ביקורת ספרותית על לגרש את ורונה מאת מרגוט ליווסי
ספר טוב

---

אני חייזר, מפזם לו סטינג על רקע סקסופון ג'אזי א-לה-ניו-אורלינס, אני חייזר חוקי כי אני אנגלי בניו-יורק. כבר אמרו לפני: אנגליה וארה"ב אלה שתי אומות המופרדות על ידי שפה משותפת. הניואנסים הקטנים, יכולים להיות הכל. אני אנתרופולוג על המאדים, מספרת טמפל גרנדין, אוטיסטית בתפקוד גבוה, לנוירולוג אוליבר סאקס. אני רואה שיש לכם שפה, שאתם מתקשרים דרכה, ואני לא מצליחה להבין. דקויות, ניואנסים, מחוות והבעות פנים שאומרים הכל לחלק מהאנשים, ולא אומרים כלום לאחרים.

הספר "לגרש את ורונה" היה אצלי בקטיגוריית "שווה קריאה שניה". יש לי רשימה כזאת. נזכרתי בו בעקבות הפופולריות הרבה שמקבלת תסמונת אספרגר אצל כותבי ספרים שונים, ובראש ובראשונה, בעקבות הספר המצחיק "פרוייקט רוזי". זכרתי ספר רציני ומשמעותי, עם גיבור על הרצף, אבל לא יותר. לא זכרתי את העלילה, וכמעט שום דבר אחר. לכן הקריאה עכשיו היתה כמו קריאה ראשונה. זיכרון חלש הוא דבר יעיל להפליא, מסתבר.

אז מה יש כאן? חייזר. טוב, לא ממש. אבל דמות ראשית, בעלת לקות תקשורתית. זאק כבר בן עשרים ותשע. הוא בוגר, הוא מצליח לנווט את החיים שלו. יש לו עבודה. יש לו קשרי משפחה, וגם סיבוכים משפחתיים. יש לו משהו שדומה לקשרי חברות, והוא מסתדר. את הסדר הורסת לו אישה. ורונה נוחתת אל תוך חייו בלי הסברים, ממלאת אותו שאלות ותהיות, ונעלמת. אז כבר יש שני חייזרים. אחד עם תסמונת מאובחנת, ואחת בלי. לא ברור למי קשה יותר בחיים. וכך העלילה נעה בין זאק לורונה, ובין הסיבוכים האישיים של כל אחד מהם בנפרד ושל הקשר שלהם יחד. העלילה גולשת גם לצד השני של האוקיינוס, אולי כדי להדגיש את הזרות, ולכן בכלל נזכרתי בסטינג.

מה אין כאן? אין כאן צחוק. מי שמצפה לפרוייקט רוזי יתאכזב. מצד שני לקרוא דברים מצחיקים על אדם הסובל מלקות זה קצת עצוב. בלקות תקשורתית זה גם יוצר דיסוננס כלשהו. אחד ממאפייני הקושי הוא הבנה מילולית של דברים, בלי יכולת לקלוט דו משמעויות, ובלי חוש הומור. או כמעט בלי. לפעמים יש:

"בעודם לוחצים ידיים, נזכר באחת הבדיחות הבודדות שהבין. כשמישהו אומר את זה לעמנואל, חבר שלי הוא עונה: 'אל תגיד לי לעזאזל איזה יום יהיה לי'. שפתיו של צ'אנס נפשקו, חושפות שני טורים של שיניים לבנות לחלוטין. ידיו נפגשו בתנועה של מחיאת כף, ולחייו הכבדות רעדו. אה, חשב זאק, צחוק אמריקאי"

מה עוד אין? לא הכל ממש אמין. ולא ממש קליל, ואין ממש סוף טוב, וגם שם הספר לא מתברר עד סופו. בקיצור - לא "פרוייקט רוזי". ואין הרבה תובנות מעמיקות על אנשי תסמונת אספרגר. רק הבנה שיש להם קשיים הנובעים מניתוק מרגשות ויחסים חברתיים, כשם שלאנשים אחרים יש קשיים הנובעים מחיבור לרגשות וליחסים החברתיים. זאק מתקשה להתחבר להוריו. ורונה מחוברת יתר על המידה לאחיה הפסיכופט. זאק מתקשה לשקר, גם כשצריך. ורונה משקרת בקלות. למי יותר קשה? ואיך אפשר לדעת בכלל?


===
וזו, מסתבר, הסקירה האחרונה שלי לשנת תשע"ג. שנה טובה, מלאת בריאות ושמחה לכולם.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על לגרש את ורונה