השימוש במסע כמשל לתהליך נפשי אותו חווה הגיבור לאורך העלילה מזמן הפך לקלישאה חבוטה וזולה, נחלת מנחי פינת האסטרולוגיה בתוכניות בוקר. מה גם, שהניסיונות הקודמים שלי להזדהות עם גיבורות נשים, על כל המשתמע מכך, נחלו כישלון צורם – הכל באשמתי כמובן – תגידו מנוכרת, תאמרו מנסה להוכיח משהו למישהו – הכל נכון. וכבר לפני שנה ביקשתי מאלון אלפרט שימליץ לי על ספר, והוא נענה לי והמליץ לי על הספר הזה. ואני נמנעתי, כי מה עוד אפשר לומר על אהבה, פחד ואכזבות? כמה עוד אפשר להתפלסף ולהתפלפל על רגשות, ועוד כאלה של אשה ועוד כזו שיוצאת למסע.
אבל הנה, בגיל שלושים ואחת אני מדדה בכבדות לתוך הטרימסטר השלישי של הריון ראשון. מדף הספרים עבודת יד שנתלה מעל מיטתי בתור מתנת יום הולדת, מתמלא כרכים כרכים שתינוקות זהובי שיער מתנוססים על כריכתם הקשה. שם בין ספריו של מאיר שלו, שאני דואגת לשמור קרוב קרוב, הם עומדים וממתינים שאתפנה ואשמע את תקציר אלפי השנים של אבולוציה אמהית מסוכמים לתוך תרשימים צבעוניים, מחולקים לסעיפים, מוסדרים בפסקאות קצרות וברורות: שמאל !ימין! שמאל! ימין! קדימה צעד!
פוכרת אצבעות ושוב מושה מהמדף "ספרות מקור" ו\או "סיפורת", את "אשה בורחת מבשורה".
ארבעה שבועות אני צוללת לתוך מעמקי נפשה של אורה, נפש טרודה ויפה של אדם אוהב ובודד. ניצבת שם בין אהבותיה אלה הממומשות ואלה שאסור, בין האסונות אלה שחלמה ואלה שמתנוססים מתוך כותרות העתונים, בין תקוותיה שנמוגו והכאב, הכאב האיום שֶׁמָּא יקרה לבנה עופר דבר מה שם בשטח האויב. אולי יהרגהו ואולי הוא יפגע במישהו ואז מות יומת בנפשו. כך חודש שלם בין רגל פה - יד שם שמדגדגות אותי מבפנים, אני שוקעת לתוך נפשה של אמא אחרת. ולחשוב שגבר כתב את הספר הזה ואולי, זה לא משנה בכלל ובכל הקשור לילדים כולנו רקמה מדממת אחת.

אוי נו....
אכזבה משוועת המרוחה על פני שש מאות עמודים - לא פחות. מה עוד, שדאגו לרשום על הכריכה "ספרות יפה"!
מה יכול להיות יפה בסיפור שמתיימר להיות לוליטה?! עלילה מתאמצת וחסרת מעוף שמספרת את סיפורם של שני סופרים מצליחים. מדובר בניסיון כושל להתבונן אל תוך פחדיהם המקצועיים של אנשי המילה – אנשי הספר. הדיאלוגים מתקתקים עד בחילה ולא אמינים, הדמויות דו ממדיות וחסרות עומק והנרטיב הינו בלילה דביקה של "לוליטה", "חלף עם הרוח" ומאורעות הארי הולה כאשר, בשלושת המקרים נעשה עוול נורא.
רק רעיון אחד מצא חן בעיני בספר: סופר טוב הוא זה המצליח לנכס לעצמו את המילים והמושגים בהם הוא משתמש בספרו כלומר, אדם שקרא ספר על שחפים נאמר, לפעם הבאה שיאמר את המילה "שחפים" ייזכר מיד בספר על השחפים שקרא. זו מחשבה מקסימה ומדויקת להפליא, שנראה שנגנבה ממקום אחר.
ולסיכום, תמשיכו הלאה במדף הספרים.

החברה הגאונה - אלנה פרנטה
לא! לא, כי בפעם האחרונה שבדקתי אין קלישאה גדולה יותר מאישה המתנכרת ליופייה בשל הצורך להוכיח את עצמאותה הרוחנית. ניסיון הסופרת ליצור עומק על ידי שיכפול הגיבורה הראשית מתדרדר לכדי דואליזם זול למדי, שמקומו בשנות השישים. אלנה הגיבורה הראשית והמספרת בגוף ראשון, מייצגת את פחד האישה היפה באשר היא להיות דמות מצועצעת ונלעגת, פוביה שגורמת לה לזנוח את יופייה ולהתמקד בחיזוק היכולות האינטלקטואליות. לעומתה, עזר כנגדה ממש, ניצבת לילה שמוחה החד ולשונה המושחזת הופכת כל אדם (גברים בעיקר) בסביבתה לכלי בידיה ללא הקשר ליופייה החיצוני. דמויותיהן של שתי הנשים נפגשות ומתרחקות, חוצות אחת את השנייה ובעצם תנועתן אמורות לייצג את מורכבותה של הנפש הנשית. אך הקוטביות שבה הסופרת מציגה את שתיהן הופכת אותן לבלתי אמינות, מריונטות ממש.
לא, כי הקורא הישראלי חי את המציאות הים תיכונית ומכיר את הצבעים והריחות העזים שלה. התיאורים בספר מנסים לפסל עיר לבנה וענייה על גדותיו המלוחים של אגן הים התיכון. ואולי לולא קראתי את ספריו של מאיר שלו עם סיפוריו הקסומים על הקיבוץ בארץ ישראל, את עמוס עוז שמעלה באוב את אפלוליות סמטאות ירושלים, או את סיפוריו של גוגול שריחם כריח האוויר הצח בסנקט-פטרבורג אולי אז, הצבעים הדהויים של אלנה פרנטה היו משכנעים גם אותי.
לא, כי האקספוזיציה והדמויות הרדודות לא מצדיקות את הפיקים בעלילה. אחד מהשניים, שמא העלילה תורמת להתפתחות הדמויות שמא, הדמויות מקדמות את העלילה, תלוי אם מדובר בספר מתח או ברומן. במקרה הזה שני התנאים לא מתקיימים.
או בקיצור תקראו איין ראנד מרד הנפילים.

