קורי סיפטר בן ה 16 חי בשנות השבעים של המאה הקודמת בעיירה קטנה במדינת ניו יורק. העיירה הוקמה - כמו רבות מסוגה בארה"ב - על ידי אחד שהגיע כילד חסר כל מסקוטלנד במאה ה - 19, והפך בעל הון ועוצמה כלכלית ופוליטית כשעשה את מה שעושים אנשים שאפתנים וחסרי מעצורים במטרה להיות בעלי הון ועוצמה. בנו של אותו בעל הון חי באחוזתו המפוארת באותה עיירה שרובה עדיין בבעלותו, נותן לקורי הצעיר עבודה באחוזה ומאפשר לו להיות חלק מחייו וגם מחיי הפוליטיקה האמריקאית. כי בעל ההון עושה מה שעושים בעלי הון רבים אחרים כשהאתגר שלהם כבר אינו רק לצבור כסף: הוא רוצה כוח והכרה ולהשיג לו נשיא, וחובר לסנטור דמוקרטי בעל מוניטין של "ידיד העמלים" ו"זה שעוזר לאזרח הקטן" בניסיון להריץ אותו לנשיאות. הכל היה מתקדם לפי התכנית לו הסנטור הנ"ל לא היה אדם עם קופת שרצים שנפתחת בדיוק ברגע הלא נכון.

הספר הזה בעיקר שיעמם אותי. הוא עוסק דווקא בנושאים מעניינים אבל הכתיבה...מסודרת, מאורגנת, משתמשת בטריקים נושנים המיועדים להכניס מתח - כמו הערה מסוג ה"לא ידעתי אז שזה יהיה סוף ה..." על ארוע שהקורא עוד לא יודע מהו. הוא קוטע סיפור בקטע המותח כדי לעבור לסיפור מהעבר. הסיפור מסופר מנקודות זמן שונות, אבל לא מצליח, לדעתי, לבנות אף אחת מהדמויות באופן אמין.
ובנוסף הפוליטיקה האמריקאית, המבוססת על ציפיות, דימויים ורכילות מעוררת בי פיהוקים. בודאי תחשבו - בצדק - שכל פוליטיקה המבוססת על גיוס מספר הבוחרים הרב ביותר תהיה מבוססת על אלה. מה שהופך בעיני את הפוליטקה האמריקאית ליותר גרועה הוא שהציפיות שם אינן מציאותיות. מה חדש בנשים צעירות ויפות המנהלות קשר מיני עם אנשים בעלי עוצמה פוליטית? מה חדש באנשים בעלי עוצמה פוליטית שאינם שומרים אמונים לנשותיהם החוקיות? מה חדש במועמדים פוליטיים הזקוקים לריגושים שמסע הבחירות האינסופי שלהם אינו מספק להם, ומשתמשים במעוררים חוקיים ולא חוקיים כאלכוהול, סיגרים, מין ואפילו סמים? כלום לא חדש. אבל הבוחר האמריקאי נדהם. וקיינין מקונן על עולמו המסודר שנפרע.

איתן קיינין הוא סופר המלמד בסדנת כתיבה. נראה לי שהוא נאה מקיים את מה שהוא מלמד: הכתיבה סדורה, עונה לכל הכללים, ולא השאירה עלי שום רישום. לא נראה לי שאטרח לקרוא עוד משלו, גם אם יתורגם.
ואם מדברים על פוליטיקה על הכריכה הפנימית הקדמית יש קטע העוסק בהוצאה ("מחברות לספרות"), ממתג אותה כאיכותית ומבדל אותה מהוצאות אחרות, ואת קוראיה מקוראי הוצאות אחרות...מלאכת מחשבת של פרסום שהיתה ראויה בעצמה לאיזה פרס על תמרון, מניפולציה והולכת הקוראים בנתיב הרצוי להוצאה.

