ביקורת ספרותית על הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם מאת יונס יונסון
ספר טוב

---

זהו כנראה הספר הראשון שאני קוראת על סמך המלצה בלבד בלי להתבונן בכותרת, בסופר, בתקציר או בביקורות אחרות - ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באדם שטעמו בספרים יותר שונה מדומה לשלי. "קחי אותו, זה ספר מעולה", ובאמת אני נהנית מאד!
חשוב לציין שכרגע אני לקראת סיום הספר, עדיין קוראת אך הרגשתי שיהיה חבל להפסיד קוראים פוטנציאליים עד שאסיים את הספר, ולכן כתבתי את הביקורת עכשיו, והיו סמוכים ובטוחים שאעדכן אותה (לחיוב ולטובה, אני מקווה) בתומו, אם אכן יחול מפנה מהותי בחוות הדעת שלי.

המיוחד בסיפור הזה, בעיניי, הוא שהוא בעצם מורכב משני סיפורים: הראשון - אלן קרלסון, שוודי בן מאה שבורח מבית האבות, גונב מזוודה אקראית, תופס אוטובוס רחוק ככל שמאפשר לו כיסו ומכניס את עצמו למערבולת שמסבכת אותו עם חבורת אופנוענים/עבריינים זוטרה כאשר מיליוני דולרים מונחים על קרן הצבי, אך גם מפגישה אותו עם חברים טובים. נראה כי העלילה המהירה בעלת האלמנטים הפרודיים על ספרי המתח והפשע - כגון המרדף אחר הכסף ומיתות משונות (ביניהן צעיר ששכחוהו במקפיא במהלך הלילה ואדם שהמראה האחרון שקלטו עיניו היה כנראה ישבנה של פילה) - והיא זו שמרתקת קוראים רבים כל כך.

בד בבד טווה הסופר את סיפורו של אלן קרלסון מילדותו לאורך חייו המעניינים. הוא היה במקומות רבים, דיבר בשפות רבות, נפגש עם כל סוגי האנשים: מאשתו של מנהיג קומוניסטי אדיר לכומר אנגליקני עצור, החל בנשיא ארה"ב וכלה בכפרי סיני פעוט חשיבות. הוא היה עֵד, בסיכומו של דבר, לכל הדברים שמעניינים אותי: סין בין קפיטליזם לקומוניזם, פצצת האטום האמריקנית, מלחמת העולם השנייה, פריז במהלך הפגנות הסטודנטים. זהו חלק שלדעתי יקסום לכל אוהבי ההיסטוריה.
אך הפאנץ' העיקרי ב"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" הוא הדמות של אלן קרלסון, עליה עוד לא הרחבתי. כדמות ראשית, הציפייה היא לאדם חזק, אמיץ לב, מעניין וחכם. כמשתמע, הציפייה לא מתממשת. מדובר בבחור (ולאחר מכן איש וקשיש) אדיש! הוא יבש, מנוכר, חסר עניין, אף פעם לא מופתע, כל כך חסר גוון ואפרורי שכל שרציתי בהתחלה היה לסטור לו ולהעיר אותו מהטרנס בו הוא נמצא. אומרים כי החיים הם הרפתקה אחת גדולה (לאנשים מסוימים, כמובן), ואלן בהחלט זכה לחיות חיי הרפתקן - אך שום דבר שקרה, שום אדם שפגש, שום דבר ששמע ועשה לא הצליחו לנער אותו מהאדישות. אין לי מילה טובה יותר לתארו! ולא מדובר באדם שמנסה לעשות רושם ככזה - אלא באדם שזוהי האישיות האמתית שלו. גם לנוכח המאורעות שבנו את אחת המאות האדירות והמהוללות ביותר בהיסטוריה האנושית, התגובה הנלהבת ביותר שלו היא משיכת כתפיים.
הוא חי חיים מלאים, היה לו מזל רב, אך משהו בגישה שלו לחיים ולעצמו, בראש ובראשונה, גרם לי לפקפק במידת המעורבות של המזל והגורל בקורותיו. זה נראה טוב מדי - ובאותו זמן גם ריק: כל מה שהחברה מצפה - אהבה, נישואים, משפחה וילדים - לאלן אף פעם לא היה. חברים קבועים לא היו לו מעולם, הוא פשוט זרם עם החיים, אבל לא ידע להעריך אותם באופן צלול. יש בזה משהו מדכא מאד, אבל כשבוחנים את זה מנקודת מבט של פארודיה, קל מאד לצחוק על זה (גם אם לא בטבעיות גמורה).
אמנם כשהוא בן מאה וראה כבר הכל, באמת הגיוני שיהיה כל כך אדיש וקר, למרות שהוא צלול ובריא - אך גם כאיש צעיר מפתיע לגלות עד כמה אפסיים הדברים שמרגשים אותו, פרט לזיקוקים.
אני מרשה לעצמי להסיק כעת כי הוא אדם שחי בתוך הראש שלו.

הערה נוספת: "מצחיק עד דמעות" זה ממש, ממש לא! אין הרבה רגש בסיפור. הכל די חולף מעל הראש שלך, וזה אולי מה שהופך את הסיפור לקל אך טוב.

הכתיבה באנגלית איננה ברמה גבוהה מדי, היא פשוטה ומובנת - ממש כמו הספר עצמו: הוא לא מעורר מחשבות עמוקות, דמויות המשנה התחבבו עליי במהרה, הוא קצת ארוך מדי לטעמי (ולא במובן שהסופר היה יכול לצמצם את הכתיבה, כי הסיפור אינו נמרח - אלא פשוט אולי היה צריך לצמצם קצת באירועים). כך או כך, הוא פשוט מהנה: כיף לקרוא אותו! הוא מעלה חיוכים וגיחוכים, וגיליתי שזה מספיק על מנת לדרגו שלושה וחצי/ ארבעה כוכבים - ואפילו בשמחה.



*תגובות לגבי הספר, דעתי והביקורת תתקבלנה בברכה.

» ביקורות נוספות של נערה עם קעקוע דרקון
» ביקורות נוספות על הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם