ביקורת ספרותית על ההזדמנות האחרונה של ביל וורינגטון מאת ג'יימס קינג
ספר טוב

---

אבל תראה... התחלתי לומר. הגריאטר נפנף לעברי בידו והשתיק אותי. אבל היא יודעת איפה היא, היא רק לא מבינה את המבטא שלך. אבל זה היה ההמשך, ואותו אמרתי רק לעצמי. הוא לא הקשיב, היא לא שמעה. הוא הסתכל על האישה במיטה, והמשיך לענות אותה בשאלות שלו. איזה יום היום? איפה את נמצאת? את יודעת למה את נמצאת כאן? איפה את גרה? איך קוראים לך? היא, מצידה, עם שכל שהמשיך להיות חריף, על אף דליפת הזיכרון, המשיכה לנסות ולהתחכם. להתחמק מהשאלות שלו, לענות חצאי תשובות, משתמעות לשתי פנים, לשאול אותו בחזרה שאלות שירמזו לה על התשובות הנכונות. זה לא עזר, במקרה הזה. הוא גריאטר. הוא מכיר את כל הטריקים. כל מה שלי נותר זה להסתכל בהם מבעד לדמעות.

בסופו של דבר סבתא שלי (שהיתה בת 95, או 96, או 97 תלוי לאיזה מגירסאות הסיפור שלה במהלך השנים מאמינים) חזרה הביתה. הטשטוש התברר כזמני, יותר תוצאה של התרופות והניכור של בית החולים, מאשר מצב פיזיולוגי אמיתי. במדינה שבה הנשיא פותח את העשור העשירי לחייו, הייתי מצפה ליותר כבוד והערכה לקשישים ממה שראיתי שם. בבית סבתא חזרה אלינו, והיתה צלולה כמעט לחלוטין עד יומה האחרון. היא עדיין יצרה מצבים מרירים מצחיקים, כמו אז כשחשבה שהנכדה שלה היא הבת, ואז גם הבת נכנסה, והיא היתה מבולבלת מזה. או כשהיא סיפרה לי איך אבא שלי ואחיו, כולם ילידי הארץ כמובן, הגיעו ארצה אחרי השואה, נפגשו יחד ו"נדברו ביניהם, ואז הביאו אותי הנה, לבית הזה". אבל אלה היו רגעיים, ורוב הזמן היא היתה איתנו. עד שכבר לא.

ביל וורינגטון הוא איש זקן. הוא עדיין עקשן, כפי שהיה בעבר. וגם קשוח ושתלטן. אבל הזיכרון שלו כבר לא כשהיה בעבר. הוא מתקשה לנהל את חייו, אבל גם לא מוכן להודות בקושי. הוא גם רוצה להחזיר ימיו כקדם, ולהמשיך לשלוט ולנהל את ילדיו. משום מה התיאור הזה נשמע לי מוכר מאיזה שהוא מקום, אבל נעזוב את זה. אייפריל נמצאת בצד השני של סנדוויץ' הדורות, אם כי לא נפלה רחוק מהעץ. גם היא עקשנית, וקשוחה וחזקה. וכך ביל ואייפריל מאחדים אינטרסים ויוצאים למסע. כל אחד מנימוקיו-הוא, שאותם הוא מסתיר מהשני.

מה שיש כאן הוא ספר מסע. מסע ארוך, קשה, לא הזוי כמו "המסע של הרולד פריי" וגם לא משעשע כמוהו. איש זקן, ונערה צעירה, במכונית עתיקה ששניהם לא ממש כשירים לנהוג בה. מה שקורה כאן, והוא קורה גם הרבה במציאות, זה שהיציאה מהבית ומהסביבה המוכרת מערערת את האדם הזקן, ומאיצה את ההדרדרות שלו. ועכשיו תחשבו על אייפריל. כולה בת 14, מוצאת את עצמה אחראית על איש זקן, שחושב שהיא אשתו, או הבת שלו, ולפעמים גם מזהה שהיא הנכדה שלו. האימה, להבין שהוא לא בריא, עלול להתמוטט, או להעלם, או להסתכסך באיזו קטטה. וזה לא שאין לה צרות משלה. במהלך הקריאה האימה לפתה את לבי פעמים רבות. פחדתי בשבילה.