באמצע הדרך, בין קריאת ספר ובין כתיבת הסקירה עליו, אני אוהבת לעצור בתחנת ביניים ולקרוא סקירות של אחרים. מבט אחר שקצת מסדר לי את המחשבות ומסייע לארגן לעצמי בראש את הדברים שרציתי לומר בעצמי. אלא שלא תמיד העצירה הזאת מהנה או מרחיבה את הלב. אני לא יודעת למה, אבל מעט דברים מעצבנים יותר מלגלות שמישהו חושב לגמרי אחרת ממך על ספר שקראת. לא ברור באמת למה זה כל כך מציק. הרי לא מפריע לי כשבוחרים בגדים שהם לא לטעמי, או כשמקשטים אחרת את הבית. רק בספרים זה מציק. ובכן התבאסתי קלות כשגיליתי שיעל הר דירגה את הספר הזה כספר בינוני. עכשיו אני מרגישה כאחת שנתונה תחת מניפולציות רגשיות של הכותב, של ההוצאה, ושל מי לא.

כי אני אהבתי את הספר הזה. מאוד אפילו. לא היה קל להיכנס אליו. אבל גם לא היה קל לצאת ממנו. בסופו של דבר קראתי אותו פעמיים, כי הנקודה שבה הוא מסתיים מחייבת לבחון מחדש חלק ניכר מהסיפורים והאירועים שהובאו קודם לכן. אז מניפולציה או לא, אני התרשמתי מאוד.

קורי סיפטר, עיתונאי אמריקאי בגיל העמידה, מספר רטרואקטיבית על התבגרותו בעיירה קטנה בארצות הברית, ועל ההיכרות שלו עם הסנטור בונווילר בזמן שניסה להגיע לראשות המפלגה הדמוקרטית ולרוץ לנשיאות ארצות הברית. ליאם מטרי, איל הון מקומי, פורש את חסותו במקביל על קורי הצעיר, ועל הסנאטור. קורי, בן למשפחה חסרת השכלה, מועסק בבית משפחת מטרי בעבודות שונות, לומד להכיר ולחבב את בנות המשפחה, ומקבל הזדמנויות רבות, כמיטב החלום האמריקאי. המניעים לכל זה אינם ברורים לקורי עצמו, והם מתגלים, בחלקם, במהלך העלילה של הספר. לעומת זאת, החסות שמקבל בונווילר, על אף חסרונותיו הברורים, נטייתו לאלכוהול ולהתרועעות בעייתית עם נשים צעירות, היא תוצאה של תחשיב קר לטווח רחוק: האיש כריזמטי, ומתנגד ללחימה בוויטנאם. והבן של ליאם מטרי, ובכן, התנדב לשרת בצבא.

===
אני לא יודע למה הם כולם נזקקו לנהגים. הם בהחלט היו מסוגלים לנהוג בעצמם. לדעתי, העבודה שלי היתה בחלקה גם הכרה במה שאזרחי סליין ציפו לו מגברים ונשים במעמד כזה: שלא זו בלבד שבני מטרי ובונווילר זקוקים למשרתים, אלא שהם מעסיקים אנשים מכל שדרות החברה בעיירה. בהשוואה להיום היו הימים ההם פשוטים יותר, בעיקר מבחינה פוליטית, ואני מניח שסימן לפשטות הזאת - או אולי רק לתום של המקום המסויים ההוא - היה להפקיד בידיו של נער מתבגר שזה עתה למד לנהוג את הטיפול בסנאטור; אבל כך היה. מצד שני, אין לי ספק שהנרי בונווילר ידע גם שאבי נציג איגוד, ורק במחוז קרול האיגודים היו שווים חמשת אלפים קולות.
===

הפוליטיקה בספר היא פוליטיקה אמריקאית. אנחנו לא יודעים עליה הרבה כאן בארץ, למרות שלפעמים נדמה לנו שכן. זו פוליטיקה בת ארבעים ומשהו שנים, מעידן ניקסון. הדמויות הבדויות וחלקי העלילה הבדויים דומים מאוד לדמויות ואירועים אמיתיים מאותה תקופה. זה מכשול בקריאה, אבל הוא לא גדול כפי שנדמה. שכן פוליטיקה היא פוליטיקה בכל מקום. ויחסי הון-שלטון-עיתון קיימים מאז ומתמיד. בארצנו הקטנטונת עברנו מערכת בחירות מכוערת להפליא, ותקופה מכוערת הימנה של משא ומתן קואליציוני, ומספיק לראות מי נמצא בראש משרד השיכון, וכיצד השיג את נחלתו הצנועה, כדי להבין שקרוב אלינו הדבר. דומה שכל מי שהצביע אי פעם בחייו נתקל בשאלה העקרונית שמבקשת ממנו הכרעה בסדרי עדיפויות: בהנתן אדם שמקדם אג'נדה חשובה, אבל בדרך מתנהל בשחיתות, או לוקח שוחד או סתם מתנהל לא יםה לאנשים. להצביע לו, או לא?

===
"יש שני דברים חשובים בפוליטיקה," המשיך גלן. "הראשון, כסף," הוא העיף בנשיפה את הקצף מעל הבירה שלו, "ואני לא מצליח להיזכר מה השני."
"אתה באמת לא מצליח?"
הוא העווה את פניו. "זה ציטוט, ילד. ציטוט מפורסם." הוא רכן שוב ומילא את כוסו עד שפתה. "אבל הוא מסביר את המצב היטב."
"אני מתאר לעצמי, אדוני."
"זה תהליך קבוע," הוא המשיך ולגם בירה משפת הכוס. "דור אחד מרוויח כסף." הוא מצא כיסא ונשען כדי ללגום לגימה יותר ארוכה, "והדור שאחריו מבזבז אותו."
===

הדיון בספר הוא דיון בין דורות. וזה הגיוני, שכן זה מה שפוליטיקה עושה: יוצאת מתוך עוולות העבר וסיפוריו השחורים, ומנסה לעשות טוב יותר למען דור הבנים. סיפטר הוא בן דור ביניים: יש לו שלוש בנות בוגרות, והוא מטפל באב מזדקן. הוא נזכר באירועים שקרו כאשר היה בגיל של ביתו הצעירה, והוא מסתכל עליהם בצורה רטרוספקטיבית מתוך נקודת מבט בוגרת. הוא גם מספר אותם לעמיתה צעירה במערכת העיתון, נערה שהוריה עשו את הדרך ההפוכה מזו שלו, ויצאו מחיי השכלה בורגנים לאנרכיזם שקט בשולי החברה. וכל הספר הולך ושואל את אותה שאלה בצורות שונות: מה הורים מוכנים לעשות למען ילדיהם.

הכתיבה בספר מורכבת. אירועים לא מסודרים בצורה כרונולוגית. יכול להיות שזו מניפולציה ספרותית ליצירת מתח. ובכן, זה מצליח. מצד שני, יכול להיות שזו פשוט הכנה טובה לבניית סרט על ידי כתיבת הספר כתסריט מובנה. הטון שבו מסופרים הדברים הוא ברובו מלנכולי וסנטימנטלי. לכן בחלקים גדולים מהקריאה יצא שחשבתי על "שארית היום" ועל "כולם היו בני". הדימיון אינו רב, אבל הנושאים משיקים, ולכן נוצר אצלי קשר מסוים. וכאמור - סיימתי לקרוא, והתחלתי לדפדף שוב אחורה וקדימה, כדי למצוא קשרים שבמהלך הקריאה נעלמו מעיני. בסופו של דבר קראתי את הספר פעמיים, וזו מבחינתי אינדיקציה לספר שהוא יותר מבידור חולף.

