאתפוס אותו בשתי ידי ואטיל עצמי ממנו - מי יחזיק לי? והנה אני כבר מתנשא אל-על מעל המים.
אני חושב שהיה בספרים האלו של טרזן - כן, היו לי איזה עשרה - את החלום הגדול של כל בן ציווילזציה, או לפחות של הקול הזה שקיים בכל בן ציווילזציה - הקול של החופש, החופש מבגדים, החופש ממוסכמות, החופש לעשות או לא לעשות ובכלל, החיבור עם הטבע, החיות ובעיקר עם עצמך. אני חושב שבגלל זה כל כך אהבתי לקרוא את כל עלילותיו.
אז השבוע, אחרי שהוא נפל עלי כך פתאום, אקרא אותו שוב.
בעודי באוויר היה לי מספיק זמן להתחבט בדילמה - לתפוס את הספידו ולצלול למים או ללכת על השיא תוך שאני נותן את כל מה שיש לי, תרתי משמע, מה עדיף?

» ביקורות נוספות של ליאור
» ביקורות נוספות על טרזן מלך הקופים - טרזן #1