זה סיפור ההתבגרות של אייפריל. זה מה שקורה לה במהלך המסע הזה. זה סיפור הזדקנות, פערי דורות במשפחה, יחסי אחים החיים תחת אב קשה ואם נעדרת. הוא כתוב מצוין. יש כמה חלקים שהייתי מגדירה "חופרים", לו הייתי בגיל המתאים לשימוש במילה הזאת. אבל אני לא בגיל המתאים, והחפירות לא הפריעו לי. אני אחזור קצת לסבתא שלי. בתקופות שונות, למעשה כמעט מאז שאני זוכרת אותה, הייתי מתעצבנת עליה. היה אפשר לספור על השעון כמה זמן יעבור, לא יותר משעה, עד שהיא תגיד משהו שיוציא אותי מכליי. בכל הזמן הזה הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה בדיוק החוזק שלה, העקשנות, יכולת השליטה, אלה התכונות שהביאו אותה לגיל המופלג הזה. בעזרתן היא שרדה, ובגללן כל כך היה קשה לטפל בה כשכבר היתה זקנה. אין השלמה בזקנה, בטח לא לאנשים חזקים. זה תהליך קשה, ומר, וכואב. וזה מה שעולה מן הספר.

לא אהבתי את ביל. אי אפשר לאהוב אותו. הוא קשוח, הוא שתלטן, הוא עקשן, הוא משתמש במילים בוטות. אבל היה יפה לקרוא דברים מנקודת מבטו. גם את אייפריל קשה לאהוב. היא לא הייזל של אשמת הכוכבים. אין לה את התחכום המושך את לב המבוגרים הקוראים. היא לא הבת של השכן ממול. יותר דומה לבת שלכם בבית ששקועה בנייד שלה, עם האוזניות, ומתחצפת, וצועק, וחושבת שהיא יודעת מה טוב לה ושאתם לא מבינים כלום. אבל החיבור הזה, של שני אנשים ישירים ועקשנים, שמדברים ישירות ובצורה בוטה, שקשורים באהבה ובשנה לבת שלו ולאמא שלה שהן אישה אחת, החיבור הזה עושה את הספר. הוא חושב שהוא יודע מה הוא עושה, והולך ומאבד את המושכות. היא חושבת שהיא יודעת מה טוב לה, והולכת ומגלה מה באמת טוב לה. אבל בדרך, רוב הדרך, היא ילדה אבודה, והלב נכמר.

לא מדובר בספר נוער. מכון שהגיבורה בת 14, ושחלק מהספר נכתב כביכול מנקודת מבטה. אבל לא נראה לי שנוער ימצא טעם בקריאה בספר הזה. ואולי אני טועה. אולי כן. בעיני זה ספר לגיל הביניים. לאנשים כמו מרסי, שמגדלים מתבגרים, ואולי גם בוגרים, ומטפלים בהורים שהולכים ומזדקנים. את הספר הייתי צריכה לקרוא בשבת. זה היה הדבר הנכון לעשות. אבל לקחתי מהספריה ביום ראשון, ולא הצלחתי להתאפק. מן הצד השני שום גמדים לא באו לעשות כביסה במקומי, או לעזור לילדה עם השיעורים, והבוס שלי הודיע ש"אני בדיוק קוראת ספר עכשיו" אינו עילה להעדרות מעבודה. לכן נאלצתי לקטוע את הקריאה לצורך מטרות נקלות שכאלה.

ספר מצויין, ומומלץ מאוד.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ההזדמנות האחרונה של ביל וורינגטון