מחווה לספרו של מאיר שלו - רומן רוסי:

הברוש הִטָּה ראשו מתנענע,
אִמֵּץ את הבלתי נמנע,
אדמת הקודש; חול היא!
והוא גווע,
הכל שווים בלהט השרב.
©

רציתי לכתוב ביקורת על הספר המקסים הזה, אבל אז הבנתי שמוניקה סקס עשו את זה לפני:
היא אמרה לי תראה
החיים די קלים
נשכור לנו חדר בדרום תל אביב
ונחיה כמו גדולים
ונחיה מדקה לדקה
נמצא עבודה זמנית לא רצינית
וגם נחתום בלשכה
אולי גם תמצא איזה נושא לכתיבה
לא משהו עמוק משהו מתוק
סיפור אהבה
עם המון מטאפורות
עם המון דימויים
הגיבור יהיה שיכור
כמו שאתה בחיים.

יש כאב יפה שעובר מהר
כשאני רוצה לא להיזכר
איך אני עמדתי שם
איך אני אמרתי לה
ככה את יפה
זה מה שאת צריכה
זה מה שאני רוצה
וככה זה יהיה.

זה קרה בסתיו של השנה שעברה
הוא יורד כמו מכה אפורה על העיר
אני זוכר שהיא אמרה
אני זוכר איך הכל התפורר
אולי את זוכרת
מה את אומרת
מה את אומרת עכשיו
אולי גם אמצא איזה נושא לכתיבה
לא משהו חשוב משהו עצוב
סיפור אהבה
בלי מטאפורות ובלי דימויים
הגיבור יהיה שיכור
כמו שאני בחיים

יש כאב יפה...

רדוד כמו נחל אכזב בקיץ, צפוי כמו סופם כל הסרטים בהשתתפות ג'ניפר אניסטון ומאכזב כמו כיתה י' בתיכון עירוני.
באמת שלא פיתחתי ציפיות, דווקא רציתי נרטיב קליל שלא דורש התעמקות ו\או מחשבה, אך בין הכמיהה שלי להנאה גרידא לבין הספר הזה יש מדבר, אפילו לא אוקיאנוס. הגיבורה הראשית היא שַׁעַטְנֵז מביך בין בלש שוודי קהה חושים ללארה קרופט לפני הבולמיה והסמים. סוזן קולינס אף לא דוגלת במבנה הנרטיב הקלאסי, העלילה כל כך צפויה שלמעשה, יש התחלה (שני עמודים ראשונים) וסוף, ישנו עוד איזה קישוט 200 עמודים באמצע, אבל הוא לא באמת תורם לסיפור. מזל שג'ניפר לורנס יפה.

אולי זה אוסף ירחוני "זמנים" בארונות המטבח, או ערימת הספרים על הרצפה שפוגשת את האצבע הקטנה ברגל בכל בוקר, אבל הספר הזה הרגיש לי כמו ארון ספרים מיושן.
גובהה 2 מטרים: פול אוסטר מציב לעצמו מסוכה לא פשוטה, ספר עם עלילה דוהרת, המתפרסת על יבשת שלמה, מספר רב של דמויות שבאות ויוצאות בניסיון בלתי פוסק להעלות את המתח.
רוחב 1.75 מטרים: הספר מתפרס על פני ציר זמן של עשרות שנים ומנסה להכיל את כל חייו של נער הפלא החל מילדותו, בשיאו, בשפל וכמובן השלב הסופי ההשלמה.
עומק 60 סמ': ניסיון לא יוצלח במיוחד להעמיק אל תוך נבחי נפשו של ילד משולי החברה, מאסטר בגיל העמידה וגברת שמסרבת להיות קיץ'.
כך או אחרת, הספר מזכיר רהיט מיושן ששבזמנו היה שיא האופנה אבל כעת נראה אנכרוניסטי ולא שימושי במיוחד.

מצרכים:
1. בלש בגיל העמידה, בעל רגשות אשמה שמקורן בתסמין דון קיחוטה.
2. אישה צעירה מתוסבכת, עם מקצוע הומניטרי ומערכת יחסים כושלת.
3. רצח ילדה בקרב בני המיעוטים.
4. עיר ספר קטנה אירופאית המתאפיינת בחורף סגרירי.

אופן הבישול:
ארוך ומיגע.

תוצאה:
בלילה תפלה וחסרת צורה.

תבחרו משהו אחר מהתפריט.

בכישרון שבגדר חטא הגאווה, נדמה שבמחוות יד אחת מאיר שלו מצליח לביית את הזמן.
כך או אחרת, הספר שימש לי השראה לשיר:
מקצב הפעימות הוא התגשמות הזמן,
שמטבעו איננו אלא גץ של הזיה,
ובה ארעית, כרוכה גידים בשר ודם,
תוהה לה הבריאה במהויות הוויתה.
תוהה ומתחבטת בקודש ובחול,
חפה מדעת אמיתות פשוטות,
כגון, הזמן משליט צוו,
האור, החושך ולב כל הבריות.
והבריות כולן לא כלום,
אלא עטור סמלי על פני הציר,
ישר עקום או אין סופי,
אחד לבטח,
הציר הוא דמיוני.