ביקורת ספרותית על טיפות שלג - פרוזה # מאת א.ד. מילר
ספר טוב

---

קודם כל הגעתי לספר בזכות הביקורת של יעל, ועל זה המון תודה לה.

לא הייתה לי מטרה ברורה לקרוא או לחפש אותו, בעיקר כי יש לי רתיעה גדולה מדי מקריאת ספרים על רוסים שנכתבו ע"י לא רוסים - ועל זה כבר דובר פה לא פעם. בעיקר ספר זה - שברור שלא הולך להחמיא.. עם זאת היה ברור לי שיש סיכוי גדול בכל זאת שזהו ספר טוב. נתקלתי בו במקרה בספריה, ובלי היסוס לקחתי - שיהיה.. אח"כ הגיעה ההתלבטות הקשה "מה קשור" לקרוא את הספר הזה בתרגום לעברית.. ניסיתי לשכנע את עצמי שיש הצדקה - כי גם הסופר בעצם רואה את זה בעיניים מבחוץ, בלה,בלה,בלה - אבל אחרי עמוד וחצי בשם הראשון של תחנת מטרו ששבר לי שיניים "פלושצ'ד רבולוציי" - פרשתי. למזלי ומזל רבים אחרים שקוראים רוסית - ניתן להשיג באינטרנט כל ספר חינם ב-3 קליקים לקריאה מהרשת. נכון - לא אותה חוויה כמו קריאת ספר שמחזיקים בידיים - אבל כבר הייתי במוזה לקרוא אותו אז לא התחשק לי לחכות ימים עד שאגיע שוב לספריה, אתחיל לחפש אותו ברוסית, מי יודע אם אמצא. כך מצאתי את עצמי יום וחצי בכל פינה עם המכשיר הסלולרי שלי, קוראת מהמסכון הקטן, בכל מקום, מתעלמת מהילדים שלי, מזניחה בישול, מבהילה בלילה בני בית בכך שהם מוצאים אותי ב-4 בלילה מול המסכון ( אני יודעת לחלקנו קריאת 200-300 עמודים הוא עניין של מספר שעות - אבל אין מה לעשות, אני קוראת לאט. מה גם הספר הזה היה כה מוצלח שלא הייתי רוצה שיחלוף לי בשעתיים. זאת באמת הייתה שקיעה לתוך משהו שחשוב לי, עם הרבה רגשות, אפילו יותר מדי. רגשות מתחלפים אומנם עם התקדמות הספר - אבל עזים מאוד בכל השלבים. כבר המון המון זמן אף ספר לא תפס אותי ככה).

אז אין ספק - זהו ספר מעולה. ממש ממש מעולה. האם ספר מתח - לא במובן הקלאסי שלו בטוח. אבל היה לי מזל - אני פספסתי בכלל את כל ההקדמה שמגדירה אותו כספר מתח. גם לא קראתי את התקציר בסוף הספר - אחרי אזהרות על ספרים אחרים שמכילים ספויילרים - לא רציתי להסתכן. פשוט זכרתי שיעל המליצה והתחלתי.

בהתחלה היה לי מהספר טעם רע. מאותה סיבה - הוא לועג מאוווווד לרוסיה העכשוית. מאוד מאוד לועג. אבל באותה מידה שהיה לי לאו דווקא נעים לקרוא את זה היה לי ברור - הוא צודק במאה אחוז. כך עד סוף הספר - אחד הדברים שהוא עשה, בעצם כמעט מדע בדיוני - זה תיאור כל כך מוחשי וכל כך אמיתי של הדפיקויות שיש ברוסיה של היום. בין אם זה הותאם ע"י המתרגם הרוסי, או שמילר ידע לכתוב כך לבד - אבל לא משנה כמה יהיה לי קשה לקבל את זה - הוא עשה עבודה אדירה. גם באינטואיציות שלו של להרגיש את המדינה על כל הדקויות שלה, גם ביכולת לתאר, גם ב"אלוהים מסתתר בפרטים הקטנים". כל שבח שאתן לו לא יהיה מספיק - הוא הצליח להרגיש את זה מבפנים, לשים לב למיליון דברים קטנים שיכל לפספס, היטיב לתאר גם את מה שאני בתור "תיירת מבחוץ" הרגשתי בביקורי האחרון במוסקבה וסנט-פטרבוג ב-2009 ( האחד לפני זה היה ב-2001, ובו תבעתי כולי בנוסטלגיה, כך שהיתה חוויה סלחנית ורומנטית הרבה יותר, אף על פי שאני לא נולדתי ספציפית בערים אלה ). כאן המקום להודות שאני מחוברת לתרבות הרוסית מאווווד, היו לי תקופות שקראתי המון ספרות על התקופה עכשיו, על חיים של אנשים, על היומיום שלהם, על התסכולים שלהם ( שיש להם מספיק ). כואב לי בטירוף על האומללות של האנשים שם, אם כי עם השנים הנושא קצת יורד לי מהפוקוס, אבל ככל הנראה הנקודה הרגישה נמצאת תמיד בהיקון..

