ביקורת ספרותית על אינדיאני בהרווארד מאת ג'רלדין ברוקס
ספר טוב

---

עד כמה שידוע לי אין ספרים שנכתבו על ידי אינדיאנים ותיארו את תרבותם מבפנים. קרל מאי הגרמני, גיבור ילדותנו שאב את דמויות והתנהגות האינדיאנים שלו מדמיונו הקודח וביקר לראשונה בארה"ב בניו יורק הרבה אחרי שספריו התפרסמו (וכנראה לא פגש אפילו אינדיאני אחד...) גם פנימור קופר עם גיבורו (האירופאי) ויחסו החיובי בדרך כלל לאינדיאנים לא תאר תרבות אותנטית. התרבות האינדיאנית לא היתה תרבות של המילה הכתובה. ההיסטוריה והאגדות הועברו בעל פה דרך שירים וסיפורים כל עוד היה למי להעביר. והתרבות הזו נידונה להשמדה כאשר הגיעו המתיישבים האנגלים לחופי אמריקה והתיישבו בה. כי התרבות האירופית לא סבלה תחרות. האירופאים ידעו מה אמת ומה שקר, מי האל היחיד, מה הדת האמיתית, והמיסיונרים שלהם שקדו על המרת דת של האינדיאנים ומחיקת כל סממן שלהם, לטובת האינדיאנים ונשמתם בת האלמוות, כמובן. כָלֵב בנו של ראש שבט אינדיאני אכן למד בהארוורד במסגרת ניסיון מיסיונרי להכשיר צעירים משכילים שימשיכו את פעילות המיסיונרים האירופיים. ההוצאה בארץ החליטה לא לתרגם את שמו המקורי של הספר (Caleb's crossing) ואחראית לתחושת האכזבה של הקוראים בספר.

הסיפור מתרחש במאה ה -17 במושבה צעירה של האנגלים הפוריטנים שגלו מארצם כדי שיוכלו לחיות לפי ערכיהם הדתיים. בָתְיָה, המספרת, היא בתו של הכומר המשכיל של המושבה. אביה לימד אותה לקרוא - לא טריוויאלי כשמדובר בבת - ומתפעל משכלה החד ומתפישתה המהירה שהם בניגוד לאחיה הגדול, כבד השכל. אבל אביה מקפיד לא לאפשר לה ללמוד כי בהיותה אשה אין שכלה בנוי ללימודים והתעמקות. כך שבתיה צריכה ללקט פירורי חוכמה היכן שהם נמצאים - להאזין בסתר ללימוד אחיה וללמוד בחשאי את שפת האינדיאנים המקומיים, שאף אביה מתקשה בה. הסיפור פורש לפנינו את תנאי החיים במושבות ההן, את העבודה הקשה שהיתה מנת חלקן של הנשים, את מקומה המרכזי של הדת ושל "המועצה" בחיי התושבים, את המנהג של "חוזה שירות" של משרתות - שמשפחתן השכירה את שירותן בעבודת פרך למשפחות אמידות יותר, ומשרתת שברחה נתפסה על ידי המשטרה ונענשה בהתאם. הוא מתאר גם את ההשכלה: סטודנטים למדו במשך 4 שנים מפרכות בתנאים קשים של רעב ומחסור לימודי דת, לטינית, יוונית, עברית(!) וארמית שלא לדבר על אריתמטיקה וטריגונומטריה, עד שזכו בתעודה הנכספת.

הסיפור כתוב היטב וקראתי אותו בעיקר בזכות ספרה של ברוקס "שנת הפלאות" שאהבתי מאד. התחקיר ההיסטורי נראה ללא דופי, הסיפור בדרך כלל מצליח להיות אמין (למרות שתמהתי איך אם - ליברלית ככל שתהיה - מוכנה לוותר על הידים העובדות של בתה המתבגרת ולאפשר לה לשוטט במרחבי האי ללא השגחה בשעה שהעבודות המתוארות קשות ומצריכות חלוקה בנטל). סיפור הרקע אכן קרה - למרות שברוקס מקפידה להצהיר שאין זה סיפורו האמיתי של כָלֵב, שממנו לא נשארו ראיות למעט דף בלטינית שמשערים שהוא כתב אותו.

כמו שאמרתי - אין ממש אינדיאנים אמיתיים בסיפור הזה וזו חולשתו. לעומת זאת פוריטנים מכל הסוגים יש ויש. יאהבו את הספר המחבבים רומנים היסטוריים, האוהבים ללמוד דברים חדשים על תקופה היסטורית דרך סיפור אישי של יחיד (יחידה במקרה הזה...) אבל הוזהרתם - זה לא ספר עיון ולא מחקר היסטורי. זו ספרות יפה.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על אינדיאני בהרווארד