ביקורת ספרותית על הקמצן [תרגום:נתן אלתרמן] מאת מולייר
ספר מעולה

---

מדובר בקומדיה-(ומעט)-דרמה נטו. אב נתעב, קמצן, אנוכי ואגואיסט, המפנה זמן לחשוב רק על עצמו, מוצא את עצמו בתסבוכת שעה שילדיו מתאהבים. ולא שזה מספיק, אלא הבן האומלל מוצא את עצמו מאוהב באותה הצעירה שאביו החליט להפוך לאמם החורגת של ילדו וילדתו.
מכיוון שנכתבה על ידי צרפתי, כמו כל צרפתי מכובד (אנא אל תקחו את הבדיחה הגרועה הזאת ברצינות), מקום המעשה היה בפריז בסביבות אלף שש מאות ומשהו, נכון לתקופת עלילת המחזה, כנראה.
זאת קלאסיקה, מניחה לפחות שכך (הצגה ראשונה: 9 בספטמבר, 1668, כן, נראה לי שזאת כן), היא מוצפת בקיטשיות ובהילה ישנה שכזאת. עם דמויות דרמטיות ו - עוד פעם - קיטשיות. אבל משום מה - מבוצעת היטב.

אני לא אדם של מחזות, אף פעם לא קראתי כאלה מיוזמתי, ומאלו שראיתי במהלך בית הספר זכיתי לצפות במשחק נורא ובתפאורה מגושמת, גסה ומרושלת, אני מניחה שקראתי אותו בגלל העובדה הפשוטה שרציתי לראות מה המתכון לתסריט שיימכר כדרך קבע אצל ילדי כיתה ט' כחלק מתוכנית לימודי הספרות.
עכשיו כשסיימתי, עדיין אין לי מושג. אני מניחה שיש בזה את רוב המרכיבים שרוב רובם של הסיפורים שקראנו בעבר מכילים; ביניהם בעיקר סוף קיטשי ודמויות הפועלות לפי המובן מאיליו עם הרבה שורות דיבור, מה שגם, זיק של משהו מרתק, אבל לא משהו שאני חושבת שהילדים בכיתה שלי יצליחו לתפוס, כי מן הסתם אני רגילה לנטייה שלהם להיעלם ברגע שמשהו ספרותי עולה לפני השטח.

זה היה תסריט טוב; מלא הומור, סאטירה וגם דרמה. הוא היה מסקרן ומושך, ומהשורה הראשונה מצאתי את עצמי מסוקרנת והמשכתי לקרוא. היו קטעים שבאמת קראתי והתפקעתי מצחוק, בעיקר בהתחלה, ששפעה הומור.
מצד שני, דיי הרבה דרמה מסתתרת בסיפור הזה, אתם יודעים. רוב הזמן הקטעים המצחיקים הם בגלל שאחת הדמויות מאוד דרמטית. אחד הקטעים הכי מצחיקים ב"הקמצן" הם קטע בו הרפגון - דמות האב במחזה - דרמטי עד להתפקע.

מה שגם, אני חייבת לומר שהדמויות מאוד מעניינות בתור סוגיה פסיכולוגית. לפחות הרפגון, שמשדר כולו אנוכיות ומסקרן מאוד בתור בן אדם. אני מניחה שגם ילדיו עשויים לעורר מחשבה, כי אני מניחה שלגדול בצלו של אבא שכזה מאוד משפיע על הילדים.

כמובן יש במחזה עצמו חסרונות אי אלו, לעומת זאת, הוא עדיין מקבל חמישה כוכבים.
קודם כל, הוא רחוק אלפי מונים ממה שאני קוראת בדרך כלל והשפיע מאוד על טווח ההיקפים שלי, אולי אם אקרא עוד מחזות בכללי אשנה את דעתי לגביו, אבל יש בו משהו מיוחד לחלוטין.
דבר שני הוא ההתעסקות שלו בהומור והדחקת הדרמה, למרות מה שציינתי. המחזה עצמו היה מאוד דומיננטי מבחינת הומור ופשוט מלבב כשזה נגע לנושא הזה.
עוד דבר הוא היה הדמות הראשית, הרפגון, שהיה אנושי עד כאב (שבוטא בדמעות צחוק), ציני, אנוכי, ופשוט גאוני בתור דמות ראשית.
גם, בנוסף, נשבח לטובה את העובדה שמולייר הכניס לטקסט קללות משעשעות ביותר. משהו שתרם מאוד לטקסט ולאו דווקא הוריד מאיכותו.
אז בגדול, יש עוד הרבה נקודות טובות של התסריט הזה, אם כי סוף הביקורת - ועדיין לא הבנתי למה מקריאים אותו לצעירים, כי הוא מאוד קשה להבנה ומאוד, טוב, מהנקודה שהבטתי עליו הוא מורכב, אפילו מידי.

בכל מקרה, משהו שדורש מחשבה. לא דברים שאני קוראת על בסיס יומיומי, מאוד קשה להתמודד עם השפה שלו, והיו מילים שלקח לי זמן לבלוע ושמות שלקח לי זמן לעכל. למרות הכל היה פשוט מהנה לקרוא אותו, ניסיתי חלקים ספורים בקול וזה עזר לי להתמקד, אולי זה יעזור גם לאחרים.
אבל אני מאוד מבינה למה המחזה הזה מפורסם בקנה מידה עולמי. הוא משעשע, ושנון, ומעניין. לא משהו פורץ מוסכמות, אלא משהו שבאמת פשוט כיף לקרוא - ולראות, אני מניחה. בתנאי שיש שחקנים טובים.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על הקמצן [תרגום:נתן אלתרמן]