אהבתי את איך שהוא מתאר את הקשיים לעבור את החורף בשביל אדם זר, את הגועל וההפקרות של הפאבים, את היוקרה המנוונת והמפגרת של בעל ההון ( כל המכוניות שם או מרצדס או המר - אין להם שום צורך רגשי להיות יצירתיים), החשיבות ה"דתית" כמעט שהרוסים נותנים לכל הזכרונות ממלחמת העולם השניה, הוא אפילו מכניס חוויות של אחד הגיבורים מלנינגרד בשנות המלחמה ההיא, וגם זה מדויק, מדוד, מעולה, ועוד ועוד מיליוני דברים קטנים.. הוא מבריק וחד ולא מזייף בכלל.

אבל היתה שם בעיה. הוא יורק ביקורת כמעט לכל כיוון, מיטיב בתיאור ההפקרות העוטפת אותך מכל עבר, חוסר מוסריות. למי שיודע על מה הוא כותב - מבין שיש את הפן הזה - אבל יש עוד פן. יש פן של אנשים מאוד חמים, מאוד פתוחים, המון סבל שהם ספגו, ושיש חלק לא מבוטל בכלל של אוכלוסיה שאומנם לא מאמינה לאף אחד - אבל מאוד נקייה מבחינה רגשית ומצפונית. ואת זה קורא מבחוץ יכול לפספס. לא הכל מופקר - כל מה ששייך למדינה מופקר, כל מה שקרוב לכסף מופקר. אבל לא כל וגם לא חצי וגם לעניות דעתי לא 20% מהאנשים הפשוטים יעשו את אחד הפשעים שמתוארים. צריך לב של אבן, חוסר מצפון קיצוני, ועוד דברים. התופעה מטיילת שם ברחובות מכל עבר, מאוד נפוצה, קורעת לב, אבל זה ממש לא אומר שכולם שם ברמה מוסרית כזאת. וכשאני מדברת על כולם - אני מדברת על העם הפשוט, לא בעלי הון.. ומהבחינה הזאת אני חושבת שמילר עשה עוול גדול. בזה שהוא תיאר רוסיה רק מהכיוון הזה.

אומנם לא ידעתי שזה ספר מתח, אומנם שמעתי רבות על התופעה המתוארת, והיא אכן אחת הכואבות יותר שם ב-20 השנים האחרונות, אבל להבדיל ממישהי אחרת שכתבתה על הספר שהכל שם צפוי אני הופתעתי. אני לא ציפיתי להתפתחות הזאת. דווקא בגלל שיש שם גם אנשים נורמלים, באותה מידה מילר יכל לבחור לתאר אותם. וגם קיוויתי שהוא בחר לתאר אותם. ולחפש פואנטה והתפתחות אחרת. כי גם אילו היה בוחר התפתחות עלילה שכזאת היה לו מספיק במה לחפור.

מה עוד אהבתי בספר? שאם כבר בחר לספר סיפור מתח - בחר את הדבר הכואב והקשה ביותר כמעט שיש שם לתאר. אני הרגשתי מתח, קושי, דמעות ועוד בשלב של התפתחות העלילה. ולא בשביל הגיבור המרכזי - אלא בשביל האדם שאת חייו הורסים בידיים של הגיבור. אולי אפילו הרגשתי שאין לי את הכוחות הרגשיים לקרוא את זה. אבל קראתי. ייאמר לזכותו, או לאו דווקא, אבל בטח לא לרעתו, שגם למילר לא היה אומץ. להבדיל מהטלויזיה הרוסית שרצה אחרי סנסציות, וכמה שהתמונות שהיא מצליחה לדוג מחרידות יותר כך היא מרוצה יותר - מילר שומר על איפוק. הוא מגיע שני מטרים עד לתופעה המחרידה, מורח הכל, בורח אחורה.. "מצידי תנחשו לבד" , אומר מילר בין השורות. אני לא בא כאן "לפנק" אותכם בתיאורי זוועות. בשביל שתרגישו שקראתם משהו קורע לב. שתשביעו את רצונכם הטבעי לקרוא על קצת דם וגועל. וכמו סרט אקשן או סרט מלחמה שמצליח להסיט את המצלמה ממראות מדממים במיוחד ועם זאת להעביר את המסר בעיני הוא 70 רמות מעל סרט שיהיה שופע מראות אלה - כך גם כאן. אני מאוד אוהבת את הבחירה.

