הספר סביר וקריא מאוד, אך לא יצאתי כלל מגידרי, בשונה מרוב הביקורות המשבחות שנכתבו פה עליו.
הספר עוסק בנושאים רציניים כמו התמודדות עם גירושים ועם גידול בת בגיל ההתבגרות, ובנושאים כבדים וקשים יותר כמו מחלת אלצהיימר והשואה.
הבעיה היא, שכל הנושאים הללו מאבדים מחשיבותם בגלל צירוף של מתכוני אפייה לעוגות ועוגיות, שפת כתיבה פשוטה מאוד (צירופי המילים: "למען האמת.." או: "האמת ש..." מופיעים בו אין ספור פעמים) ובמיוחד קלישאות רבות ומשעממות שמופיעות בו על החיים ועל הבחירות בחיים.
יש בו קטעים מטופשים ולא הגיוניים, כמו הקטע שבו המספרת מצליחה לאתר אדם שמעולם לא פגשה בו ולא ראתה תמונה שלו בפארק ענקי והומה מבקרים ותיירים בניו-יורק. היא הבינה שהיא ראתה קרוב משפחה רחוק שלה, שאותו היא מחפשת, רק כי המצח הרחב שלו וצבע העיניים (שהיא כביכול הבחינה בהן ממרחק) הזכירו לה קרובי משפחה אחרים.
סוף הסיפור הינו כ"כ צפוי ו"סגור" מכל הכיוונים, כך שלמרות שהוא עצוב, הוא לא עורר בי שום הזדהות, קתרזיס, עצב נוראי או רצון לבכות.
בקיצור- הספר הזכיר לי עיסה לעוגה, שמכילה צירוף בלתי אפשרי ובלתי אחיד של מרכיבים שלעולם לא יתחברו יחדיו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