השאלה הכי נחוצה והכי מאוסה בתקשורת של חצי השנה האחרונה היא "איך יכול להיות שהאמריקאים בחרו בטראמפ", ובפרט איך יתכן שאנשים עניים ומובטלים בחרו דווקא באדם שיבטל, למשל, את זכותם לביטוח רפואי בסיסי, שבלעדיו (כך קראתי לאחרונה) תוחלת החיים בערים מסוימות בארה"ב של המאה ה-21 יורדת. הספר הזה הוא מ-2008, כלומר רגע לפני אובמה ומה שנראה כמו הניצחון המתוק והסופי של הדמוקרטים והליברלים, ובכל זאת הוא מספק כמה תובנות עקיפות בעניין.

זהו סיפורו של קורי, נער ממשפחת פועלים בעיר פועלים היסטורית במדינת ניו יורק, שכמו ערים רבות אחרות במדינה הוקמה, התפתחה ושגשגה בזכותה של שושלת קפיטליסטית שתחילתה בשום-מקום מרוד בסקוטלנד וסופה באחוזת פאר של משפחת מטרי. העובדה שבהיסטוריה של משפחת היזם/תעשיין/פילנתרופ יש כמה רגעים מכוערים בכל מה שנוגע ליחסי עובדים-מעסיק לא מפריעה לעיירה כולה לקבל את הסדר החברתי לפיו יש פטרון נדיב ויש פועלים פשוטים שמסתפקים בזכותם להקים איגוד עובדים, כמו אביו של קורי בן ה-16. כשקורי מקבל הצעה לעבוד באחוזה המשפחתית של מטרי משל היינו באנגליה הוויקטוריאנית ולא באמריקה של שנות ה-70, הוא קופץ על ההזדמנות והופך למשהו בין שרברב לנהג ואפילו מצליח להתחבר עם בנותיו של הפטרון הנדיב שמדבר איתו בגובה העיניים ואוהב להתעסק עם כלי העבודה בעצמו. כאשר מטרי מכניס תחת מטריית הפטרוניות שלו סנטור דמוקרטי מבטיח, "ידידו הטוב ביותר של האדם העובד", שרץ לנשיאות כנגד ניקסון המושחת והמדשדש בוויטנאם, קורי זוכה להצצה לא רק אל עושר אלא גם אל הכוח הפוליטי, או לפחות אמור.

הבעיה העיקרית עם הספר היא התחושה שהכותב מצייר איזו אידליה של עיירת פועלים, של אנשים שאוהבים לעבוד בכל מצב וזוכים להגיע לגיל 100 ואפילו נזקים בריאותיים קשים (כמו אובדן יכולת הדיבור עקב עשורת שנים של ניסור אבן) הם מבחינתו בעיקר הרמה להנחתה לבדיחה מתנשאת (הפועל לא יכול לדבר אז הוא צריך לכתוב! בשגיאות כתיב!). כדי להמשיך את הדמיון לרומן ויקטוריאני, קורי אמנם אוהב לעבוד יותר מכל דבר אחר ואף פעם לא מתלונן על עבודה פיזית מתישה ואינסופית, אבל כאשר הפטרון שולח אותו לפנימייה יוקרתית מיד הוא מגלה את אוצרות הידע, מתנפל על ספרייה מלאה בספרים קלאסיים ועל עיתונות פוליטית באותה התלהבות לא סבירה. מה הפלא שקורי הבוגר הוא מו"ל של עיתון מקומי מכובד ונחוש (קלאסיקה של גבר-לבן-דמוקרט-מצר על האינטרנט ועל מה שנהייה מהעולם) שמפזר ציטוטים לכל עבר רק כדי להראות שהוא יכול. באידיליה הליברלית של הכותב, שאמורה להיות מלאה באנשים בעלי רצון טוב לעזור לחלשים ולתקן את העוולות האמריקאיות, אין נשים פעילות, שחורים שמוציאים משפט או עניים אמיתיים, ומכיוון שרוב הספר מתרחש בחנייה של אחוזה, אין בו קמצוץ של שחזור תקופתי ראוי לשמו מלבד ניים-דרופינג של עיתונאים ופוליטקאים שיחזקו את תדמיתו של הכותב ושל הנער שברא בדמותו כחלק משרשרת מכובדת של גברים ליברלים שדואגים לצדק ולשוויון. אמנם הכתיבה טובה כשלעצמה, אבל השערוריה הפוליטית הגדולה שחציו הראשון של הספר בונה מתח בלתי נגמר לקראתה היא טרגדיה בנאלית שאין לה שום תרומה להבנה של הקוראת איזו מן הדמויות. כפי שהעירו פה לפני, מדובר בסופר שמדריך את סדנת הכתיבה בה"א הידיעה ולפיכך יודע איך לייצר ספר שיהיה קצת מרגש, קצת מותח וטיפה פילוסופי, על אף שלתוצאה המתקבלת בסוף יש טעם של פלסטיק.

