ביקורת ספרותית על אל תפחד כשאני מחבק אותך - מסע של אב ובן מאת פוּלביו אֶרוָוס
ספר לא משהו

---

"אל תפחד כשאני מחבק אותך" היא הכתובת שהדפיסו פרנקו אנטונלו ואשתו על החולצות של הבן, אנדריאה. אנדריאה הוא אוטיסט, ואחד ממנהגיו, בעת שהוא רוצה ליצור קשר עם אנשים, הוא לחבק אותם. או ללטף להם את הבטן. המחוות האלה, שאינן רגילות בין זרים, יוצרות תגובה מפוחדת ומתקיפה, ועל כן חשבו ההורים על כתובת על החולצה, באותיות שאינן קטנות מדי, ואינן גדולות מדי, כדי לא לאיים, אלא רק כדי להסביר.

הספר הזה הוא סיפור מסע שערכו פרנקו ואנדריאה ברחבי האמריקות. אבא ונער בן 17, יוצאים מאיטליה, אל מעבר לים. אלפי קילומטרים, על אופנוע. הכל היה יכול להיות שגרתי ורגיל, לולי הסיבוך הקטן הכרוך בהיותו של אנדראה אוטיסט. זה לא דון הפרופסור המפוזר מ"פרוייקט רוזי", אחד שהוא עוף מוזר אבל יכול להסתדר בחיים, ורק הסביבה היא זו שצריכה לקבל כמה ריטואלים וטקסים וקבעונות. אנדראה אומר מספר בודד של מילים באיטלקית, ולא תמיד בהקשר הנכון. התקשורת איתו נעשית ברובה בהתכתבות מול מסך מחשב, וגם זה רק כשנחה עליו הרוח. רוב הזמן הוא חי בעולם משלו, ומתוודע לזרים, כאמור, דרך נגיעה בבטנם, או דרך חיבוק פתאומי.

פרנקו לקח על עצמו אתגר גדול מאוד. הוא צריך להיות מנהל הטיול, בלי להסיר את העין מהבן שלו ולו לרגע. בלי "להשתחרר". אפילו לא בשירותים. או כשישנים בלילה. עם הרבה "תשגיח על הילד" או "מה יש לו, בעצם?". המון מאמץ. וזה הספר - תיאור המסע. או יותר נכון, מראות, חוויות ואירועים משולבות במחשבות, הרהורים וזכרונות.

קראתי את הספר. חלק קטן אהבתי. הרוב לא דיבר אליי. המסע נטול מטרה מוצהרת, וכך גם הספר. יותר קרעי מחשבות מאמירה סדורה. מאוד חסרו לי פרטי הרקע מהבית. יש, אבל קצת, על רגעי האבחון. אין הרבה על כל שנות הגידול שאחריהן, ואז כל מה שקרה במסע הזה מרגיש קצת מנותק. אבל ניסיון מעניין. בטוח שחובבי מסעות ייהנו, וגם יכנסו לאתר האינטרנט של אנדראה אנטונלו לראות את התמונות.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אל תפחד כשאני מחבק אותך - מסע של אב ובן