אבל יש גם דברים שאני אוהבת פחות. אני אוהבת פחות את זה שאומנם מתוארים כאן יסורי מצפון - אבל בעיני לא מספיקים בכלל. הגיבור מתואר כ"victim" , אבל קשה לי לקבל זאת. אין ספק שהוא כן, בין השאר, אבל יחסית לכמה שהשתמשו בו ככלי להרוס חיים של אנשים אחרים - זה כלום. הייתי מצפה ממנו להרבה יותר עשייה בניסיון להציל את מה שהרסו דרכו. נכון - אז זה היה ספר אחר. אבל אם נשווה זאת ל"סטונר" שרבים מאשימים אותו בחוסר עשייה, ובעיני הדבר לא בלט כלל - שם סטונר רק הזניח ( או לא) את החיים של עצמו. כאן הגיבור מפורשות לא עושה כלום בשביל להציל חיים של אחרים. ובעיני זאת התנהגות הרבה פחות נסלחת. הוא רואה סימנים, ולא עושה כלום. הוא כמעט יודע בוודאות שיש בעיה - ועדיין לא עושה כלום - כי שומר על השקט הנפשי והאינרציה של החיים שלו. ואחרי שהכל נגמר - בעייני הוא היה חייב לפרק את העולם אבל לנסות להציל את מה שאולי היה עוד ביכולתו להציל. אבל הוא אימפוטנטי מדי, אדיש מדי, בוחר לרחם על עצמו מאשר לעשות את מה אולי היה מצליח לשנות, לא בטוח בכלל, אבל היה חובה עליו לנסות. יתרה מכך - למרות כל יסורי המצפון המתוארים - בעיני הם חלשים ממה שהייתי מצפה. ויתרה מכך - נראה שרק אני רואה את זה , מבחינת הסופר עצמו - זה נראה לו במידה לחלוטין. נותרתי עם טעם לוואי מוזר שכל המבט הזה של הזרים ברוסיה - הוא אולי חומל, מרחם, מבקר, רואה הכל ומאוד חד - אבל הכל מסתכם בזה. אפילו איפה שיש מעורבות אישית מפורשת - אין מוכנות להזיז אצבע בשביל לעזור, להתערב, לתרום.. ואז כרגיל נשאלת השאלה הדרמטית - גם אני הייתי שם ב-2001, גם אני נקרעתי מכאב ובאסה בשבילם - האם עשיתי משהו בשביל לעזור אפילו לאחד שם?? כרגיל..

ועדיין אני חושבת שהספר מעולה. מתעסק בשאלות סופר-חשובות, מאוד אותנטי, מאוד מומלץ - במיוחד לאלה בינינו שמוכנים להרגיש משהו מאוד קשה מאוד לעומק.. עלילה? חוסר שעמום? - אני לא חייבת עלילה. אותי אף ספר בחצי שנה אחרונה לא שאב ככה.. משעמם ? בכלל לא היה לי. אבל אכפת לי מהם. אני לא מהצד. אולי מהצד זה משעמם, ומעיק, ולא משתלם למי שצריך לעבור את מסכת השמות הלא קריאים, לקרוא על תרבות ומנטליות לא ברורים טקסט ארוך ומסורבל שמתעסק בדקויות, וכתוב במשפטים ארוכים ומתחכמים מאוד מאוד. אולי אפילו קצת יותר מדי ארוכים ומתחכמים.. וזה לא מותחן.. האם כדאי - אני לא יודעת.. מי שבא לו לשלם את המחיר ואכפת לו - מומלץ בחום. למי שמחפש ספר מתח שואב וקריא - חבל על המאמץ..


אגב בשביל להבין את עומק הציניות הנה ציטוט מתחילת הספר:
"הרחתי את זה עוד לפני שראיתי את זה.
אנשים התקהלו על המדרכה ועל הכביש, רובם היו שוטרים. חלקם דיברו בטלפונים ניידים, חלקם עישנו, חלקם הסתכלו, חלקם הסבו את מבטם. מהכיוון שממנו באתי הם חסמו את שדה הראייה שלי, ולמראה כל המדים חשבתי בהתחלה שזאת בטח תאונת דרכים או פשיטה של רשות ההגירה. ואז עלה באפי הריח. זה היה ריח מהסוג שמקדם את פניך כשאתה חוזר הביתה ומגלה ששכחת להשליך את הזבל לפני שיצאת לחופשה - ריקבון עשיר ועם זאת חומצתי, חזק מספיק בכדי לכסות על הניחוחות הקיציים הרגילים של בירה ומהפכה. הריח היה זה שהסגיר את הכול.

ממרחק של כעשרה מטרים ראיתי את כף הרגל. רק אחת, כאילו בעליה יצא אט אט מלימוזינה. ...
אגב, כשסיפרתי לסטיב וולש על כף הרגל, הוא אמר, "טיפת שלג. החבר שלך הוא טיפת שלג." הוא אמר לי שככה הרוסים קוראים להם - לגופות שצצות על פני השטח כשהשלגים מפשירים. שיכורים, ברובם, וחסרי-בית שפשוט מרימים ידיים ונשכבים בתוך הלובן, וקורבנות רצח שהוטמנו בשלג הרך בידי רוצחיהם."

והפרח נראה כך:
http://ogorodsadovod.com/entry/1396-nezhnyi-podsnezhnik-na-foto

באסה..

» ביקורות נוספות של ג'ניה
» ביקורות נוספות על טיפות שלג - פרוזה #