אז מה היה לנו: דמוקרטים שמאמינים בשוויון אבל לא מסוגלים לדמות לעצמם איך נראים חייהם של אנשים קצת פחות פריבילגיים מהם, שלא לומר לתת להם קול ותפקיד; קינה על מותו של סדר חברתי היררכי וברור בלי להניח שיש אנשים שהרוויחו דווקא מההתערערות שלו; והבנה שלמרות כל זאת עדיין קל לאמריקאים להאמין במי שיקח על עצמו את תפקיד הדוד המיטיב ולעזאזל השלדים בארון.

ספר על האצולה והמימסד האמריקאי, התנהגותו, סולם ערכיו וסביבתו הקרובה.
הסיפור על נער קורי סיפטר, אשר עובד , יחד עם אביו באחוזה של ליאם מטרי,נכד של "ברון שודד" בעיירה באמריקה.
הנכד מנסה להריץ מועמד לנשיאות, אדם כריזמטי בעל השפעה שייך למשפחה מיוחסת ( כנראה, על פי הסיפור טדי קנדי).
למי שלא יודע , תקופת הברונים השודדים הייתה אפלה בתולדות ארה"ב. בשם "חופש העיסוק" והקפיטליזם הטהור , נחמסו אוצרות טבע, משאבים והון אנושי.
כיום צאצאיהם נחשבים לעמוד השידרה החברתי בארה"ב.
למרות מיפעלותיהם הפילנטרופיים הרבים כיום, הרי הם אינם מהססים לשלוח ידיים לעיסקאות חצי אפלות, כמו עיסקת אנרון שנרמזת בספר.
קורי מאומץ על ידי ליאם ומשפחתו כי הוא ראוי לכך כעובד מסור , חרוץ ונאמן. הוא נשלח למוסד אקדמי יוקרתי והופף לעיתונאי.
הספר הוא מסע גילוי של יחסים ב"חברה הגבוהה האמריקאית" כפי שזה בא לידי ביטוי בעינין של קורי.
המסע של בונוויל ( קנדי) , מפורט מאוד וזאת על רקע מלחמת ויאטנאם.
נרמז כאן גם המוות המיסתורי של מזכירתו של קנדי.
העלילה מביאה מספר נושאים:
- דרך היסתגלות והבנה של נער את אורחות החיים של השיכבה השלטת.
- ניהול ותיאור פרטני מדי ( לישראלי) של מסע בחירות לנשיאות.
- מערכות נילוות ובעיקר עיתונות ועיתונאים.
- כמובן , רומנים וסטוצים.
לא קל לקרוא את הספר כי הוא מעיקרו אמריקאי.
אסיים בשתי תובנות מעניינות.
עמוד 126 על פוליטיקאים.
" אתה יודע מה זה " שוחר טוב?",. שוחר טוב זה כשטוב לך להם שחור בעיניים."
עמוד 126- על עיתונאי בכיר.
" גלן בורנט כותב מה שאומרים לו לכתוב ( בעלי עניין)".
עמוד 128 על חשיפת האמת.
" מאבק עיקש וחסר פשרות למען חשיפת האמת, משרת את הציבור רק מעט יותר טוב מאשר התעלמות מושחתת ממנה". - ( לא מסכים עם קטע זה).
שווה קריאה לבעלי אורך רוח וידע על התרבות האמריקאית.